PROFILPELAJAR.COM

קדרות ביתא ישראל היא מלאכת הקדרות ועבודת הקרמיקה המתקיימת בקהילה היהודית הנמצאת באזור חבש ההיסטורי - מחוזות אמהרה ותיגראי באתיופיה של ימינו,

רקע היסטורי

מהמאה ה-15 ואילך, התקיים תהליך הדרגתי בו נושלו בני קהילת ביתא ישראל מאדמותיהם. תהליך זה עורר את הצורך במציאת אסטרטגיות ופתרונות שונים כדי להבטיח את קיומם הכלכלי של בני הקהילה. בשל כך, חלקם היגרו לאזורים בהם האדמות שניתנו להם בירושה נותרו בתוקף. אולם אחרים קיבלו את הנסיבות והחליטו להמיר את נכסיהם הגשמיים בנכסים שיאפשרו להם יכולת השתכרות בביצוע עבודות קדרות, נפחות, ואריגה.^[1]

במאה ה-16 הפורטוגזים הגיעו לאתיופיה, בזמן שחברי קהילת ביתא ישראל כבר רכשו לעצמם שם כנפחים וכמרכיבי כלים. הם זוהו בלעדית עם מלאכה – הנשים זוהו עם מלאכת הקדרות, והגברים עם מלאכת הנפחות.^[2]

בתחילת שנות ה-60, עבודות היצירה של ביתא ישראל היו בעיקר אמנות שימושית. הקדרות שימשה ליצירת כלי קיבול, כלים לקפה ולשימוש יומיומי, והחפצים שיוצרו היו נפוצים בבתיהם של אנשי ביתא ישראל עצמם. יוצאים מן הכלל היו הכלים המזוהים עם דת, שכללו מחזיקי קטורת, לוחות הברית וארון הברית, צלבים שהוכנו עבור פטרוניהם הנוצרים וכתר לבתי התפילה (שלימים הוחלף בסמל מגן דוד). ^[3]

בראשית שנות ה-70 כ-75% מבתי האב של ביתא ישראל באזור גונדר ייצרו הכנסה בנוסף לחקלאות, בעזרת קדרות ונפחות. חשיבותם הייתה כיצרנים של כלים שונים, כלי נשק ממתכת וכלי קיבול מחימר.^[2]

תיירות כמקור מחייה

הכפר וולקה - מרכז פעילות הקדרות האתיופית

הקשר של הנשים לקדרות, הוא שהוביל להתפתחות בתחילת 1960 של נשות הכפר ולקה, הנמצא מספר קילומטרים מגונדר בירת האזור, להכין יצירות אומנות חדשה. באמצעות עידוד שהגיע מאנשי העולם המערבי, כדוגמת, אשתו של רופא אמריקאי ומתנדבי חיל השלום. יהודים אתיופים בעלי כישורי קדרות מתקדמים, החלו לייצר כמות קטנה של בובות חימר כדי למכור לתיירים. בתחילה הם יוצרו על בסיס תמונות פרהיסטוריות שהראו להם או בהתבוננות על פעולות שגרתיות שביומיום. כגון, אישה אוחזת בתינוק או מכינה אוכל. לאחר מכן, ככלי המושך תיירות יהודית, אך בעיקר המצביע על התפתחות האוריינטציה הדתית של נשות ביתא ישראל, הם החלו ליצור דמויות רבנים עם ספר תורה, המלך שלמה ומלכת שבא, אריות מעוטרים במגן דוד ומאפיינים יהודיים אחרים.

נשות ביתא ישראל נעזרו בפיתוחים טכנולוגיים אליהם נחשפו על ידי אנשי העולם. כדוגמת, תנור אפייה ואובניים שהוכנסו לביתא ישראל בצירוף הפעלתו של קואופרטיב קדרות שהוקם בעזרתם של ארגוני תיירות אתיופית. כך, עם הזמן, ביקור בוולקה כדי לראות את "היהודים השחורים של אתיופיה" ולרכוש את הדמויות שהם מייצרים הפך לחלק בלתי נפרד מהתיירות האתיופית.

