PROFILPELAJAR.COM

פליאה אלבק
לידה	28 באוקטובר 1937; ירושלים, פלשתינה (א"י)
פטירה	27 בספטמבר 2005 (בגיל 67); ירושלים
מדינה	ישראל
מקום קבורה	בית הקברות היהודי בהר הזיתים
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים
תקופת הפעילות	1969–1993 (כ־24 שנים)
תפקיד	מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה
תואר	עו"ד
בן או בת זוג	שלום אלבק

פליאה שרה אַלְבֶּק (חשוון ה'תרצ"ח, 28 באוקטובר 1937 - אלול ה'תשס"ה, 27 בספטמבר 2005) הייתה משפטנית ישראלית, זכורה בעיקר כמי שליוותה משפטית את הקמת ההתנחלויות ונתנה להן מטרייה משפטית.

ביוגרפיה

אלבק, בתו של יצחק ארנסט נבנצל (מבקר המדינה) ואחותם של הרב אביגדר נבנצל, ישעיהו נבנצל ושולה נבנצל-לוין, גדלה בירושלים. היא למדה בבית הספר חורב וסיימה בגיל 16 וחצי^[1]. קיבלה תואר במשפטים מהאוניברסיטה העברית ביוני 1961^[2] והוסמכה כעורכת דין בשנת 1961^[3].

התגוררה בעיר העתיקה בירושלים בשכנות להוריה ואחיה. הייתה נשואה לפרופ' שלום אלבק (חוקר תלמוד ומשפט עברי ובנו של פרופ' חנוך אלבק), ואם לחמישה: יהודה אלבק, פרופסור רחל אלבק-גדרון, רבקה אלבק-סלומון, הרב חנוך אלבק (רב קהילה ברמת בית שמש וחתן הרב דוד יצחק מן) ובתיה ליכט.

נפטרה ב-27 בספטמבר 2005 ממחלת הסרטן, נקברה בבית הקברות הר הזיתים.

קריירה

בדצמבר 1965 מונתה לסגנית פרקליט המדינה^[4].

קרקעות

הייתה במשך 24 שנים מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה. בתפקידה זה, עסקה בהסדר הקרקעות בנגב ובטיפול בתביעות הבדואים לאדמות^[5] ובבירור תביעות של ערבים על אדמות בגליל^[6]. בעיקר תחת ממשלות הליכוד בשנים 1977–1992, עסקה במעמד המשפטי של ההתנחלויות ושל השטח שעליו הוקמו. לצורך פעילותה אף סיירה רבות בשטח, גם באמצעות מסוקים^[7]^[8]. בעקבות החלטת בית המשפט העליון בעניין אלון מורה לפיה נאסר להפקיע קרקעות פרטיות לצורכי התנחלות, הגדירה אלבק את המנגנון המשפטי שאיפשר להכריז על קרקע כאדמות מדינה על פי החוק העות'מאני מ-1858^[9] ועסקה באיתור אדמות שאינן מעובדות^[10]^[11]. לימים התגאתה בכך שכל פעולותיה עמדו במבחן בג"ץ. אף על פי כן ספגה ביקורת רבה מחוגי השמאל, שראו בפעילותה דוגמה לאופן שבו מצדיק המנגנון הביורוקרטי והמשפטי פגיעה בזכויות אדם. מנגד ספגה ביקורת גם מהצד הימני על התנגדותה העיקשת להפקעת קרקעות מאנשים פרטיים^[12]^[13] ועל עיכוב הקמת התנחלויות^[14]. אליקים העצני, מאנשי קריית ארבע, סיפר כי "הכביש המוביל לקריית ארבע מתפתל ומתפתל, לעיתים תוך סיכון חיי אדם, כי היא לא רצתה לקחת מהערבים את האדמה שלהם. חרקנו שיניים".

