PROFILPELAJAR.COM

רוברט י. מור
Robert Y. Moore
	אין תמונה חופשית
לידה	5 בדצמבר 1931 (בן 93); הארווי, ארצות הברית
ענף מדעי	נוירולוגיה
מקום לימודים	אוניברסיטת שיקגו; קניון קולג'; אוניברסיטת לורנס ;
מוסדות	אוניברסיטת שיקגו; אוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו; אוניברסיטת פיטסבורג ;
פרסים והוקרה	Ariëns Kappers Medal (1991)
	אתר רשמי

רוברט ייטס מור (באנגלית: Robert Y. Moore בשמו המלא Robert Yates Moore ^[1] ; נולד ב-5 בדצמבר 1931) הוא נוירולוג אמריקאי שנודע במחקריו בתחום המקצבים הביולוגיים, הפרעות התנועה, בעיקר מחלת פרקינסון, ונוירולוגיה התנהגותית. הוא וויקטור אייכלר גילו את תפקיד הגרעין העל-תצלובתי (Suprachiasmatic nucleus - SCN) כשעון צירקדיאני, ותיארו את ארגונו. למור מיחסים גם את גילוי התפקיד של הצרור הרשתיתי-היפותלמי (RHT) כמסלול מסנכרן עם האור. מור כיהן כפרופסור לנוירולוגיה וכן לפסיכיאטריה ולמדעי העצב באוניברסיטת פיטסבורג. הוא מנהל שותף במרכז המצוינות של הקרן הלאומית לפרקינסון באוניבריסטת פיטסבורג.

ביוגרפיה

ילדות וצעירות

רוברט י. מור נולד בהארווי, אילינוי בשנת 1931. בגיל 5 עבר עם משפחתו לאטלנטה, בה נאלץ לחזור על גן הילדים בגלל כשל במבחנים. בהמשך המשפחה עברה לדטרויט, מישיגן. בכיתות ב ו-ג התחיל להימשך לקריאת ספרים אחרי שאביו הביא לו את ספרי מארק טוויין "טום סוייר" ו"האקלברי פין". אחרי שב-1938 נולד אחיו הצעיר, עברה במשפחה בשנת 1939 לסנט לואיס, מיזורי. ב-1942 שבו לגור במדינת אילינוי, בשיקגו. בכיתה ח' הוא נכשל שוב בכל המקצועות. עם זאת, אחרי שהשיג תוצאות טובות במבחן IQ, בעידוד מנהל בית הספר קודם לבית הספר התיכון. אחרי עוד שנתיים של הישגים נמוכים ציוניו השתפרו בצורה משמעותית. בתום לימודי התיכון נרשם למכללת קניון, בית ספר לבנים בגמבייר, אוהיו. משם עבר במהרה לאוניברסיטת לורנס באפלטון (ויסקונסין), בה סיים את התואר הראשון BA בשנת 1953. בהשפעת מנטור שלו, פרופ' ג'ון באקלו, הוקסם מור על ידי המוח וסוגיית מיקום התפקודים השונים בתוך המוח, מה שהטביע את חותמו על כל הקריירה שלו המשקועית. את התואר השני והדוקטורט סיים מור באוניברסיטת שיקגו בשנים 1957,1963, בהתאמה. עבודת הדוקטורט שלו התבססה על מחקר קודם שקבע כי פגיעה דו צדדית בהיפוקמפוס אצל בני אדם גרמה לאובדן זיכרון לטווח קצר. במחקרו ניסה לספק מודל על בעלי חיים לכך אך לא היו לו ממצאים חיוביים. עם זאת עבורו עבודת הדוקטורט הייתה שלב שמילא תפקיד משמעותי באהבתו את מלאכת המחקרים המדעיים. בשנה הרביעית ללימודיו האקדמיים עבד מור כמדריך לנוירואנטומיה ונהנה ללמד. בעל לימודי הפוסטדוקטורט עשה סטאז' ממוקד בנוירולוגיה באוניברסיטת מישיגן, בה התוודע לדאגלס ביוקאנה, אחד ממייסדי נוירולוגיית הילדים. ב-1963 בעת התמחותו בנוירולוגיה באוניברסיטת שיקגו עבד תחת ניהולו של ריצ'רד ב. ריכטר.

פעילותו המדעית והאקדמית

בשנים 1959–1974 עבד מור כמדריך בקתדרה לאנטומיה ונוירולוגיה של אוניברסיטת שיקגו. ב-1974–1979 כיהן כפרופסור למדעי העצב באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו. אחר כך בשנים 1990-1979 כיהן מור כפרופסור לנוירולוגיה באוניברסיטת סטוני ברוק (האוניברסיטה של מדינת ניו יורק) ובשנים 1996–2000 - פרופסור ראש קתדרה לנוירולוגיה באוניברסיטת פיטסבורג והחל משנת 1998 - פרופסור לנוירולוגיה ומדעי עצב באוניברסיטת פיטסבורג.

