קרב אדיס

מלחמה: המלחמה הפונית הראשונה
תאריך	סוף 255 לפנה"ס
מקום	אדיס, אימפריית קרתגו (היום אודנה, תוניסיה)
קואורדינטות	36°36′31″N 10°10′18″E / 36.6085°N 10.1717°E / 36.6085; 10.1717
הצדדים הלוחמים רומא העתיקה אימפריית קרתגו מפקדים מרקוס אטיליוס רגולוס בוסטאר חמלקרת עזרובעל (בן חנו) כוחות 15,000 חיל רגלים 500 פרשים 12,000 חיל רגלים 4,000 פרשים 100 פילי מלחמה

קרב אדיס (או עדיס) התרחש בסוף שנת 255 לפנה"ס במהלך המלחמה הפונית הראשונה בין צבא קרתגו בפיקוד משותף של בוסטאר, חמלקרת ועזרובעל לבין צבא רומי בראשות מרקוס אטיליוס רגולוס. קודם לקרב, הצי הרומי החדש ביסס עליונות ימית והשתמש ביתרון זה כדי לפלוש למולדת הקרתגית (בקירוב תוניסיה של ימינו בצפון אפריקה). לאחר הנחיתה על חצי האי קייפ בון, חזר הצי לסיציליה, והשאיר את רגולוס עם 15,500 איש כדי להחזיק את המוצב באפריקה במהלך החורף.

במקום להחזיק במוצב, התקדם רגולוס לעבר בירת אימפריית קרתגו – קרתגו. הצבא הקרתגי התבסס על גבעה סלעית ליד אדיס ורגולוס צר עליהם. לאחר מכן הורה לכוחותיו לצעוד במסע לילי על מנת לפתוח בהתקפות שחר מתואמות על מחנה הגבעה המבוצר של הקרתגים. חלק אחד מהכוח נהדף ונרדף במורד הגבעה. לאחר מכן תקף החלק השני את הקרתגים הרודפים מאחור. עקב כך, נבהלו הקרתגים שנותרו במחנה ונמלטו.

לאחר הקרב, הרומאים התקדמו וכבשו את תוניס, 16 קילומטרים בלבד מקרתגו. בייאושם, הקרתגים קראו לשלום. התנאים שהציע רגולוס היו כה קשים עד שקרתגו החליטה להילחם. כמה חודשים לאחר מכן, בקרב על נהר בגרדאס (קרב תוניס), הובס רגולוס וצבאו כמעט ונמחק. המלחמה נמשכה עוד 14 שנים.

המקור העיקרי כמעט לכל היבט של המלחמה הפונית הראשונה הוא ההיסטוריון פוליביוס (200–118 לפנה"ס לערך)^[1], יווני שנשלח לרומא בשנת 167 לפנה"ס כבן ערובה. ידוע בעיקר בזכות ההיסטוריות ספרו הגדול (נכתב לאחר 146 לפנה"ס, או כמאה שנה לאחר הקרב באדיס) שלא אבד במהלך השנים. עבודתו של פוליביוס נחשבת באופן כללי לאובייקטיבית ולרוב נייטרלית בין נקודת המבט הקרתגית והרומית. הדיוק של תיאורו של פוליביוס נדון רבות במהלך 150 השנים האחרונות, אך הקונצנזוס המודרני הוא לקבל אותו במידה רבה, ופרטי המלחמה במקורות מודרניים מבוססים במידה רבה על פרשנויות לתיאור של פוליביוס. ההיסטוריון אנדרו קארי רואה את פוליביוס כ"אמין למדי"^[2]. גרסאות עתיקות אחרות, מאוחרות יותר, של המלחמה קיימות אך בצורה מקוטעת או תמציתית, והן בדרך כלל מפרטות פעולות צבאיות ביבשה ביתר פירוט מאשר אלה בים. היסטוריונים מודרניים בדרך כלל לוקחים בחשבון את הגרסאות המאוחרות של דיודורוס סיקולוס ודיו קסיוס, למרות שהקלאסיקאי אדריאן גולדסוורת'י קובע כי "הגרסה של פוליביוס בדרך כלל מקבלת עדיפות כאשר היא שונה מכל אחד מהגרסאות האחרות שלנו". מקורות אחרים כוללים כתובות, עדויות ארכאולוגיות ועדויות אמפיריות משחזורים כגון הספינה התלת חתרית אולימפיאס (תלת חתרית) (אנ').