הדמויות הפכו במהרה לאלמנט המוכר ביותר של היהודים האתיופים ונמכרו על ידי מספר ארגונים פרו פלאשמורים כחלק ממסע ההתרמות שלהם. כמעט מתחילה היו הדמויות בסיס למחלוקת. מאוחר יותר הקואופרטיב נסגר תחת השלטון הקומוניסטי והנשים חזרו למכור את יצירותיהן באופן עצמאי.^[4]

מחלוקת פסלוני הדמויות

פסלוני הדמויות עוררו מחלוקת, שכן הם הושפעו על ידי מקורות חיצוניים, ולכן אותנטיותם הועמדה בספק. חלק מהשיח סביב הנושא התייחס לכך שיצירת הפסלונים אינה חלק מהעבר האותנטי והמסורתי של יהודי אתיופיה, אולם בו בזמן מצאו בפיסלונים רמז חשוב לגבי יהדותם של ביתא ישראל. אל מולם היו מי שפָּסְלוּ את נושא הדמויות לגמרי והתעלמו ממצאי פסלים דומים שנתגלו בחפירות ארכאולוגיות בישראל^[4]. עובדה אחת, שהייתה מוסכמת על כולם, היא כי גורמים חיצוניים עודדו את תחילת יצירת הפסלים ושיווקם, בעוד האומנים נותרו אלמוניים, כך היצירות נמכרו כחלק מקולקטיב אתני ולא כאומנים יוצרים אינדיבידואליים.

ניתן לייחס השפעת שוק צרכנים מובהקת ביצירת הקדרות של ביתא ישראל, אולם השפעה שכזו נחשבת לטבעית ומתקיימת בכל חברה הנחשפת לפטרונים חדשים. במקרה הנדון מדובר בתיירים שמוצאם באמריקה או אירופה, המובילים את הקהילה היהודית באתיופיה לטכניקות ושיטות עבודה חדשות, ועם החדשנות נוסף הביקוש הצרכני למוצר מקומי "ייחודי" כפי שקיים בעולם העירוני- המערבי.

תהליך היצירה

יצירת עבודות הקדרות ופיסלוני הדמויות (בובות), כפי שהיא מתוארת על ידי קדרית ביתא ישראל^[5], נעשית על ידי עיבוד שני סוגי אדמה, גוש אדום חום ורך וגוש שחור וקשה. משרים את הגוש השחור במים עד לריכוך, אליהם מוסיפים מעט גללי בקר יבשים, מכיוון שצואת הבקר בשילוב העשן שעולה מהמדורה הם שילוב 'מצוין' להשחרת הבובות. יוצרים את הצורה וכשהיא מוכנה מניחים אותה לייבוש למשך מספר ימים. לאחר שהתייבשה, מחליקים ומלטשים אותה במחרוזת חרוזי זכוכית כחולים. לאחר מכן שורפים במדורה עד להשחרתה. מוכנותה של היצירה נבדקת לפי הצליל שהיא משמיעה כשנוקשים עליה בעדינות. כמו כן, ניתן להוסיף צבע לפסלונים בעזרת צבע המופק מאבקות של צמחים.

מכינים בשיטה זו בובות אשה, דמות כוהן, גור אריה יהודה, מיטת אוהבים, אשה הנושאת תינוק על גבה, עז, שור, נחש, צפרדע ועוד. מספר הצורות שהשתמשו בהן הוא מוגבל וחוזר על עצמו. הראש דו־ממדי עגול ושטוח. העיניים הם חורים עמוקים והשפתיים והאף מודבקים על צלחת פנים, והגוף הגלילי קטן ביחס לראש. גודלה של הבובה מגיע עד לכ-10 ס"מ^[6].

הזהות היהודית

במהלך שנות ה-50 וולקה, וכמה כפרים בסביבתו, הושפעו רבות בעקבות ביקורים של משלחות ישראליות ויהודיות^[7] שהובילו רבים מביתא ישראל להזדהות עם יהדות העולם. ובפועל אימוץ האמונה והסמלים. כך מעשיה של טקאי אליאס שטוענת כי היא זו שלראשונה עברה מיצירת דמויות לדמויות עם מוטיבים יהודיים (רבניים)^[8] יכולים להתפרש כלא רק כאלה המושפעים מידע, אלא כמייצגי שינוי פנימי בדימוי העצמי שלה.

תרבות ביתא ישראל הייתה, ברובה, תרבות שבעל פה. בתרבות כזו הדרך לשמר ידע נעשה על ידי מספר מדיות. ביניהם שימוש בגוף האדם עצמו בעזרת קיעקוע, יצירת מוזיקה על זמנית וחפצי אומנות המהווים מזכרת חיה למנהגי עבר^[9]. כך גם הדמויות הופכות להיות חלק מתרבות שימור זו.