גילוי הגרעין העל-תצלובתי כשעון צירקאדי ראשי

בשנת 1972 יחד עם ויקטור ב. אייכלר, גילה מור במעבדתו באוניברסיטת שיקגו שהגרעין העל-תצלובתי, אזור קטן של המוח הנמצא בהיפותלמוס ישר מעל תצלובת הראייה, הכרחי למקצבים הצירקאדיים, כלומר הוא שעון צירקאדי. הוא ערך ניסוי מיקרוכירורגי שבו כרת את הגרעין העל-תצלובתי בקבוצה של חולדות. בקבוצה זו המדידות של רמת קורטיקוסטרון הפכו לאריתמיות, בעוד שבקבוצת הביקורת, המקצביות של רמת ההורמון נשמרה. מכאן הגיע למסקנה שהגרעין העל-תצלובתי ממלא תפקיד של שעון צירקאדי. ניסוי זה פרץ את הדרך בפני עוד מחקרים רבים שהביאו להבנה טובה יותר של תפקיד הגרעין העל-תצלובתי בתפקודים הצירקאדיים אצל היונקים. בו זמנית עם הצוות של מור תגלית דומה נמצאה על ידי קבוצת המחקר של פרדיריך סטפאן וארווינג צוקר באוניברסיטת קליפורניה.^[2]

ארגון הגרעין העל-תצלובתי

בסביבות שנת 1988 פיתח מור מודל ארגוני לגרעין העל-תצלובתי אצל כל היונקים. מודל זה תיאר שני אגפים נבדלים מבחינה אנטומית ותפקודית הקרויים "ליבה" ו"קונכייה". הוא התבסס על חקר אנטומי השוואתי של ה-SCN אצל עכברים, קביות ואופוסום ומחקרים אימונוהיסטוכימיים שזיהו את העצבים והנוירופפטידים השונים בליבה ובקונכייה. הליבה היא חלק היושב על תצלובת הראייה והיא מורכבת מנוירונים מייצרי-‏VIP (פפטיד מעי וזואקטיבי) (אנ') המקבלים קלט מהצרור הרשתיתי-היפותלמי, והקונכייה מורכבת מנוירונים מייצרי וזופרסין המקבלים קלט מההיפותלמוס, גזע המוח והמוח הקדמי הבזאלי. שני חלקים אלה פועלים כקוצבים (pacemaker) יחידניים וארגונם הנוירוכימי משקף את התקשורת הבינתאית המפעילה מנגנוני זיווג פוטנציאליים.

הצרור הרשתיתי-היפותלמי RHT: מסלול לסינכרון אור אצל יונקים

עוד לפני שחקר את הגרעין SCN במישרין, חקר מור את הצרור הרשתיתי-היפותלמי (RHT) אצל יונקים. בשנת 1972 באמצעות ניסוי אוטורדיוגרפי, יחד עם ניקולס ג'. לן, שהיה סטודנט באותה תקופה, מצא מור עדות להשלכה רשתיתית ישירה אל החלק הגחוני של ה-SCN שמקורה בתת-קבוצה של תאי גנגליון רשתיתיים - הלא הוא ה-RHT. ממצא זה אושר על ידי תצפית כי כריתת העין מובילה לניוון בקצות האקסונים ב-SCN. אחרי שגילה כי הצרור הרשתיתי-היפותלמי הוא חלק קבוע במערכת הראייה של היונקים, הוא ועמיתיו פנו מסיבות של קשיים טכניים לניסויי כריתה של ה-SCN.

השימוש בדימות מוחי כדי להבחין בתסמיני מחלת פרקינסון

בהמשך התמקד מור במחלת פרקינסון ונודע כמומחה בתחום. בשנת 2003 הוא ניתח סריקות PET של מוחות של 16 אנשים בריאים ושל 41 חולי פרקינסון. ההדמיה התרכזה בראש ובראשונה בשני אזורים של המוח: הלוקוס צרולאוס (locus coeruleus), שהוא גרעין בגשר (פונס) האחראי לתגובות למצבי דחק ולהתקפי פאניקה, וגרעיני ראפה (Raphe) - אשכול קטן של גרעינים בגזע המוח האחראיים לשחרור סרוטונין. באופן כללי, שני אזורים אלה של המוח ממלאים תפקיד בבקרה על הערות ועל הקשב. בעזרת הדמיות המוח האלה הבחין מור בעדויות לניוון של תאי עצב בשני אזורים אלה. זו הייתה הפעם הראשונה שהניוון העצבי האופייני למחלת פרקינסון נצפה אצל חולים חיים.