ערכים מורחבים – רומא העתיקה, אימפריית קרתגו

המלחמה הפונית הראשונה בין מדינות קרתגו ורומא החלה בשנת 264 לפנה"ס. קרתגו הייתה המעצמה הימית המובילה במערב הים התיכון, והצי שלה שלט הן מבחינה צבאית והן מבחינה מסחרית. רומא איחדה את איטליה היבשתית מדרום לארנו. הסיבה לפרוץ למלחמה הייתה רצון מצד שני הצדדים לשלוט בעיירה מסנה (מסינה המודרנית) בסיציליה. באופן רחב יותר שני הצדדים רצו לשלוט בסירקוזה, מדינת העיר החזקה ביותר בסיציליה. עד שנת 260 לפנה"ס המלחמה הפכה למאבק שבו הרומאים רצו לשלוט על כל סיציליה.

הקרתגים נקטו בשיטה המלחמה המסורתית שלהם וחיכו שיריביהם יישחקו, מתוך ציפייה להחזיר לאחר מכן חלק או את כל רכושם ולנהל משא ומתן על הסכם שלום משביע רצון הדדי. רומא הייתה מעצמה בעיקר ביבשה והשיגו שליטה על רוב סיציליה באמצעות הצבא שלהם. המלחמה הגיעה למבוי סתום, שכן הקרתגים התמקדו בהגנה על הערים המבוצרות היטב; ואלה היו ברובן על החוף ולכן ניתן היה לספק ולחזק אותם דרך הים מבלי שהרומאים יוכלו להשתמש בעליונות הצבאית שלהם כדי להפריע. מוקד המלחמה עבר לים, שם היה לרומאים ניסיון מועט; בהזדמנויות הבודדות שהרגישו קודם לכן צורך בנוכחות ימית הם הסתמכו על ציים קטנים שסיפקו בעלות בריתם. בשנת 260 לפנה"ס החלו הרומאים לבנות צי באמצעות ספינת מלחמה קרתגית טרופה כמתווה לספינות שלהם.

הניצחונות הימיים בקרב מילאי ובקרב סולסי, והתסכול שלהם מהקיפאון המתמשך בסיציליה, הובילו את הרומאים להתמקד באסטרטגיה מבוססת ים ולפתח תוכנית לפלוש ללב הקרתגי בצפון אפריקה ולאיים על בירתם, קרתגו. שני הצדדים היו נחושים לבסס עליונות ימית והשקיעו כמויות גדולות של כסף וכוח אדם בהגדלת ושימור גודל הציים שלהם.

הצי הרומי של 330 ספינות מלחמה בתוספת מספר לא ידוע של ספינות תובלה הפליג מאוסטיה, נמל רומא, בתחילת שנת 256 לפנה"ס, בפיקודם של מרקוס אטיליוס רגולוס ולוציוס מנליוס וולסו לונגוס. הם העלו על סיציליה כ־26,000 לגיונרים נבחרים מהכוחות הרומיים. הקרתגים היו מודעים לכוונות הרומאים וגייסו את כל 350 ספינות המלחמה הזמינות תחת אנו וחמלקרת, מול החוף הדרומי של סיציליה כדי ליירט אותם. סה"כ כ־680 ספינות מלחמה הנושאות עד 290,000 אנשי צוות ונחתים שנפגשו בקרב על כף אקנומוס. הקרתגים תקפו ראשונים וציפו שמיומנויות הספנות שלהם יכריעו. לאחר יום לחימה ממושך ומבולבל הובסו הקרתגים, איבדו 30 ספינות שטבעו ו־64 שנתפסו. הרומים איבדו 24 ספינות שטבעו.

