פריקלס עודד וקידם את האמנויות והספרות במדינתו, פעולות שהיו בין הגורמים העיקריים להפיכתה של אתונה למרכז התרבותי והחינוכי הבולט ביותר ביוון העתיקה. הוא החל במבצע הבנייה השאפתני במסגרתו הוקמו רוב המבנים הניצבים היום על גבעת האקרופוליס, לרבות הפרתנון. המבצע הפך את אתונה לאחת הערים היפות בעולם העתיק.
ילדות
אין אנו חיים על פי חוקה המתחרה בחוקי זולתנו ויותר משאנו מחקים אחרים, אנו משמשים להם דוגמה. ועל שום שמשטרנו אינו נתון בידי מועטים, אלא בידי רבים, נקרא שמו דמוקרטיה. ואף על פי שהכל שווים אצלנו לפי החוקים בדברים שבין אדם לחברו, הרי ערכו בחיי הציבור נמדד לפי הצטיינותו הוא, וכושרו הוא הנותן לו יתרון, ולא יחוס אבותיו. ומי שיש בידו להועיל לקהילה, אין מונעים זאת ממנו בשל עניותו או שפל מוצאו.
פריקלס נולד בשנת 495 לפנה"ס לערך, במחוז חולרגוס צפונית לאתונה. הוא היה בנו של הפוליטיקאי קסנאתיפוס בן אריפרון, שהורחק באוסטרקיזם בשנים 484-485 לפנה"ס אך שב לאתונה והוביל את צבא אתונה לניצחון נגד הפרסים בקרב מיקאלה, חמש שנים מאוחר יותר. אמו של פריקלס, אגריסטה, הייתה נצר למשפחת האלקמונידים, שנחשבה מקוללת אך בעלת השפעה רבה. קשרי המשפחה שלה מילאו תפקיד מכריע בתחילת פעילותו הפוליטית של בעלה. אגריסטה הייתה נינתו של קלייסתנס, טיראןסיקיון, ואחייניתו של הרפורמטור האתונאי, קלייסתנס, אף הוא בן למשפחת האלקמונידים.
אנכסגורס ופריקלס, לפי ציורו של אוגוסטין לואיס בל (1757-1841)
פריקלס השתייך לשבט "אקמנטיס" ושנות ילדותו ונערותו עברו עליו בשלווה. פריקלס המופנם נמנע מליטול חלק באירועים ציבוריים והעדיף להקדיש את זמנו ללימודים. מעמדה של משפחתו ועושרה אפשרו לו להמשיך ולהתמיד בלימודיו ולרכוש השכלה. הוא למד מוזיקה אצל גדולי מורי התקופה, וייתכן שדאמון מאואה, אנכסגורס ופיתוקליידס היו מוריו.[3] פריקלס נחשב לפוליטיקאי הראשון שייחס ערך רב לפילוסופיה, ונהנה מחברתם של פילוסופים כמו פרותגורס, זנון מאלאה ואנכסגורס. האחרון היה חברו הקרוב והשפיע עליו רבות.
באביב שנת 472 לפנה"ס, מימן פריקלס את הצגת הטרגדיה "הפרסים" מאת אייסכילוס בדיוניסיה. במעשה זה הפגין פריקלס בפני הציבור האתונאי את עושרו הרב. החוקר סימון הורנבלואר סבור כי בחירתו של פריקלס במחזה המציג תמונה נוסטלגית של ניצחונו המפורסם של תמיסטוקלס בקרב סלמיס מצביעה על תמיכתו של הפוליטיקאי הצעיר בתמיסטוקלס במאבקו ביריבו הפוליטי קימון, שהביא להגלייתו של תמיסטוקלס באוסטרקיזם זמן קצר לאחר מכן.[דרוש מקור]
הגליית קימון ועיצוב המשטר הדמוקרטי
בשנת 463 לפנה"ס, הוביל פריקלס את ההליכים המשפטיים נגד קימון, מנהיג האוליגרכים, באשמת הזנחת האינטרסים החיוניים של אתונה במוקדון. בשנים 462-461 לפנה"ס לערך הוביל אפיאלטס, מנהיג הדמוקרטים ומורו הרוחני של פריקלס, מהלך שנועד לקצץ בסמכויות האראופגוס (מועצת הזקנים), שהייתה בעבר הגוף החזק באתונה ושהשליטה בה הייתה מסורה בידי חוגי האצולה האתונאיים. אפיאלטס הציע להפחית באופן משמעותי את סמכויות המועצה, והאקלסיה (אספת העם) אימצה את ההצעה ללא התנגדות של ממש.
רפורמה זו שיקפה את תחילתו של עידן "הדמוקרטיה הרדיקלית". התנועה הדמוקרטית הפכה בהדרגה לכוח הדומיננטי בחיי הפוליטיקה האתונאית, ונראה כי פריקלס היה נכון להמשיך במדיניות פופוליסטית כדי למשוך את הציבור על צידו.[דרוש מקור] בכתבי אריסטו מוסבר הדבר בכך שפריקלס התמודד כך עם עושרו הרב של יריבו הפוליטי העיקרי, קימון, שהעניק מעושרו בנדיבות לגורמים רבים, כדי להבטיח לעצמו תמיכה ציבורית.[4] ההיסטוריון לורן ג'יי סמונס דחה את הרעיון וגרס כי לפריקלס, כבן למשפחת אצולה אמידה, היו די אמצעים כספיים כדי להתחרות בקימון, לו רצה בכך.[5]
"במקום זאת, הערצת הדורות הנוכחים והבאים תהיה נתונה לנו, מאחר שלא השארנו את עוצמתנו ללא עדים, אלא הצגנו אותה קבל עם ועדה באמצעות הוכחות רבות עוצמה. בהיותנו רחוקים מהצורך בסופר כדוגמת הומרוס כדי לחבר לעצמנו שירי הלל, או במשורר שחרוזיו ינעימו רק לרגע קט את לבבות האנשים, אילצנו כל יורד ים וכל איש יבשה להיות מי שיבשר מהו אומץ הלב שלנו, ובכל מקום, אם לרעה ואם לטובה, השארנו אחרינו מצבות זיכרון בנות קיימא"
(דבריו של פריקלס בנאום ההספד המפורסם שנשא, מתוך כתביו של תוקידידס).
