סטארק נולדה בפריז, שם למדו הוריה אמנות. אמה, פלורה, הייתה איטלקייה ממוצא פולני-גרמני; אביה, רוברט, היה צייר אנגלי מדבון. הייתה לה אחות, ורה. סטארק בילתה חלק גדול מילדותה בצפון איטליה, הודות לעובדה, שהצייר פן בראונינג, חברו של אביה, היה בעליהם של שלושה בתים באסולו(Asolo). הוריה של פרייה התגרשו בעודה ילדה ואמה נשארה לחיות באיטליה.
ליום הולדתה התשיעי קיבלה פרייה עותק של סיפורי אלף לילה ולילה שגרמו לה להיקסמות מהמזרח. בצעירותה חלתה סטארק לעיתים קרובות, נאלצה להיות מרותקת לביתה ובילתה שעות רבות בקריאה. היא התענגה על קריאת הספרות הצרפתית, ובמיוחד אהבה את אלכסנדר דיומא האב, ואף למדה לטינית בכוחות עצמה. כשהייתה בת 11[1] אירעה לה תאונה במפעל לטוויה באיטליה, כאשר שערה נתפס במכונה וגרם לתלישה של חלק מאוזנה הימנית וצידה של לחיה. היא נדרשה לעבור, במשך ארבעה חודשים, השתלת רקמות בבית חולים, שהותירו את פניה מצולקות. מאז ועד סוף חייה, דאגה לכך שתסרוקתה, או כובע רחב שוליים, יסתירו את הצד הפגוע של פניה.[1]
בשנת 1935 נסעה סטארק אל חצרמוות שבדרום חצי האי ערב, אזור שעד אותה עת העזו רק קומץ נוסעים מערביים להגיע אליו. היא פרסמה את רשמיה מהאזור בשלושה ספרים: "The Southern Gates of Arabia: A Journey in the Hadhramaut" (1936, "שעריה הדרומיים של ערב: מסע בחצרמוות"), "Seen In The Hadhramaut" (1938, "נראה בחצרמוות") ו-"A Winter in Arabia" (1940, "חורף בערב"). על מסעותיה וכתביה קיבלה סטארק ב-1942 את מדליית הזהב "Founder's Gold Medal" (אנ') של החברה הגאוגרפית המלכותית.
במהלך מלחמת העולם השנייה, הצטרפה סטארק למשרד המידע הבריטי (אנ') (שהיה אחראי על דוברות ותעמולה) ותרמה להקמת רשת התעמולה "אִח'וַאן אל-חֻריָה" (אחוות החופש), שמטרתה הייתה לשכנע ערבים לתמוך בבעלות הברית, או לפחות להישאר נייטרלים. חוויות אלה מזמן המלחמה תוארו בספריה "Letters from Syria" (1942, "מכתבים מסוריה") ו-"East is West", (1945, "מזרח הוא מערב").
בשנת 1947, בגיל 54, היא נישאה לסטיוארט פרון(Stewart Perowne), דיפלומט והיסטוריון בריטי. לזוג לא היו ילדים, והם נפרדו בשנת 1952. במהלך השנים הללו לא כתבה דבר על מסעות, אך פרסמה כרך של מאמרים שונים בשם "Perseus in the Wind" (1948, "פרסאוס ברוח") ושלושה כרכים של אוטוביוגרפיה: "Traveller's Prelude" (1950, "הקדמה של נוסע"), "Beyond Euphrates. Autobiography 1928–1933" (1951, "מעבר לפרת") ו-"The Coast of Incense. Autobiography 1933–1939" (1953, "חוף הקטורת"). ב-1951 קיבלה סטארק את "מדליית פֶּרסי סייקס" (אנ') של החברה המלכותית הבריטית לענייני (מרכז) אסיה (אנ').