כתוצאה מהקרב הימי, נחת הצבא הרומי, בפיקודו של רגולוס, באפריקה ליד אספיס (קליביה של ימינו) בחצי האי כף בון בקיץ 256 לפנה"ס והחל להרוס את האזור הכפרי של קרתגו. הם תפסו 20,000 עבדים ו"עדרי בקר עצומים", ולאחר מצור קצר, כבשו את העיר אספיס. הם גם עוררו מרידות ברבות מהטריטוריות הנתונות של קרתגו. הסנאט הרומי שלח פקודות לרוב הספינות הרומיות ולחלק גדול מהצבא לחזור לסיציליה, כנראה בשל הקשיים הלוגיסטיים להאכיל את 100,000 הגברים במהלך החורף. רגולוס נותר עם 40 ספינות, 15,000 חיילי רגלים ו־500 פרשים כדי לנצח באפריקה. פקודותיו היו להחליש את הצבא הקרתגי עד לתגבור באביב. ברומא ציפו שהוא ישיג זאת על ידי פשיטות ועידוד השטחים הנתינים המורדים של קרתגו, אך למפקדים היה שיקול דעת רחב.

רגולוס בחר לקחת את כוחו הקטן יחסית ולהכות בפנים הארץ. הוא התקדם לעיר אדיס (אוטהינה של ימינו), רק 60 קילומטרים דרומית־מזרחית לקרתגו, וצר עליה. הקרתגים, בינתיים, הזעיקו את חמלקרת מסיציליה עם 5,000 חיילי רגלים ו־500 פרשים. חמלקרת ושני גנרלים בשם עזרובעל ובוסטאר הוצבו בפיקוד משותף על צבא שהיה מתוגבר בפרשים ובפילים ושווה בערך בגודלו לכוח הרומי.

רוב הגברים האזרחים הרומאים היו כשירים לשירות צבאי ושירתו כחיל רגלים, כאשר מיעוט עשיר יותר סיפק את רכיב פרשים. בכל שנה הרומאים היו מגייסים שני לגיונות, כל אחד של 4,200 חיילי רגלים ו־300 פרשים. חלק קטן מחיל הרגלים שימש כלוחמים חמושים בכידון. החיילים צוידו כחי"ר כבד, בשריון גוף, מגן גדול וחרבות דחיפה קצרות. הם חולקו לשלוש דרגות: הדרגה הקדמית נשאה גם כידון, בעוד שבדרגה השנייה והשלישית היו חניתות האסטה. גם תת־יחידות לגיונריות וגם לגיונרים בודדים נלחמו בסדר פתוח יחסית, או מרווחים יחסית זה מזה בהשוואה לתצורות הקרב הקרוב הדחוסות יותר שנפוצו באותה תקופה. צבא הוקם בדרך כלל על ידי שילוב של לגיון רומי עם לגיון בגודל דומה ומצויד שסופק על ידי בעלי בריתם הלטיניים. לא ברור כיצד הוקמו 15,000 חיל הרגלים באדיס, אך ההיסטוריון המודרני ג'ון לזנבי מציע שהם ייצגו ארבע לגיונות: שניים רומאים ושניים בעלי ברית. רגולוס לא משך אליו חיילים מהעיירות והערים המורדות בקרתגו. בכך הוא היה שונה מגנרלים אחרים, כולל רומיים, שהובילו צבאות נגד קרתגו באפריקה. הסיבות לכך אינן ידועות, ולזנבי קובע כי כישלונו להשלים את מחסורו בפרשים הוא תמוה במיוחד.