בשנת 461 לפנה"ס הצליח פריקלס להביא להגליית קימון באוסטרקיזם ובכך פגע קשות במתנגדים לקו הדמוקרטי אותו הוביל. פריקלס האשים את קימון בגילוי ידידות יתרה כלפי ספרטה ובבגידה בעירו. רצח אפיאלטס, אחרי הרחקת קימון, הותיר את פריקלס המנהיג הבולט של תומכי הדמוקרטיה, ובהיעדרו של קימון, הפך מהמנהיג הבלתי מעורער של הקו הדמוקרטי למנהיג הבלתי מעורער של אתונה. פריקלס הוביל את המדיניות האתונאית מכאן ברצינות, עד מותו בשנת 429 לפנה"ס. גם אחרי הגלייתו של קימון המשיך פריקלס לתמוך במדיניות החברתית הפופוליסטית שלו ובקידומה. כצעד ראשון הוציא צו המאפשר לעניים לצפות במחזות, כאשר הפוליס שילמה את עלות כניסתם לתיאטראות. בצווים משנת 458-457 לפנה"ס ביטל פריקלס את דרישות הרכוש למועמדות לתפקיד הארכון (מקביל לתפקיד שר של ימינו), ובצו משנת 454 לפנה"ס קבע שכר נדיב במיוחד לאזרחים ששירתו בחבר המושבעים בהליאיה (בית המשפט העליון של אתונה). צעד נוסף שביצע פריקלס הייתה העברת חוק שנוי במחלוקת (451 לפנה"ס), שהגביל את האזרחות האתונאית לאנשים ששני הוריהם היו אזרחים אתונאים. חוק זה פגע בו עצמו, שכן בת זוגו הייתה זרה, כך שהחוק שלל מבנו את האזרחות האתונאית.
המלחמה הפלופונסית הראשונה
פריקלס עשה את צעדיו הראשונים כמצביא במהלך המלחמה הפלופונסית הראשונה. בשנת 454 לפנה"ס עמד בראש מסע צבאי כושל לכיבוש סיקיון ואקארנאניה. לאחר מכן ניסה ללא הצלחה לכבוש גם את אויניאדאי שבמפרץ קורינתוס בטרם שב לאתונה. בשנת 451 לפנה"ס, בתיווכו של קימון אשר שב מגלות, הוסכם על הפסקת אש לחמש שנים עם ספרטה, יוזמה שהעידה כביכול על שינוי אסטרטגי פוליטי מצד פריקלס.
בשנות החמישים של המאה החמישית לפנה"ס ניסו האתונאים, ללא הצלחה, לסייע למרד המצרי נגד הפרסים, צעד שהוביל למצור ארוך ומתיש על מבצר פרסי בדלתא של הנילוס. המסע הסתיים באסון רב-ממדים, כאשר הכוחות האתונאים הצרים הובסו והושמדו. זאת ועוד, בשנים 450-451 לפנה"ס שילחו האתונאים כוחות צבא נוספים לקפריסין, שם הצליח קימון שעמד בראשם להביס את הפרסים בקרב סלמיס, אך מת ממחלה בשנת 449 לפנה"ס. מצד אחד נטען שפריקלס הוא שיזם את המסעות הללו למצרים ולקפריסין,[6] אולם יש היסטוריונים, דוגמת קארל יוליוס בלוך, הטוענים כי משלוח צי מלחמה גדול כל כך מתאים לרוח מדיניותו של קימון. נוסף לכך גם הסכם השלום שכרתה אתונה עם פרס במסגרת שלום קאליאס אשר סיים את מעשי האיבה בין היוונים לפרסים.
באביב שנת 449 לפנה"ס יזם פריקלס צו לכינוס קונגרס אשר הוביל לכינוסן של כל מדינות יוון במטרה לבחון את סוגיית בנייתם מחדש של המקדשים שנהרסו על ידי הפרסים. הקונגרס נכשל ביעדו בשל עמדתה של ספרטה, אך כוונותיו האמיתיות של פריקלס בכינוס הקונגרס נותרו מעורפלות. ישנם היסטוריונים שטענו שהוא ביקש לאמץ סוג מסוים של קונפדרציה בהשתתפותן של כל ערי-המדינה היווניות, בעוד שאחרים חושבים שהוא רצה לבסס בקונגרס את עליונותה של אתונה. ההיסטוריון טרי בקלי טוען כי מטרת הצו לכינוס הקונגרס הייתה השגת מנדט חדש לברית הדליאנית ולאיסופם של כספי מיסים (שנקראו 'פורוס').
במהלך מלחמת הקודש השנייה הוביל פריקלס את הצבא האתונאי נגד דלפי והשיב לפוקיס את זכויותיה הריבוניות של האורקל. בשנת 447 לפנה"ס יצא פריקלס למסעו המוערך ביותר, גירוש הברברים מחצי האי גליפולי שבתראקיה, זאת במטרה לבסס באזור מושבות אתונאיות. אלא שבתקופה זו התמודדה אתונה עם אתגרים כבדי משקל שהוצבו בפניה בצורת מרד מצד כמה מבעלות בריתה, אף שליתר דיוק יש לכנותן "נתינותיה". בשנת 447 לפנה"ס קשרו האוליגרכים מתבאי קשר נגד הסיעה הדמוקרטית, ובעקבות כך דרשו האתונאים את כניעתם המיידית, אלא שלאחר קרב קורנואה, נאלץ פריקלס להשלים עם אובדנה של בויוטיה כדי שיוכל לשחרר את החיילים שנלקחו בשבי. לאחר שנפלה בויוטיה לידי כוחות עוינים, לא הצליחו הכוחות האתונאים להגן על פוקיס ולוקריס וגם הן עברו לשליטתם של אוליגרכים עוינים. בשנת 446 לפנה"ס התעורר איום קשה עוד יותר. אוובויה ומגארה החלו במרד, ופריקלס הסיט את כוחותיו לאוובויה, אך נאלץ לחזור על עקבותיו לאחר שספרטה פלשה לאטיקה. באמצעות משא ומתן ותשלום שוחד, הצליח פריקלס לנטרל את האיום המיידי והספרטנים חזרו לביתם. לאחר שהוסר האיום מצד ספרטה, חזר פריקלס לאוובויה והביס לחלוטין את הכוחות המורדים שם. הוא הטיל עונש כבד על בעלי הקרקעות של כלקיס שאיבדו בעקבות כך את אדמותיהם. בה בעת, תושבי יסאיטייה, שרצחו באכזריות רבה צוות שלם של תלת-חתרית אתונאית, נעקרו ממקומם והוחלפו על ידי 2,000 קלרוכים, מתנחלים אתונאים. המשבר הגיע לסיומו בכריתת הסכם "שלושים שנות שלום" (שנערך בחורף שבין 446-445 לפנה"ס) ובו ויתרה אתונה על רוב נכסיה ועל רוב האינטרסים שלה ביבשת היוונית, שאותם כבשה מאז שנת 460 לפנה"ס, ובהתאם להסכם התחייבו אתונה וספרטה גם יחד להימנע מלנסות להעביר לצידן, האחת את בנות בריתה של השנייה.
