פרדריק לאו גדל בברלין ולמד בבית הספר הפרוסי לקדטים מגיל חמש עד שלוש-עשרה. בגיל צעיר למד לנגן בפסנתר משמיעה ועזר לאביו לחזור על תפקידיו. בגיל שבע החל לחבר שירים. בהמשך למד בקונסרבטוריון למוזיקה בברלין (קונסרבטוריון שטרן), הווירטואוזקלאודיו אראו למד שנה אחת מעליו, ובין חבריו ללימודים היו פרוצ'ו בוזוני ואז'ן ד'אלבר. הוא זכה במדליית הולנדר מטעם בית ספרו והופיע כפסנתרןקונצרטים עוד בהיותו בגרמניה. בגיל 13 היה הפסנתרן הסולן הצעיר ביותר שהופיע אי פעם עם הפילהרמונית של ברלין. ג'פרי בלוק מציין, בערך "פרדריק לאו" במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין, שלכל הפרטים האלה אין שום אישור או תיעוד פרט לדברי לאו עצמו, והם מוטלים בספק.[1]
בשנת 1924 קיבל לווה האב הצעה להופיע בניו יורק ופרדריק נסע עמו לשם, נחוש בהחלטתו להלחין לברודוויי. החלטה זו התגלתה כקשה לביצוע, והוא קיבל על עצמו עבודות שונות, בהן החתמת בקר, כריית זהב והיאבקות. לבסוף מצא עבודה כפסנתרן במועדונים גרמנים ביורקוויל ובבתי קולנוע כמלווה לסרטים אילמים. גם לפרטים אלה אין כל תיעוד פרט לדברי לאו עצמו.[1]
לאו החל להסתופף במועדון, שהיה מקום מפגש קבוע לאנשי תיאטרון, שחקנים, מפיקים, מנהלי תיאטרון ובמאים. שם פגש את אלן ג'יי לרנר בשנת 1942. עבודתם המשותפת הראשונה היה עיבוד מוזיקלי של הפארסה של בארי קונור "הפראייר" (The Patsy), בשם "מסמר המסיבה" (Life of the Party), ללהקת קבע מדטרויט, החזיקה מעמד על הבמה תשעה שבועות רצופים, שכנעה את הצמד לעשות יד אחת עם ארתור פירסון במחזה "מה קורה?" (?What's Up), שנפתח בברודוויי ב-1943 וזכה ל-63 הצגות. שנתיים אחריו עלתה על הבמה הצגת "היום שלפני האביב". שתי הצגות אלה היו כישלונות, אך עבודתם המשותפת הבאה, "בריגדון", פנטזיה מוזיקלית רומנטית שהתמקדה בעיקר בסקוטלנד, הציב את הצמד במעמד של היוצרים המצליחים ביותר של מחזות זמר משולבים.[1] אחרי שיתוף הפעולה הבא שלהם, "המכורים לזהב" (1951) שעסק בימי הבהלה לזהב בקליפורניה בשנות ה-50' של המאה ה-19 והצליח פחות מקודמו, כתב הצמד את "גברתי הנאוה" (1956), עיבוד לפיגמליון של ג'ורג' ברנרד שו, והמחזמר הזה האריך ימים על הבמה יותר מכל הצגה אחרת בתקופתו ונחשב לאחד ממחזות הזמר המצליחים ביותר בכל הזמנים. כעבור שנתיים הוציאו מתחת ידיהם את ג'יג'י, עיבוד לנובלה של קולט, שזכה לפרס האקדמיה. יצירתם המשותפת האחרונה לברודוויי, "קמלוט", משנת 1960, עיבוד לגרסתו של ט. ה. וייט לאגדת המלך ארתור, עמדה בתלאות ההפקה, שכללו בעיות בריאות של הבמאימוס הארט, מתחים אישיים וביקורות ראשונות גרועות, וזכתה לתקופת הצגות מכובדת בברודוויי.[1]
A.J. Lerner: The Street Where I Live (New York, 1978)
S. Suskin: Show Tunes …: the Songs, Shows, and Careers of Broadway's Major Composers (New York, 1986, enlarged 3/2000), 221–6
G. Lees: Inventing Champagne: The Worlds of Lerner and Loewe (New York, 1990)
J.P. Swain: The Broadway Musical: A Critical and Musical Survey (New York, 1990)
G. Block: ‘My Fair Lady: from Pygmalion to Cinderella’, Enchanted Evenings: the Broadway Musical from ‘Show Boat’ to Sondheim (New York, 1997), 225–44, 340–41
.jpg)
.svg){kind=logo}