בראשית שנות ה-80, במקביל לגיוס מלאי מספק של קרקעות להתיישבות ממשלתית, עסקה בבקרה על רכישת קרקעות וההתיישבות הפרטית^[15]. מתוקף תפקידה היא הזהירה רוכשים פוטנציאליים לוודא שקרקעות שהם קונים קיבלו היתר עסקה מהמנהל האזרחי, כדי לצמצם את הסיכוי להונאה^[16]. בעקבות מספר מקרים של הונאה במכירת קרקעות היא קבעה בשנת 1985 תקנות להסדר עסקאות הנדל"ן ביהודה ושומרון. בעקבות זאת, היא זכתה לכינויי גנאי מסוחרי הקרקעות, יהודים וערבים^[17].

למרות ההשקפה הניצית שיוחסה לה, הביעה דעתה בשנותיה האחרונות בריאיון לעיתון הארץ כי בהתנחלויות יש אלמנט של זמניות ולמתנחלים אין זכות קניין על בתיהם על פי המשפט הבינלאומי הפומבי. באותו ראיון אמרה כי:

התפקיד שהיה לי בעניין ההתנחלויות היה לבדוק שהקרקע שמבקשים להקים בה התנחלות היא אדמות מדינה ושלא פוגעים באף אדם פרטי. הרעיון הזה מאוד דיבר אל לבי והמדיניות הזאת מאוד קסמה לי. מצד אחד ליישב את ארץ ישראל, ואני גדלתי על ברכי הציונות בלי מירכאות, ומצד שני לא לפגוע באף אדם כשעושים את זה. להגן על הפרט ולתת למדינה אפשרות לבצע את תפקידה. (...) יש למעלה ממאה יישובים שבנויים על חוות הדעת שלי. תמיד כשבאתי לבקר בהם, הרגשתי שהם כמו ילדים שלי.

עניינים אחרים

בנוסף לענייני קרקעות עסקה אלבק בנושא של אימוץ והייתה חברה בוועדת עציוני לגיבוש חוק בנושא^[18]. בשנות ה-80 עסקה בהסדרת אימוצים מחוץ לישראל^[19]. ועמדה בראש צוות בינמשרדי לעניין אימוץ ילדים מחוץ לישראל^[20]. בשנת 1976 הייתה חברה בוועדה לקידום מעמד האישה בה הביעה את העמדה שקידום האישה לא צריכה לבוא על חשבון הילודה^[21].

כן עסקה במתן המענה של המדינה לתביעות נגדה^[22]. בשנת 1991 התעוררה סערה ציבורית לאחר שהודלף מסמך פנימי של הפרקליטות שבו חיוותה את דעתה לדחות תביעת פיצויים של תושב ח'אן יונס שאשתו נהרגה בפעולת צה"ל. במסמך זה טענה בין היתר כי: ”פרט לכל ההגנות הרגילות, צריך לטעון שהתובע רק הרוויח ממות המנוחה, שכן בחייה היה חייב לפרנס אותה ועתה איננו חייב בכך - לכן נזקו הוא לכל היותר אפס”. בעקבות כך תבע חבר הכנסת יוסי שריד לפטרה, אך דרישתו לא נתמלאה, שכן טיעונים מעין אלו, שלכאורה מצביעים על אטימות רגשית, רווחו בשפה המשפטית.

אחרי שירות המדינה

ב-1993 הודחה מתפקידה על ידי שר המשפטים דוד ליבאי, על רקע ביקורת פנימית (שהודלפה) שהטיחה בחיים אורון, בה הטילה ספק בנאמנותו למדינה, לאחר שביקש לקבוע פיצויים לנפגעי טרור יהודי. היא הואשמה בכך שהיה אסור לה כעובדת מדינה להעביר ביקורת על נבחר ציבור^[23].

לאחר שנת צינון, היא פתחה משרד פרטי שהתמחה בדיני קרקעות. בין השאר ייצגה את מושב רשפון מול מינהל מקרקעי ישראל על רקע רישום קרקעות המושב על שם הקרן הקיימת לישראל, וזכתה בעתירתה.

ספרה

פליאה אלבק, השימוש בקרקעות ביהודה ובשומרון לצורך התיישבות היהודית - היבטים משפטיים ומבחן המציאות (בתוך) העלייה אל ההר - ההתיישבות היהודית המתחדשת ביהודה ושומרון, העורך: אברהם שבות, הוצאת ספריית בית אל - המכללה האקדמית יהודה ושומרון - 2002