קדרות ביתא ישראל בישראל

בשנת 1993, הציג מוזיאון הנגב לאמנות תערוכה של אומני קרמיקה וקדרות אתיופיים מסורתיים, לצד פסלונים שנתגלו בחפירות ארכאולוגיות. התערוכה הייתה חלק ממספר פרויקטים שמטרתם החיפוש אחר אומנים אתיופיים לאחר מבצע משה ומבצע שלמה. נעשו ניסיונות לעודד את המהגרים מאתיופיה לישראל ליצור כפר אתיופי כמוקד תיירותי בו חפצים מסורתיים ימכרו, ובכללם הפסלונים שייוצרו על ידי נשים בעיקר וכן גם גברים.^[4]

כלי הקדרות והקרמיקה של ביתא ישראל שימשו בידי ממשלת ישראל וממשלת אתיופיה, גם יחד, ככלי דימוי לאומי בעל ערך תיירותי. באתיופיה הם שימשו חלק מגרעין תיירותי ומהפסיפס האנושי המורכב של המדינה. ובישראל ככלי ציוני אשר מצביע על שיבת ציון לישראל, שיבה המכלילה בתוכה כל גזע. דרך שיבה זו ניתן יהיה לטעון שהציונות אינה גזענית. ^[4]

הקדרות בקהילת ביתא ישראל יוחסה בעבר למלאכת נשים בלבד, אומנם לאחרונה, בשל אובדן הכנסות בתחומים אחרים, מספר גברים החלו להיכנס לתחום הקדרות.

גלריית תמונות

בית בכפר בגונדר
יצירה של בית עם מגן דוד
פסלי אישה וגבר
כלי קיבול וחפצי קדרות
עבודת יד של נשים מקאופרטיב אהטה, מוצגות בחנות 'אחותי סחר-הוגן'
עבודת יד של נשים מקאופרטיב אהטה, מוצגות בחנות 'אחותי סחר-הוגן
עבודות יד במתנ"ס טבג'ה ברמלה

לקריאה נוספת

Rebecca A. Klein, We do not eat meat with the Christians: interaction and integration between the Beta Israel and Amhara Christians of Gonder, Ethiopia, A Dissertation Presented to the Graduate School of the University of Florida in Partial fulfillment of the Requirements for the Degree of Doctor of Fhilosophy, University of Florida, 2007

קישורים חיצוניים

סרטון על כפר וולקה וכלי הקדרות באתר YouTube
אלמז - מרכז ליצור אומנות אתיופית
בית אומנויות יהודי אתיופיה(הקישור אינו פעיל), באר שבע, באתר של המשרד לפיתוח הנגב והגליל.

הערות שוליים

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

^ 1992 QUIRIN, J. A The Evolution of the Ethiopian Jews Philadephia: University of Pennsylvania
^ ¹ ² 1972 KREMPEL V,Die soziale und wirtschaftliche Stellung der Falascha in der christlich-amharischen Gesellschaft von Nordwest-Athiopien Berlin: Freie Universitat, Ph. D. thesis
^ MESSING, S., The Story of the Falashas: 'Black Jews' of Ethiopia Brooklyn: Balshon Printing and Offset 1982
^ ¹ ² ³ ⁴ נוצרו בצלמם: תגובה לפסלוני ביתא ישראל. סטיבן קפלן וחיים רוזן (1996)
^ יעל כהנא, אחים שחורים: חיים בקרב הפלשים, 1977, הוצאת עם עובד
^ דניאלה ספיר (עורכת), אתיופיה ויהודי אתיופיה - אז, היום ומחר, הוצאת האגודה למען עידוד יצירה, תרגום ותרבות של העדה האתיופית, 2002
^ WESTHEIMER R,& KAPLAN,S Surviving Salvation: The Ethiopian Jewish Family in Transition New York :New York University Press 1992
^ "SCHOENBERGER M, "The Falasha of Ethiopia: An Ethnographic Study" Cambridge: Cambridge 1975
^ "ANTEBY, L. "Preserving Accounting and Transmitting Knowledge in an Oral Culture: The Ethiopian Jews" (Jerusalem: Magnes Press), Vol. II: 167-174. 1994