אזרחים גברים קרתגים, שהיו ברובם תושבי העיר קרתגו, שירתו בצבאם רק אם היה איום ישיר על העיר. כאשר הם עשו זאת, הם נלחמו כחי"ר כבד משוריין היטב חמושים בחניתות ארוכות, למרות שהם היו ידועים לשמצה כלא מאומנים ולא ממושמעים. ברוב הנסיבות גייסה קרתגו זרים שירכיבו את צבאה. רבים מהם היו מצפון אפריקה שסיפקה מספר סוגים של לוחמים כולל: חיל רגלים מצויד במגנים גדולים, קסדות, חרבות קצרות וחניתות דחיפות ארוכות; לוחמי חי"ר קלים חמושים בכידון; פרשים נושאים חניתות; ולוחמי פרשים קלים שהשליכו כידון מרחוק ונמנעו מקרב צמוד. איבריה וגאליה סיפקו מספר קטן של חיילי רגלים מנוסים – חיילים לא משוריינים שיסתערו באכזריות. רוב חיל הרגלים הקרתגי נלחם במערך צפוף המכונה פלנקס. קלעים גויסו לעיתים קרובות מהאיים הבלאריים, אם כי לא ברור אם היו כאלה באדיס. הקרתגים העסיקו גם פילי מלחמה; בצפון אפריקה היו אז פילי יער אפריקאים ילידיים. ההרכב המדויק של הצבא באדיס אינו ידוע, אבל כמה חודשים לאחר מכן, בקרב על תוניס, לקרתגים היו 100 פילים, 4,000 פרשים ו־12,000 רגלים.

נחושים בדעתם למנוע מהרומאים להשמיד את האזור הכפרי, התקדמו הקרתגים לאדיס, שם הקימו מחנה מבוצר על גבעה סלעית ליד העיירה. הם לא רצו להמצא בקרב על הקרקע הפתוחה סביב אדיס בשלב מוקדם מידי. פוליביוס מתח ביקורת על החלטה זו של הקרתגים, שכן יתרונותיהם העיקריים על פני הרומאים היו הפרשים והפילים שלהם, שאף אחד מהם לא יכול היה להיפרס לטובתם מאחורי הביצורים, על קרקע תלולה או בשטח קשה. היסטוריונים מודרניים מציינים שהגנרלים הקרתגיים היו מודעים היטב לכוחם של הלגיונות שלהם וכי החלטתם לחנות בעמדה חזקה תוך כדי חיפוש אחר האויב ותוך גיבוש תוכנית לא הייתה טעות. כמו כן, היה זה מקרה מיוחד כיוון שצבא הקרתגים הוקם באחרונה ועדיין לא אומן לחלוטין או היה רגיל לפעול יחד; לעומת זאת, שההיסטוריון המודרני ג'ורג' טיפס מתאר פריסה זו כ"שימוש לרעה מוחלט" בחיל הפרשים והפילים שלהם.

כשהצבא הקרתגי משקיף עליו מגבעה מבוצרת, קיבל רגולוס החלטה נועזת לפצל את צבאו לשניים ולצאת בצעדת לילה כדי לפתוח בהתקפה פתע עם שחר. הרומאים יתקפו במעלה הגבעה נגד עמדתם המוכנה של הקרתגים, אך תקיפה משני כיוונים תהיה קשה לתגובה. היסטוריונים מביאים את התוכנית כדוגמה ל"פזיזות" של רגולוס. שני הכוחות הרומאים היו בעמדות בזמן ופתחו בהצלחה בהתקפותיהם, אם כי ככל הנראה לא בו־זמנית כפי שתוכנן. לא ניתן היה להשיג הפתעה מוחלטת, שכן חלק גדול מהקרתגים הצליחו להתגבש ולהתעמת עם חצי מהכוח המסתער הרומי שנסוג מהגבעה בחוסר סדר. המצב היה מבולבל, כאשר שאר הקרתגים לא נקטו פעולה יעילה ולא הצליחו לתאם עם עמיתיהם המנצחים. על פי ההיסטוריון הצבאי נייג'ל בגנאל, הפרשים והפילים פונו מיד, שכן הוכר שהם לא יוכלו למלא שום תפקיד שימושי, לא בהגנה על הביצורים ולא בשטח הגבעה באופן כללי.