מסעותיה הממושכים הראשונים של סטארק לאחר מלחמת העולם השנייה היו לרחבי טורקיה, ואלו היוו את הבסיס לספריה: "Ionia, a Quest" (1954, "איוניה, חיפוש"), "The Lycian Shore" (1956, "החוף הליקי"), "Alexander's Path" (1958, "הנתיב של אלכסנדר") ו-"Riding to the Tigris" (1959, "רכיבה לחידקל"). לאחר מכן היא המשיכה את זיכרונותיה עם "Dust in the Lion's Paw. Autobiography 1939–1946" (1961, "אבק בכף רגלו של האריה"), ופרסמה ספר היסטוריה "Rome on the Euphrates: The Story of a Frontier" (1966, "רומא על הפרת") ואוסף נוסף של מאמרים, "The Zodiac Arch" (1968, "קשת המזלות").
מסעה האחרון היה לאפגניסטן, וב-1970 היא פרסמה את "The Minaret of Djam: An Excursion into Afghanistan" ("צריח המסגד של ג'אם: סיור באפגניסטן"). בעת יציאתה לגמלאות באסולו, מלבד תסקיר קצר בשם "Turkey: A Sketch of Turkish History" (1971, "טורקיה: שירטוט קל של היסטוריה טורקית"), עסקה בחיבור אוסף חדש של מאמרים, "A Peak in Darien" (1976), ובהכנת אוספים נבחרים של מכתביה "Letters" (8 כרכים, 1974–1982, "מכתבים") ו-"Over the rim of the world: selected letters" (כרך אחד, 1982, "מעל שפת העולם: מכתבים נבחרים"), ושל כתבי מסעותיה, "The Journey's Echo" (1988, "הד המסע").
סטארק נפטרה באסולו ב-9 במאי 1993, מספר חודשים לאחר יום הולדתה המאה.
אנטישמיות ואנטי-ציונות
פרייה סטארק הייתה אנטי-ציונית מובילה באנגליה בתחילת שנות ה-40. למרות הצהרותיה הפומביות המכחישות את היותה אנטישמית, מכתביה הפרטיים בשנות ה-1920–1940 מלאים בהתבטאויות פוגעניות ביותר כנגד יהודים ויהדות. בשנת 1931 כתבה לרוברט סטארק: "אני לא חושבת שמישהו מלבד יהודי יכול באמת לחבב יהודי". ב-1940, במהלך מסעה בצנעא שבתימן, כתבה לקרוב משפחתה: "היהודים כאן כל כך מכוערים; עיניהם רכות כמו של [כלב] ספאנייל, התנהגותם כל כך מגונה... אנשים אומללים אלה חשבו על טעויותיהם מאז שטיטוס ניגב איתם את רצפת המקדש". במהלך ביקורה בארצות הברית ב-1943 פגשה מספר יהודים שחיבבה דווקא. לאחר שהשתתפה בארוחת ערב בחברת מספר יהודים, כתבה לחברתה: "הדבר המטריד הוא שאני מחבבת את היהודים שאני פוגשת כאן ואיתם נאלצת להתווכח, יותר מאשר כל אדם אחר שאני פוגשת, והיה עירוב מרגיע כל כך של חריפות, אדיבות והומור אצל הרבי. אולם האיש הקטן לימיני...קפלן...גרם לי להשתוקק לפוגרום קטן משלי עוד לפני שסיימנו את המרק...אני חושבת שהם...אינם יודעים עד כמה הם מעוררים התנגדות". למרות חזרתה על הטיעון האנטי-ציוני הנפוץ על כך שלפיו ציונות ויהדות שונים מאוד זה מזה, אמרה: "אני ממש לא רואה שיש איזו דרך להתמודד עם השאלה הציונית מלבד טבח מפעם לפעם. מה ביכולתנו לעשות? זה הפני האחרון וחסר הרחמים שהם סוחטים ממך שעושה זאת...העולם בחר לטבוח בהם במרווחי זמן, ומי אשם בכך?".[2]
.jpg)