המאבק האחרון עם האוליגרכים
הפרתנון, יצירת המופת שנעשתה ביוזמתו של פריקלס, מבט מדרום
בשנת 444 לפנה"ס, התעמתו האוליגרכים והסיעה הדמוקרטית במאבק עז. המנהיג השאפתן החדש של האוליגרכים, תוקידידס (שאין לבלבל בינו לבין ההיסטוריון), האשים את פריקלס בפזרנות כספית תוך ביקורת קשה על אופן ניהול הכספים בפרויקט הבנייה שהתנהל באתונה. תוקידידס הצליח בהתחלה לגרור את חברי האקלסיה לטובתו בהאשמותיו נגד פריקלס, אך לאחר שמנהיג הדמוקרטים החל לטעון את טיעוניו, הוא הצליח לתת מענה ניצח להאשמות. פריקלס השיב באופן החלטי ותקיף תוך שהוא מציע לפצות את העיר על כל ההוצאות מכיסו הפרטי, ושכל הבניינים יוקדשו בשמו. עמדתו של פריקלס התקבלה בתשואות רמות ותוקידידס סבל תבוסה פוליטית. בשנת 442 לפנה"ס, החליט הציבור האתונאי להגלות את תוקידידס לפרק זמן בן 10 שנים ופריקלס הפך בשנית למושל הבלתי מעורער של הזירה הפוליטית באתונה.
שלטונה של אתונה בבעלות בריתה
פריקלס רצה לבסס את השליטה האתונאית בקרב בעלות בריתה ולאכוף את עליונותה ביוון כולה. התהליך שבו הברית האטית דלית הפכה לאימפריה האתונאית החל כנראה עוד בטרם החל עידן שלטונו של פריקלס, היות שחברות רבות בברית בחרו זה מכבר לשלם לאתונה מיסים במקום לאייש ציי מלחמה לכוחות הצבא של הברית, אך התהליך הואץ והפך לעובדה מוגמרת בעקבות מספר צעדים שיזם פריקלס עצמו.
בשנים 449-450 לפנה"ס המרידות במילטוס ובאריתראה דוכאו, ואתונה הצליחה לשקם את שליטתה על בנות בריתה. בסביבות שנת 447 לפנה"ס יזם קלירכוס את צו הטבעת המטבעות, צעד שכפה על כל בנות בריתה של אתונה את השימוש במטבע הכסף האתונאי, לרבות ערכי המשקל והמדידות. לפי אחד מהתנאים המחמירים ביותר הנקובים בצו, עודף המתכת מפעולת טביעת המטבעות חייב היה לעבור לקרן מיוחדת, וכל אדם שיציע לעשות בכסף שימוש אחר יהיה נתון לעונש מוות. קופת האוצר של הברית היא ששימשה את פריקלס למימון עבודות הבנייה הגרנדיוזיות באתונה תוך התמקדות ב"אקרופוליס של פריקלס", אשר כלל את הפרופילאה והפרתנון, ופסל הזהב של אתנה שנוצר על ידי חברו של פריקלס, פידיאס.
בשנת 449 לפנה"ס חוקק פריקלס צו שאיפשר לו לעשות שימוש ב-9000 כיכרות במטרה לממן את השחזור והבנייה מחדש של מקדשי אתונה. אנגלוס ולאכוס, איש אקדמיה יווני, טוען שניצולה של קופת האוצר של הברית, ביוזמתו ובביצועו של פריקלס, הייתה אחת המעילות הגדולות ביותר בהיסטוריה האנושית. עם זאת, שימוש מפוקפק זה בכספי הציבור מימן כמה מיצירות האומנות המרהיבות ביותר של העולם העתיק.
מלחמת סאמוס
מלחמת סאמוס הייתה האירוע הצבאי המשמעותי האחרון בטרם החלה המלחמה הפלופונסית. לאחר הגלייתו של תוקידידס, נבחר פריקלס מדי שנה בשנה לעמוד בראש הצבא האתונאי - המשרה היחידה שבה החזיק באופן רשמי - אף שהשפעתו הייתה כה רבה עד כי למעשה היה שליטה של הפוליס. בשנת 440 לפנה"ס הייתה סאמוס במלחמה עם מילטוס כשעילת המלחמה ביניהן הייתה השליטה בפריאנה, עיר עתיקה באיוניה לרגלי הר מיקאלה. לאחר שמילטוס הפסידה במלחמה הגיעו ראשיה לאתונה במטרה להציג את ענייניה כנגד סאמוס. כאשר ציוו האתונאים על שני הצדדים להפסיק את מעשי האיבה ולהציג את עמדותיהן בפני בוררות באתונה, סירבה סאמוס לצו. פריקלס החליט בתגובה לשלוח משלחת לסאמוס, שמטרתה "לטעון בפני אנשיה, שעל אף שהם נצטוו להפסיק במלחמתה נגד מילטוס, הם לא צייתו". בקרב הימי הובסו כוחותיה של סאמוס ועל האי נכפה משטר בהתאמה לרצון האתונאים. כאשר סאמוס פתחה במרד נגד אתונה, אילץ פריקלס את המורדים להיכנע לאחר מצור כבד בן שמונה חודשים שהטיל עליה, ושבין היתר גרם גם לחוסר שביעות רצון בקרב המלחים האתונאים. לאחר מכן הכניע פריקלס מרד נוסף שפרץ בביזנטיון, וכאשר שב לאתונה, נשא נאום הספד לכבוד החיילים שהקריבו את חייהם במהלך המסע.
בין השנים 436-438 לפנה"ס הוביל פריקלס את הצי של אתונה בפונטוס בצפונה של אסיה הקטנה, וביסס מערכת יחסים ידידותית עם הערים היווניות באזור. בנוסף, ריכז את תשומת לבו בפרויקטים פנימיים כמו ביצורה של אתונה (דוגמת הבניין של "החומה האמצעית" בשנת 440 לפנה"ס).
התקפות אישיות
פריקלס וחבריו מעולם לא היו חסינים לביקורת, היות שעליונות שלטונית באתונה הדמוקרטית לא הייתה שוות ערך לשלטון אבסולוטי. ממש בטרם פרצה המלחמה הפלופונסית, נאלצו פריקלס ושניים מחבריו הקרובים, פידיאס ובת זוגו, אספאסיה, להתמודד עם סדרה של התקפות אישיות ומשפטיות. פידיאס, שהיה ממונה על כל מפעלי הבנייה בעיר, הואשם במעילה במתכת הזהב אשר יועדה לבניית פסלה של האלה אתנה. אחר כך, הואשם גם בחילול קודש לאחר שדאג כי בתמונת קרב אמזונות המופיעה על המגן בו אוחז פסלה של אתנה, תופיע דמותו, כדמות אדם זקן וקרח וכן דמות הדומה מאוד לפריקלס הלוחם באמזונות. זאת ועוד, יריביו של פריקלס מצאו גם עד שקר כנגד פידיאס, בשם מנון.
"מאחר שבני אדם יכולים לשאת ולשמוע את השבחים על אחרים רק בתנאי שביכולתם לשכנע את עצמם כי גם ביכולתם שלהם לעשות את המעשים שעשו הראשונים, הרי בעוד התשובה על כך שלילית, עתידה להגיע הקנאה ויחד עימה הספקנות ואי האמון".
(מתוך כתביו של תוקידידס שציטט לדבריו בדייקנות את דבריו של פריקלס מנאום ההספד המפורסם שנשא).
אספאסיה, שהתפרסמה כיועצת וכאשת שיחה מוכשרת, הואשמה בהשחתת נשות אתונה כדי להשביע את סטיותיו המיניות של פריקלס.[7] ככל הנראה, אספאסיה הייתה זונה וניהלה בית בושת, אולם קיימת מחלוקת בעניין זה בקרב חוקרים מודרניים. ההאשמות נגדה לא היו, ככל הנראה, יותר מהוצאת דיבה חסרת בסיס, אך ההתמודדות עימן הייתה מרה למדי עבור פריקלס. אף על פי שאספאסיה זוכתה בסופו של דבר הודות להתפרצות רגשית נדירה למדי מצידו של פריקלס.[8] מצא חברו, פידיאס, את מותו בכלא. חברו האחר, אנכסגורס, הותקף על ידי האקסליה על רקע אמונותיו הדתיות והוגלה מאתונה. מעבר למשפטים אלה, דרשה האקסליה מפריקלס להצדיק את פזרנותו וניהולו הכושל, לכאורה, בכספי הציבור. לפי כתביו של פלוטרכוס, פריקלס כה חשש מהעמדתו לדין עד כי החליט למנוע מהאתונאים מלהיכנע ללאקוניה. גם בלוך מאמין שפריקלס יזם בכוונה תחילה את המלחמה במטרה להגן על מעמדו הפוליטי באתונה, כך שבתחילתה של המלחמה הפלופונסית מצאה עצמה אתונה במצב מוזר בו שמה את מבטחה ואת עתידה בידי מנהיג שעליונותו הועמדה בסימן שאלה בפעם הראשונה מזה עשור שנים מאז עלייתו לשלטון.
פריקלס שוכנע כי מלחמה נגד ספרטה, אשר לא הסתירה את קנאתה נוכח עליונותה הגוברת של אתונה, הפכה למלחמת אין-ברירה ואולי אפילו מלחמה שיש לברך עליה. אי לכך, הוא לא היסס לשלוח כוחות צבא לקרקירה (האי קורפו של ימינו) כדי לחזק את כוחותיה שנלחמו זה מכבר כנגד קורינתוס. בשנת 433 לפנה"ס התנגשו כוחות הצי הימיים של אתונה ושל קורינתוס בקרב סיבוטה, ושנה לאחר מכן לחמו האתונאים במתנחלים הקורינתיים בקרב פוטידאיה. שני האירועים הללו תרמו רבות לשנאה רבת השנים שרחשה קורינתוס לאתונה.
במשך אותה תקופה, הציע פריקלס צו חדש, צו מגארה, שתנאיו דומים למדי לאמברגו מסחרי בן ימינו. לפי תנאי הצו, סוחריה של מגארה לא הורשו לסחור בשווקים ובנמלים של אתונה בכל שטחי האימפריה שלה. החרם הזה חנק כמעט לחלוטין את הכלכלה של מגארה ואיים על שלמות הסכם השלום השברירי בין אתונה לספרטה, אשר הייתה בת בריתה של מגארה. ההיסטוריון ג'ורג' קוקוול טוען שצו זה אשר בא ביוזמת פריקלס הפר את הסכם שלום שלושים השנים "אם כי לא בלי מראית עין של תירוץ". האתונאים הצדיקו את פעולתם בכך שבני מגארה עיבדו אדמות שקודשו עבור דמטר (אלת פוריות האדמה) והעניקו מקלט לעבדים נמלטים, התנהגות שהאתונאים ראו בה כפירה לכל דבר.
לאחר התייעצויות עם בנות בריתה, החליטה ספרטה לשלוח משלחת לאתונה בדרישה למספר ויתורים דוגמת גירושה המיידי של משפחת האלקמאונידים מאתונה (כולל פריקלס) וביטול הצו המגארי. לצד הדרישות באו אף איומים ביציאה למלחמה אם והדרישות לא תענינה במלואן. המטרה הגלויה לעין של דרישות אלה הייתה להצית את העימות בין פריקלס לבין העם, דבר שאכן התרחש שנתיים לאחר מכן. אלא שבאותו מועד מילאו האתונאים אחד הוראותיו של פריקלס ללא שום היסוס. בנאומו המיתולוגי הראשון, פרי כפי שהוא מובע אצל תוקידידס, ייעץ פריקלס לאתונאים לא להיענות לדרישות יריביהם, היות שאתונה חזקה מהם מבחינה צבאית. פריקלס לא היה מוכן לבצע ויתורים חד-צדדיים. בעקבות כך, ביקש פריקלס מהספרטנים תמורה שוות ערך לבקשותיהם. בתמורה לביטול הצו המגארי, דרשו האתונאים מספרטה לנטוש את מנהגם לגרש מדי פעם אזרחים זרים מן הטריטוריה שלהם, ולהכיר באוטונומיה השלטונית של בנות בריתה. תנאיה של אתונה נדחו על ידי ספרטה ומשאף צד לא הסכים לוותר על תנאיו, היו היריבים מוכנים לצאת למלחמה.
השנה הראשונה של המלחמה (431 לפנה"ס)
"מאחר שבני אדם יכולים לשאת ולשמוע את השבחים על אחרים רק בתנאי שביכולתם לשכנע את עצמם כי גם ביכולתם שלהם לעשות את המעשים שעשו הראשונים, הרי בעוד התשובה על כך שלילית, עתידה להגיע הקנאה ויחד עימה הספקנות ואי האמון"
"ייתכן והתהילה הזו תגרום למתיחת ביקורת על האיטיות ועל חוסר השאפתנות. אך לאור האנרגיה היא תעיר את כוחות החיקוי, ואלו שהיו בלעדיה יישארו אכולי חרטה וקנאה. שנאה וחוסר אהדה הומטו על אלו ששאפו לשלוט באחרים"
(מתוך כתביו של תוקידידס שציטט לדבריו בדייקנות את דבריו של פריקלס מנאום ההספד המפורסם שנשא).
בשנת 431 לפנה"ס, בעוד תקופת השלום עומדת על בלימה, שלח ארכידאמוס השני, מלכה של ספרטה, משלחת נוספת לאתונה בדרישה שהאתונאים ייעתרו לדרישותיה של ספרטה. אלא שלמשלחת הזו לא הותר להיכנס לאתונה, שכן פריקלס העביר כבר באותה עת החלטה לפיה אף משלחת ספרטנית לא תתקבל במידה וספרטה תחל, קודם לכן, בפעילות צבא עוינת. מאחר שבשלב הזה היה כבר הצבא הספרטני מכונס בקורינתוס, ראו בכך האתונאים פעולה צבאית עוינת וסירבו לקבל את חברי המשלחת. עם כישלונו של ניסיון זה, החל ארכידאמוס בפלישתו לאטיקה אך לא מצא שם אף אתונאי. פריקלס, שהיה מודע לאסטרטגיה של ספרטה שהתבססה על פלישה לטריטוריות אתונאיות והחרבתן לאחר מכן, פינה עוד קודם לכן את כל האוכלוסייה מהאזור לתוך אתונה עצמה.
פסל פריקלס באתונה
אין עדויות חותכות אודות האופן שבו הצליח פריקלס לשכנע את תושבי אטיקה לתת את הסכמתם לעבור לאזורים עירוניים צפופים, שכן משמעות המעבר הייתה לא אחרת מאשר נטישת אדמותיהם ומקדשיהם העתיקים ושינוי מהותי באורחות חייהם. אי לכך, אין צל של ספק שאף על פי שהם נתנו את הסכמתם לעזוב, תושבים כפריים רבים היו רחוקים מלהיות שמחים על החלטתו של פריקלס. פריקלס אף נתן לבני ארצו מספר עצות אודות ענייניהם והבטיח להם כי אם האויב לא יבזוז את החוות שלו, הוא יציע את רכושו לעיר. ההבטחה נבעה מחששו של פריקלס שייתכן וארכידאמוס, שהיה, בין היתר, גם חברו, יחלוף ליד אדמותיו מבלי שיחריבן, אם בתור מחווה לחבר או כצעד פוליטי מחושב שמטרתו להרחיק את פריקלס מבוחריו.
על כל פנים, לאחר שראו את ביזת החוות והאדמות שלהם, רתחו האתונאים מזעם ומיד החלו לבטא את כעסם בעקיפין כלפי המנהיג שלהם, שרבים מהם ראו בו את הגורם שמשך אותם למלחמה. אלא שאפילו לנוכח הלחץ הגובר, לא נתן פריקלס את הסכמתו לדרישות לפיהן יש לפעול באופן מיידי נגד האויב או לשקול מחדש את האסטרטגיה הראשונית שלו. בנוסף, הוא גם נמנע מלכנס את האקלסיה, מחשש שהאספסוף, הזועם על איבוד אדמותיו, יחליט בפזיזותו להילחם בצבא הספרטני. אף על פי שלפריקלס לא הייתה שליטה רשמית בסדר היום של מועצת הפוליס (שישיבותיה נוהלו על ידי נשיאים מתחלפים), דומה שדי היה בכבוד שרחשו חברי המועצה לפריקלס כדי לשכנעם להסכים שלא לכנס את המועצה. בעוד הצבא הספרטני נשאר באטיקה, החליט פריקלס לשלוח צי בן 100 אוניות קרב במטרה לבזוז את חופי הפלופונסוס וציווה על חיל הפרשים לשמור על החוות החקלאיות בסמוך לחומות העיר.
המבצע הצבאי האחרון וימיו האחרונים
בשנת 430 לפנה"ס, בזז הצבא הספרטני בשנית את אטיקה, אך פריקלס לא נרתע וסירב לשנות את האסטרטגיה בה נקט קודם לכן. מאחר שביקש להימנע מלחימה ישירה מול הצבא הספרטני, הוא יצא שוב להוביל מסע ימי במטרה לבזוז את חופי הפלופונסוס תוך צירופן של 100 אוניות מלחמה אתונאיות. לפי כתבי פלוטרכוס, ממש בטרם הפליגו האוניות לדרכן, גרם ליקוי חמה לבהלה בקרב צוותי האוניות, אולם פריקלס אשר רכש ידע באסטרונומיה מאנקסגורס, הרגיע את הצוותים
בראות פריקלס כי רב החובל אחוז בהלה ואובד עצות, הסיר מעליו את אדרתו והחזיקה לפני עיניו של האיש לבל יראה הלה דבר ושאל אם סבור הוא שיש בכך משום אסון גדול או סימן לאסון. משהשיב רב החובל בשלילה אמר לו "ובכן מה לך כי תירא? הרי כל ההבדל הוא בכך שהדבר אשר גרם לאפלה הוא גדול יותר מהאדרת"
— פלוטרכוס, תרגום שלמה שמואלביץ
בעונת הקיץ של אותה שנה פרצה מגפה של טיפוס הבטן. הבהלה שאחזה בפוליס בעקבות המגפה, עוררה גל חדש של מחאה ציבורית, ופריקלס נאלץ להגן על עצמו בנאום אחרון וסוחף שתוקידידס מציינו בכתביו. הנאום הזה נחשב לאחד הנאומים המבריקים שנשא, החושף מחד את מעלותיו של פריקלס, אך מאידך גם את המרירות שחש ביחס לכפיות הטובה של אחיו לפוליס.
"לגיבורים תינתן כל האדמה לשם קבורתם, ובאדמות רחוקות משלהם, בעוד שהכתובת על המצבה תצהיר זאת, קיימת קדושה בכל מאבק שאינו עלה על הכתוב למעט זה שעל לבבנו"
(מתוך כתביו של תוקידידס שציטט לדבריו בדייקנות את דבריו של פריקלס מנאום ההספד המפורסם שנשא).
הנאום אומנם הצליח לשכך באופן זמני את התרעומת של אנשיו נגדו, אך יריביו מבית הצליחו לנצל את ההזדמנות הזו ולחתור תחת מעמדו. דרגתו כמצביא העליון של הצבא האתונאי נשללה, והוטל עליו קנס אישי בסך של בין 15 ל-50 כיכרות מטבע. מקורות עתיקים מציינים את קליאון, אחד מהכוכבים העולים של הפוליטיקה באתונה באותם ימים, כמי ששימש בתפקיד התובע במשפטו של פריקלס. עם זאת, בתוך פחות משנה, בשנת 429 לפנה"ס, לא רק שהאתונאים סלחו לפריקלס, אלא אף בחרו בו בשנית למצביא עליון של צבאם ולעמידתו בראש הפעילות המבצעית במהלך השנה.
באותה שנה היה פריקלס גם עד למותם במגפה של בניו מרעייתו הראשונה, אקסאנטיפוס ופאראלוס. מותם של השניים הפיל את רוחו ואפילו חברתה של אספאסיה לא הייתה לו לעזר, והוא עצמו מת מהמגפה בסתיו של אותה שנה. עוד בטרם מותו, התכנסו חבריו של פריקלס סביב מיטתו, סיפרו בשבחיו ומעלותיו במהלך שנות השלום והזכירו את תשע המצבות לזכר ניצחונותיו. פריקלס בעודו על ערש דווי, הקשיב להם וקטע את דבריהם
לפתע פתח ואמר כי מוזר הדבר בעיניו שהם ישבחו ויחשיבו דברים שהיו תלויים במזל ואירעו למצביאים רבים אחרים ובאותו זמן ישתקו ויתעלמו מן הדבר המצוין והגדול ביותר מכל מעשיו שעשה: "והוא שמעולם לא לבש איש מאזרחי אתונה – בגללי – בגדי אבל"
— פלוטרכוס, תרגום שלמה שמואלביץ
פריקלס חי במהלך השנתיים וחצי הראשונות של המלחמה הפלופונסית, ולפי כתביו של תוקידידס, מותו היה אסון נורא לאתונה מאחר שהבאים אחריו היו נחותים ממנו ביכולותיהם ובכישוריהם. הם, לדבריו, לא נהגו באופן הגון וניהלו מדיניות חסרת יציבות כשלנגד עיניהם העדפת הפופולריות שלהם בעיני ההמון על פני יעילותם השלטונית. בדברי הביקורת הללו לא רק שתוקידידס מקונן על אובדן של אדם שהעריץ, אלא אף מבשר על חלוף ימי התהילה והגדולה של אתונה.
משפחתו
אספאסיה ממילטוס (ככל הנראה ילידת 406-469 לפנה"ס), בת זוגו של פריקלס
פריקלס, כמקובל באתונה, התחתן עם אחת מקרובי משפחתו הקרובות ביותר. ממנה היו לו שני בנים, אקסאנטיפוס ופאראלוס. לא היו אלה נישואים מאושרים, ובסביבות שנת 445 לפנה"ס הוא התגרש מרעייתו והציע אותה לאישה לאדם אחר, בהסכמת קרובי משפחתה הגברים. האישה שאותה באמת אהב הייתה אספאסיה ממילטוס, שהייתה לפילגשו והם החלו לחיות יחדיו כאילו היו זוג נשוי. מערכת יחסים זו עוררה תגובות רבות, ואפילו בנו של פריקלס, אקסאנטיפוס, שהיו לו שאיפות פוליטיות, לא נרתע מלהשמיץ את אביו על כך. עם זאת, רדיפות אלה לא פגעו ברוחו של פריקלס, אף על פי שפרץ בדמעות בעודו מנסה להגן על אספאסיה, לאחר שהואשמה בהשחתת החברה האתונאית.
הטרגדיה האישית הגדולה ביותר שלו הייתה מותם של אחותו ושני בניו במגפה שפרצה בעיר, אסון שעליו לא הצליח להתגבר. ממש בטרם מותו ערכו האתונאים שינוי בחוק שנחקק בשנת 451 לפנה"ס, אשר איפשר לבנו למחצה עם אספאסיה להפוך לאזרח מן השורה וליורש לגיטימי, שינוי מהותי ומשמעותי ביותר, במיוחד לאור העובדה שהיה זה פריקלס עצמו שיזם את החוק לפיו ייחשב אדם לאתונאי אך ורק בכפוף לאזרחותם האתונאית של שני הוריו גם יחד.
הערכה
פריקלס הטביע את חותמו על עידן היסטורי שלם, וחוקרים רבים חלוקים עד היום בדעותיהם באשר למשמעות החלטותיו ומדיניותו. העובדה שתיפקד בעת ובעונה אחת, כמדינאי, כמצביא עליון וכנואם מוכשר, הופכת את ההערכה האובייקטיבית של פעולותיו למלאכה מורכבת ביותר. פלוטרכוס כותב שפריקלס עמד בראש האתונאים במשך תקופה של כארבעים שנים. במהלך השנים הללו הוא השתדל כמיטב יכולתו לשמור על פרטיות חייו וניסה להוות מודל לאזרחי העיר. כך לדוגמה, נמנע מלהשתתף בסעודות ובסימפוזיונים.
חוקרים בני זמננו, דוגמת שרה רודן, מכנים את פריקלס פופוליסט, דמגוג ונץ מלחמה. בעוד שאחרים מעריצים את מנהיגותו הכריזמטית. לפי כתביו של פלוטרכוס, לאחר שתפס את כס המנהיגות באתונה "הוא לא היה אותו אדם כקודם, לא היה כמותו בקשב שגילה לקול העם, מוכן לרצות ולענות לתשוקות ההמון כמו נווט ספינה הנענה לרוח". עוד מסופר בכתבים שיריבו הפוליטי, תוקידידס, נשאל בהזדמנות על ידי ארכידאמוס, מלכה של ספרטה, מי מהם לוחם אמיץ וטוב יותר, תוקידידס עצמו או פריקלס. לשאלה זו ענה תוקידידס ללא היסוס כי פריקלס הוא הלוחם הטוב יותר ולו מן הטעם שגם כאשר הוא מפסיד, הוא מצליח לשכנע את מאזיניו שהוא ניצח.
בבחינת אישיותו ואופיו, פריקלס נחשב חסין מביקורת בעיני ההיסטוריונים העתיקים מאחר ש"הוא הקפיד להתרחק משחיתות, אף שלא נותר אדיש לגמרי לרווח כספי". תוקידידס, שהעריץ את פריקלס, מדגיש בכתביו כי אתונה הייתה "דמוקרטיה בהגדרתה, אך בפועל נוהלה על ידי האזרח הראשון שלה". בהערה זו ממחיש תוקידידס לקוראיו את מה שהוא מחשיב לכריזמה שהייתה לפריקלס להנהיג, לשכנע ולעיתים, גם להפעיל מניפולציות. אף על פי שתוקידידס מציין את הקנס שהוטל על פריקלס, הוא אינו מזכיר את ההאשמות שהוטחו בו בהיותו פוליטיקאי, שכן עיקר התמקדותו היא ביושרה של פריקלס. מצד שני, באחד הדיאלוגים שלו, מגלה אפלטון התנגדות לדברי ההלל הנאמרים על פריקלס ואף מצטט את סוקרטס באומרו ש"שהרי זאת שמועה שאני שומע, שפריקלס עשה את האתונאים עצלנים ומוגי-לב ופטפטנים ורודפי-בצע, משום שהוא היה הראשון שהעמידם על קבלת שכר.[9]
פלוטרכוס מציין ביקורת אחרת כנגד מנהיגותו של פריקלס, "רבים אחרים מציינים שהאתונאים הונהגו על ידי פריקלס להקצאת קרקעות ציבוריות, מענקי בידור, והענקת שירותים ציבוריים בתשלום, מדיניות שהרגילה אותם לנוהגי חיים לא הולמים ושהפכה אותם ברבות הימים לרודפי מותרות ולהפקרות גמורה תחת השפעתם של דרכי השלטון, וזאת, במקום נוהגי חיים של חסכנות והסתפקות במועט". תוקידידס טען שפריקלס "לא נסחף על ידי העם אלא היה זה שהנחה את העם", מסקנתו זו מוטלת בספק שכן ישנם אפילו מספר חוקרים מהמאה העשרים כדוגמת מלקולם פ.מק'גרגור וג'ון ס. מוריסון שטוענים שבהחלט ייתכן שפריקלס היה דמות ציבורית כריזמטית הפועלת כמי שמקדמת את הצעותיהם של יועצים ומומחים או של העם עצמו. לדעתו של ההיסטוריון קינג, העצמת כוחו של העם, הותירה את האתונאים ללא מנהיג סמכותי, ובמהלך המלחמה הפלופונסית, התבססותו של פריקלס על תמיכת ההמון במטרה להמשיך להנהיג את הפוליס הייתה ברורה לעין כל.
חלק מהצווים והתקנות הביאו את מבקריו של פריקלס לטעון שהוא האחראי להתנוונותה ההולכת וגוברת של הדמוקרטיה האתונאית. קונסטנטין פאפאריגופולוס (אנ'), היסטוריון יווני מודרני, טוען שמטרתו של פריקלס הייתה להרחיב ולייצב את המוסדות הדמוקרטיים, והיא שהובילה אותו לעסוק בחקיקה המעניקה למעמדות הנמוכים גישה למערכת הפוליטית ולמשרדים הציבוריים, מעמדות שבעבר הלא רחוק נמנעה מהם הגישה זו בשל חוסר יכולתם הכספית או מעמדם האזרחי.
לפי ההיסטוריון סמסון, פריקלס האמין שיש לקדם את העם הפשוט, בו ראה גורם ואמצעי שאינו מנוצל דיו הן למיצוי כוחה של אתונה בכלל והן למימוש פוטנציאל העוצמה הצבאית האתונאית בפרט (שורות הצי הימי ועמוד השדרה של העוצמה הצבאית האתונאית מאז ימיו של תמיסטוקלס, אוישו כמעט במלואם באנשים מהמעמדות הנמוכים).
קימון, מצד שני, האמין ככל הנראה שאין מקום לאמצעים דמוקרטיים נוספים, מכיוון שהיה בטוח שהדמוקרטיה הגיעה לשיאה וכי הרפורמות של פריקלס מובילות לפופוליסטיות מובהקת ולמבוי שלטוני סתום. בהקשר הזה טוען פאפאריגופולוס שההיסטוריה הצדיקה את קימון, היות שלאחר מותו של פריקלס שקעה אתונה לתהומות של סיבוכים ודמגוגיה פוליטיים עד לאובדן כוחה, וירידה בהשפעתה.
לפי היסטוריון אחר, ג'סטין דניאל קינג, הדמוקרטיה הרדיקלית הועילה לעם כיחידים, אך החלישה את המדינה כקולקטיב. מצד שני, טוען דונלד קגן, דווקא התקנות הדמוקרטיות שתיקן פריקלס, הן שסיפקו את הבסיס לעוצמה הדמוקרטית האדירה. בסופו של דבר קיבל קימון את הדמוקרטיה החדשה ולא גילה התנגדות לחוק האזרחות לאחר חזרתו מגלות בשנת 451 לפנה"ס.
מבחינה היסטורית, עובדה היא כי המשטר הדמוקרטי באתונה כפי שעוצב על ידי פריקלס החזיק מעמד במשך 200 שנה (למעט שתי הפיכות קצרות מועד שאירעו בשלהי המלחמה הפלופונסית).
הישגים צבאיים
במשך למעלה מעשרים שנה עמד פריקלס בראש מסעות צבאיים רבים, בעיקר מסעות צבאיים ימיים. בהיותו אדם זהיר ושקול, הוא אף פעם לא יזם קרב שתנאיו נראו לו חסרי ודאות או מסוכנים מדי, והוא מעולם לא נתן את הסכמתו "לדחפים חסרי התועלת של האזרחים". הוא ביסס את מדיניותו הצבאית על העקרונות שהתווה תמיסטוקלס, לפיהם עליונותה של אתונה תלויה בכוחה הימי וכי תושבי האי פלופונסוס היו כמעט בלתי ניתנים לניצחון ביבשה. פריקלס ניסה גם להקטין את יתרונותיה של ספרטה באמצעות בנייתן מחדש של חומות אתונה.
לדעתו של קגן, קרוב לוודאי שהתעקשותו האיתנה של פריקלס נגד יציאתן של מסעות צבאיים להסחה, נבעה מזיכרונו המר מהמסע הצבאי למצרים שהוא תמך בו בשעתו. נאמר כי האסטרטגיה שלו הייתה "בלתי פופולרית במהותה" אולם פריקלס בכישרונו הצליח לשכנע את הציבור האתונאי לתמוך בה, והחוקר הנס דלבריק כינה בשל כך את פריקלס אחד מהמדינאים והמנהיגים הצבאיים הגדולים ביותר בהיסטוריה. אף על פי שאנשי עירו יזמו מספר פעולות צבאיות לאחר מותו, ההיסטוריונים פלטיאס וקליופולוס טוענים שהאתונאים נשארו נאמנים לאסטרטגיה שהתווה פריקלס, לפיה יש לשמר את האימפריה ולא להרחיב אותה, ושמרו על אסטרטגיה זו עד אשר יצאו למסע לכיבוש סיציליה. החוקר בן אקס. דה-וט מסיק שהאסטרטגיה הזו הייתה מצליחה במידה ופריקלס היה מאריך חיים. מצד שני, מבקרי האסטרטגיה של פריקלס רבים במספרם בדיוק כמו אלה התומכים בה. אחת הביקורות המקובלות היא שפריקלס ניחן בכישורים פוליטיים ורטוריים טובים יותר בהשוואה לכישוריו האסטרטגיים. דונלד קגן הגדיר את האסטרטגיה של פריקלס כ"צורה של תקוה שהכזיבה", בעוד שהחוקרים ברי ס. שטראוס וג'וסיה אובר מציינים ש"כאסטרטג הוא היה כישלון וכי הוא ראוי לחלק מהאשמה בתבוסתה המוחצת של אתונה". קגן מבקר את האסטרטגיה של פריקלס מארבע סיבות, האחת, כי עקב סירובו לוותר ויתורים קלים הוא הביא למלחמה; השנייה, האסטרטגיה כלל לא נחזתה על ידי האויב, ולפיכך, היא חסרה את האמינות שכה חיונית לשם קבלתה; השלישית, האסטרטגיה הייתה חלשה כדי לנצל לטובתה הזדמנויות ואפשרויות חדשות; ורביעית, היא הייתה תלויה ליישומה בפריקלס ולפיכך נגזר גורלה להינטש לאחר מותו. קגן מעריך את הוצאותיו הכספיות הכרוכות באסטרטגיה הצבאית הזו במלחמה הפלופונסית בשיעור של כאלפיים כיכרות מטבעות לכל שנה, ובהתבסס על הנתון הזה הוא מסיק שהיה ביכולתו של פריקלס להמשיך במלחמה לאורך שלוש שנים בלבד. לטענתו, מאחר שפריקלס לבטח ידע אודות מגבלות כספיות אלה, הרי שתכנן את המלחמה לפרק זמן קצר יותר, בהשוואה לאורכה בפועל בסופו של דבר. אחרים, כדוגמת דונלד וו. נייט, הסיקו שהאסטרטגיה הייתה הגנתית מדי וכי היא לא היה לה סיכוי להצליח מלכתחילה.
מצד שני, פלאטיאס וקוליופולוס מתנגדים לביקורות הללו ואף מדגישים ש"האתונאים הפסידו במלחמה רק לאחר שהם שינו באופן מהותי את האסטרטגיה של פריקלס שדחתה במפורש ומלכתחילה כיבושים נוספים". מסקנה מקובלת נוספת היא שאלו שבאו במקומו חסרו את יכולותיו ואת אופיו ואישיותו.
כישוריו כנואם
הפרשנים המודרניים לכתביו של תוקידידס עדיין מנסים לפתור את החידה סביב כישוריו של פריקלס כנואם ולהבין האם נוסח הנאומים שייך למדינאי האתונאי או להיסטוריון המפורסם. כיוון שפריקלס מעולם לא כתב ולא הפיץ את נאומיו, אף היסטוריון אינו מסוגל לענות על השאלה הזו בוודאות מוחלטת. תוקידידס העלה על הכתוב שלושה מתוך הנאומים הללו מזיכרונו, ולפיכך, גם לא ניתן להסיק באופן ודאי שהוא לא הוסיף לנאומים מתחושותיו או מחשבותיו.
אף על פי שפריקלס היווה מקור מרכזי להשראה שלו, ישנם היסטוריונים המציינים שסגנונם הנלהב והאידיאליסטי של הנאומים בכתבי תוקידידס, עומד בניגוד חריף לסגנון כתיבתו הקר והאנליטי של תוקידידס עצמו. עם זאת, ייתכן שזו אחת התוצאות של הכללת סגנון הרטוריקה יחד עם סגנון ההיסטוריוגרפיה, דהיינו, ייתכן שתוקידידס עשה שימוש בשני סגנונות כתיבה שונים לשתי מטרות שונות.
קגן מציין שפריקלס אימץ "סוג מרומם של נאומים, שנעדר תכסיסים שפלים וגסים של אנשים הנואמים פני קהל אספסוף", ולדבריו של דיאודורוס, הוא "עלה על אחיו האזרחים במיומנותו בתורת הנאום". לפי דבריו של פלוטרכוס, הוא נמנע מלעשות שימוש בגימיקים זולים בנאומיו, בשונה לדוגמה מדמוסתנס הנלהב, וכי הוא תמיד עשה זאת בקור רוח ובאופן שקט ורגוע. עם זאת, הביוגרף מציין בספרו, שהמשורר איון כתב שסגנון דיבורו של פריקלס היה "שחצני ויהיר, בפניותיו לאנשים, וכי בהתנשאות הזו היה בוז וגם זילות כלפי אחרים". גורגיאס, בדיאלוג ההומונימי של אפלטון, מציג פריקלס כדוגמה לנואם בעל עוצמה. בדיאלוג מנקסנוס, סוקרטס מטיל ספק בתהילתו של פריקלס כנואם מבריק, תוך שהוא מציין באופן אירוני כי מאחר שפריקלס רכש השכלה מאספאסיה, שסייעה רבות לנואמים רבים, לפריקלס יתרון על פני אדם שרכש את השכלתו על ידי אנטיפון. בנוסף, סוקרטס מייחס את נאום ההספד לאספסיה ומבקר את הערכה העמוקה שרחשו בני זמנו לפריקלס.
סופרים יוונים עתיקים כינו את פריקלס "אולימפי" ופיארו את כישרונותיו תוך שהם מייחסים לו את "עוצמתה וזוהרה של יוון רבתי" וכמי שנושא את נשקו של זאוס בשעת נאומיו. לפי כתביו של קווינטיליאנוס, פריקלס תמיד שקד על נאומיו ובטרם עלה לדוכן הנאומים. סר ריצ'רד[דרוש מקור: מי?] מסיק ש"כפי שהיה ייחודי כמדינאי אתונאי, כך גם היה ייחודי בשני מובנים כנואם אתונאי, הראשון, מאחר שבזכות אישיותו היווה דמות מרכזית כפי שאף אדם לפניו או אחריו לא היה, והשני, מאחר שרעיונותיו וכוחו המוסרי הקנו לו תהילה בזכות כושר הנאום שלו, כפי שאף אחד אחר לא זכה מבני אתונה".
מורשת
ציורו של הקטור לורו (1682–1740), בו נראים פריקלס ואספאסיה מתפעלים מהפסל הענק של הלנה בבית המלאכה של פידיאס
מורשתו הבולטת ביותר של פריקלס מצויה ביצירות הספרות ובעבודות אומנות שנעשו בתור הזהב של תקופתו, רבות מהן שרדו עד לעת המודרנית החדישה. האקרופוליס, למרות הריסותיו, עדיין קיים ועומד, והוא הסמל של אתונה המודרנית. פאפריגופולוס ציין בכתביו שדי ביצירות המופת הללו "כדי להפוך את יוון לאלמותית בעולמנו". מבחינה פוליטית, טוען ויקטור ל. ארנברג, שאלמנט בסיסי במורשתו של פריקלס היינו האימפריאליזם האתונאי אשר שולל דמוקרטיה מובהקת וחירות אמיתית מאנשים רבים למעט אותם האנשים ששולטים במדינה. אומנם, רבים טוענים שקידומו של האימפריאליזם היהיר הזה הוא הגורם שהביא לנפילתה של אתונה, למרות זאת, אחרים מדגישים דווקא את ההומניזם האתונאי שבא לידי ביטוי בתור הזהב. חופש הביטוי נתפש כמורשתו הנצחית של עידן זה. פריקלס זוכה לדברי שבח והלל בהיותו "דגם אידיאלי למדינאי המושלם ביוון העתיקה" ונאום ההספד המפורסם שלו (בו ציין את מעלותיה של אתונה) היא שם נרדף למאבק למען דמוקרטיה השתתפותית וגאווה אזרחית.
משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשמ"ד 1984. ("עידן פריקלס" אתונה בימי שלום שלושים השנים עמודים 319–323), ("פיתוח התרבות" עמודים 328–332), ("המלחמה הפלופונסית" עמודים 350–370) (הספר בקטלוג ULI)