הקרתגים שרדפו אחר הכוח הרומי הראשון רדפו אחריהם מהגבעה, וכל הטור הרומי השני או חלקו, במקום לתקוף את המחנה הקרתגי, הסתערו במורד אל חלקם האחורי של הקרתגים הרודפים. ייתכן שקבוצה זו של קרתגים התמודדה גם עם התקפת נגד חזיתית של מחנות רומיים קטנים לאחר שעזבה את הגבעה. בכל מקרה, לאחר קרבות נוספים הם נמלטו מהשדה. הרומאים רדפו אחריהם למרחק מסוים. למרות שפוליביוס לא מספק נתונים לגבי הפסדים קרתגיים, היסטוריונים מודרניים טוענים שהקרתגים סבלו מעט או ללא אבדות לפרשים ולפילים שלהם. כשפסק המרדף, הרומאים המנצחים שדדו את מחנה ראש הגבעה.

הרומאים המשיכו במסע ניצחון וכבשו ערים רבות, כולל תוניס, במרחק של 16 ק"מ בלבד מקרתגו. מתוניס פשטו הרומאים והרסו את האזור הקרוב סביב קרתגו. רבים מהעמים האפריקנים הכבושים על ידי קרתגו ניצלו את ההזדמנות כדי להתקומם במרד. העיר קרתגו הייתה עמוסה בפליטים שנמלטו מרגולוס או מהמורדים. בייאושם, הקרתגים ביקשו שלום. רגולוס, שכבר ראה את קרתגו ככמעט מובסת לחלוטין, דרש תנאים קשים ביותר. התנאים שהציב רגולוס להסכם שלום כללו את מסירתן של האיים סיציליה, סרדיניה וקורסיקה; תשלום כל הוצאות המלחמה של רומא; קביעת יום בו יחלקו כבוד לרומא מדי שנה; איסור על קרתגו להכריז מלחמה או לעשות שלום ללא רשות רומא; הגבלת הצי הקרתגי לספינת מלחמה אחת; ואספקת 50 ספינות מלחמה גדולות לרומאים לפי בקשתם.

לאחר שמצאו את התנאים הללו בלתי מקובלים לחלוטין, החליטו הקרתגים להמשיך להילחם. הם הטילו את האחריות על אימון הצבא שלהם למפקד השכיר הספרטני קסאנתיפוס. בשנת 255 לפנה"ס הוביל קסאנתיפוס צבא של 12,000 חיילי רגלים, 4,000 פרשים ו־100 פילים נגד הרומאים והביס אותם באופן נחרץ בקרב על תוניס. כ־2,000 רומאים נסוגו לאספיס; 500, כולל רגולוס, נתפסו; השאר נהרגו. קסאנתיפוס, שחשש מקנאתם של הגנרלים הקרתגים בכך שהתעלה עליהם, לקח את שכרו וחזר ליוון.

הרומאים שלחו צי כדי לפנות את הניצולים שלהם והקרתגים ניסו להתנגד לכך. בקרב שהתקבל בכף הרמאום מול אפריקה הובסו הקרתגים, ואיבדו 114 ספינות שנתפסו. הצי הרומי, בתורו, נהרס על ידי סערה בעת שחזר לאיטליה, עם 384 ספינות שטבעו מתוך סך 464 ו־100,000 איש אבדו, רובן לא רומאים אלא בני ברית לטינים. המלחמה נמשכה 14 שנים נוספות, בעיקר על סיציליה או על המים הסמוכים, לפני שהסתיימה בניצחון רומי; התנאים שהוצעו לקרתגו בסופה היו נדיבים יותר מאלה שהציע רגולוס. השאלה איזו מדינה אמורה לשלוט במערב הים התיכון נותרה פתוחה, וכאשר קרתגו כיתרה את העיר סאגונטום במזרח איבריה שהייתה מוגנת על ידי הרומאים, בשנת 218 לפנה"ס, היא הציתה את המלחמה הפונית השנייה עם רומא.

• Polybius and the Punic Wars – ISBN 978-1-4051-7600-2
• המלחמה הפונית הראשונה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה