תנועה זו, שנולדה באיטליה, התפשטה למקומות אחרים במאות ה-17 וה-18. אחת מדמויות המפתח של הקויאטיזם הוא מיגל דה מולינוס(אנ'), כומר ספרדי בן המאה ה-17. מולינוס פיתח וקידם את הרעיון של כניעה עצמית מוחלטת לרצון האל, תוך שהוא דוגל בחיים פנימיים של שלום ושקט. תורתו הייתה שנויה במחלוקת שכן הדוגלים בקויאטיזם עלולים להזניח מחויבויות מוסריות ודתיות חיצוניות לטובת מדיטציה פנימית.
היסטוריה ומאפיינים של הקויאטיזם
ניתן למצוא את מקורותיו של המונח ברעיונות של אחוות הרוח החופשית (אנ'), שפעלה בגרמניה, צרפת וצפון איטליה במאה ה-14, אצל הבגיניות והבגרהרדים בארצות השפילה במאות ה-13-14, ובחלקים מהאלומברדוס (אנ') מכתר קסטיליה במאות 15-16. כל הזרמים האלה הוכרזו כמינים לאחר שטענו טענות דומות שלפיהן הנשמה האנושית יכולה להגיע לדרגה כזו של שלמות שהיא יכולה להרהר במהות האל ולהבין את המסתורין של השילוש. הם טענו בזכות הכחדת הנשמה, והירידה שלה למצב של לא-כלום. במצב זה של איחוד מוחלט עם אלוהים, כל פולחן חיצוני הוא מיותר, קבלת הסקרמנטים חסרת תועלת, והחטא בלתי אפשרי. האלומברדוס אף הרחיקו לכת וטענו כי אנשים במצב זה של חוסר דופי יכלו לחטוא בחופשיות מבלי להכתים את נשמתם.
במאה ה-17, הקויאטיזם התפשט בעיקר בצרפת, ספרד ואיטליה. חואן פלקוני דה בוסטמנטה (אנ') (1596–1638), פרנסואה מאלבל (François Malaval, 1627–1719) ומיגל דה מולינוס (אנ') (1628–1696) הואשמו במיוחד בקויאטיזם. המיסטיקנית ז'אן גיון (אנ'), המפורסמת בתקופתה (1648–1717), שלא מתייחסת לכך באף אחד מכתביה, ישבה כמה שנים בכלא באישומים זהים.
בעקיפין, ז'אק ברטו (גר') (1622–1681), מנהיגה הרוחני של מאדאם גיון הצעירה ולאחר מותו (הגינוי של הקויאטיזם היה רק ב-1687) הוא עצמו הואשם ב"קויאטיזם", התייחס בכתביו למחלוקת הקויאטיזם כשהוא כותב:
"היזהרו מלהאמין בטעות של אנשים מסוימים, אשר על ידי הצגת הדברים [החיים באלוהים] בצורה מתוחכמת וחיקוי דרכים סודיות, מאמינים שהם יכולים רק להימנע מלעשות דבר כלשהו, ושאם הם יישארו בטלים או במנוחה, הם יזכו בחיים אלוהיים וכתוצאה מכך בכל! החיים האלוהיים האמיתיים הם עבודה אמיתית; וגם אם מבטאים, ככל האפשר, את אי-פעילותו של האדם, הרי ש זה עדיין רק על מנת לבטא את פעילותו של אלוהים... היצור חי ופועל באמת, אם כי לא בפני עצמו, אלא באלוהים."
ברטו עצמו גינה את הפסיביות של פשוט לא לעשות דבר כבטלה ועימת זאת מול קיום שאינו נגיש לשכל, שבו הנשמה נשארת במנוחה מוחלטת. ובלי לעבוד, עושה את כל הדברים שהכנסייה מאשימה אותה בהשמטה.
הארכיבישוף הצרפתי פרנסואה פנלון (1651–1715) טיהר את התורה מתכנים שדיברו נגד אורח חיים מוסרי ודיבר נגד אהבה חסרת אנוכיות. המגיסטריום תחת האפיפיוראינוקנטיוס השנים עשר (1615–1700) דחה את הצהרותיו ב-1699 כקויאטיזם למחצה, גישה קויאטיסטית מתונה יותר, שגם היא הייתה אסורה.
המחלוקת עם הכנסייה
על פי הקטכיזם של הכנסייה הקתולית, על כל נוצרי לשאוף לחיים מיסטיים ול"איחוד אינטימי עם אלוהים", דבר המתיישב לכאורה עם הקויאטיזם. עם זאת, עקרונות הקויאטיזם מתנגשים עם עקרונות הנצרות: ראשית, עבור הכנסייה, האיחוד עם אלוהים דורש מאמץ קבוע של הרצון והאינטליגנציה לשמור על "לב תמים", אבל הקויאטיזם דוחה את חשיבות החתירה למידות טובות ולמאבק בחטא (סיגוף) ומושקע כל כולו בחיים הפנימיים. ברגע שמצב זה מושג בתפילה פנימית, ובהתבוננות פנימית, אין צורך בשיטות סיגוף חיצוניות, והן אף הופכות למכשול. הקויאטיזם של התפילה דוחה אפוא את התפילה בקול, את קבלת הסקרמנטים ואת כל הצורות הדתיות החיצוניות בכלל. אלא שעבור הכנסייה, "קבלת הסעודת בהתאחדות נושאת כפרי העיקרי שלה איחוד אינטימי עם ישוע המשיח", תפילה חייבת להימשך עד האיחוד עם האל ואף לאחריו.
לקריאה נוספת
Dandelion, P., A Sociological Analysis of the Theology of Quakers: The Silent Revolution New York, Ontario & Lampeter: Edwin Mellen Press, 1996.
Renoux, Christian, "Quietism", in The Papacy: An Encyclopedia, vol 3, edited by Philippe Levillain, 3 vols, (London: Routledge, 2002)
de Molinos, Miguel, The Spiritual Guide, ed and trans by Robert P. Baird, (New York: Paulist Press, 2010)
Rulmu, Callia (2010). "Between Ambition and Quietism: the Socio-political Background of 1 Thessalonians 4,9-12". Biblica. 91 (3): 393–417. JSTOR42614996.
Wainwright, Geoffrey (2009). "Revolution and Quietism: Two Political Attitudes in Theological Perspective". Scottish Journal of Theology. 29 (6): 535–55. doi:10.1017/S0036930600000727.
Tolles, Frederick B. (בינואר 1945). "Quietism versus Enthusiasm: The Philadelphia Quakers and the Great Awakening". The Pennsylvania Magazine of History and Biography. 69 (1): 26–49. JSTOR20087728. {{cite journal}}: (עזרה)
