PROFILPELAJAR.COM

פיליפ אריאס
Philipe Ariès
	אין תמונה חופשית
לידה	21 ביולי 1914; בלואה, לואר ושר, צרפת
פטירה	9 בפברואר 1984 (בגיל 69); טולוז, גארון עילית, צרפת
שם לידה	Émile Henri François Marie Philippe Ariès
מדינה	צרפת
השכלה	Lycée Saint-Louis-de-Gonzague; תיכון ז'אנסון-דה-סאי ;
מעסיק	בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה, פלון
מפלגה	אקסיון פראנסז
בן או בת זוג	Primerose Lascazas de Saint-Martin
פרסים והוקרה	פרס אלבריק-רושרון (1961)

פיליפ אריאס (לעיתים גם ארייס; בצרפתית: Philipe Ariès; ‏21 ביולי 1914 - 8 בפברואר 1984) היה היסטוריון וסוציולוג צרפתי, מחשובי חוקרי ימי הביניים, ההיסטוריה של חיי המשפחה ומנהגים חברתיים. נחשב לאבי חקר הילדות. המונוגרפיות המצליחות שלו, אשר זיכו אותו בהכרה בינלאומית אך גם בביקורת נוקבת, עסקו בחקר ההיסטוריה של הילדות וההיסטוריה של המוות, ובאופן שבו השתנה היחס אליהם בתרבות המערב.

קורות חייו

אריאס, יליד בלואה, גדל במשפחה קריאולית קתולית מלוכנית. לאחר שהחליף כמה בתי ספר הוא החל את דרכו המחקרית כדמוגרף, על אף שלא הוסמך באוניברסיטה. הוא ראה עצמו כ"אנרכיסט ימני", ובצעירותו אף כתב במגזין הסטודנטים של התנועה הימנית-אנטישמית אקסיון פראנסז, אך עם הזמן התרחק ממנה וראה בה התארגנות סמכותית יתר על המידה, מה שנגד לתיאורו העצמי כ"אנרכיסט". כמו כן נמנה עם הכותבים בשבועון הצרפתי המונארכי "La Nation française" (האומה הצרפתית). יחד עם זאת, הוא שיתף פעולה עם היסטוריוני שמאל רבים בצרפת, במיוחד עם מישל פוקו, שעבורו ערך אריאס את תולדות השיגעון בעידן התבונה, ופוקו אף כתב עליו הספד.

בשנת 1943, לאחר שכשל פעמיים במבחני ההיסטוריה, החל לעבוד במחלקת התיעוד ב"מכון מחקר המושבות", שם עסק עד לשנת 1979 בפיתוח שיטות טכניות לסידור וארגון המסמכים. במהלך תקופה זו גם עבד כמנהל אוסף בבית ההוצאה לאור Plon. לצד עיסוקיו המקצועיים, החל אריאס לעסוק בהיסטוריה בתור תחביב, בהשפעת אסכולת האנאל. בשנת 1948 פרסם באנונימיות מוחלטת את המחקר הראשון שלו, "ההיסטוריה של העם הצרפתי וגישותיו לחיים מאז המאה ה-18", שעל אף הליקויים הסטטיסטיים שבו, הוביל לפיתוח תחום המחקר של היסטוריה דמוגרפית בניסיון לנתח את הגישות בחברות הקדומות.

בשנת 1960 פרסם באנונימיות דומה את המונוגרפיה הראשונה שלו, "L’Enfant et la Vie Familiale sous l’Ancien Régime", "הילד וחיי המשפחה תחת המשטר הישן". התרגום לאנגלית של הספר שיצא בשנת 1962, זכה להצלחה גדולה בארצות הברית, ובאופן פרדוקסלי, בימי חייו זכו עבודותיו לפרסום בקרב דוברי האנגלית יותר מאשר בצרפת עצמה. ספרו זה היה פורץ דרך בתחום ההיסטוריה של הילדות, בכך שהיה למעשה הספר הראשון שעסק בכך. עד היום נחשב אריאס למקור ההתייחסות העיקרי בנושא.

לחשיבתו המקורית, הבאה לידי ביטוי בספריו, הייתה השפעה רבה על אינטלקטואלים מאז ראשית שנות ה-60 של המאה ה-20. הוא בלט כיוצא דופן בנוף האינטלקטואלי הצרפתי, והרבה לתאר את עצמו כ"היסטוריון של יום ראשון", קרי: חוקר שולי. בערוב ימיו זכה להכרת הממסד המדעי בצרפת לאחר שהתקבל בשנת 1978 כחבר סגל בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה שבפריז. באותה שנה פרסם את ספרו הגדול האחרון, "שעת המוות". כמו כן חיבר, יחד עם החוקרים ז'ורז' דובי ופול וין, את ה"היסטוריה של חיי הפרט", חיבור בן 5 כרכים.

אריאס הלך לעולמו בפריז בגיל 69.

מחקריו

ההיסטוריה של הילדות

התזה שלו אודות הילדות נשענת על הרעיון כי המחויבות של ההורים לילדיהם היא תופעה מודרנית, שנולדה למעשה בסוף המאה ה-18 עם תחילת השימוש באמצעי מניעה והירידה בשיעורי הילודה. עד אז נתפס הילד רק כמבוגר לעתיד, נמנעה ממנו תשומת לב אמהית ואבהית יתירה, כתוצאה משיעורי התמותה הגבוהים בקרב ילדים. בנושא זה מפורסמת אמרתו על כך שבחברת ימי הביניים, המשמשת לאריאס כנקודת מוצא, "הרעיון של הילדות כלל לא היה קיים". אין משמעות הדבר שילדים הוזנחו, ננטשו או נתקלו בזלזול, משום שמושג ה"ילדות" וחיבה לילדים אינם כרוכים זה בזה: לדידו מתאר המושג את קיומו של מודעות לאופי המיוחד של הילדות, אופי אשר מבדיל למעשה את הילד מן המבוגר, גם זה הצעיר. מודעות מסוג זה, לא הייתה קיימת. רק כאשר הילד עבר את גיל התמותה, בדרך כלל בהיותו בן שבע, והישרדותו נראתה סבירה, הוא החל להתמזג בין המבוגרים כמבוגר קטן ממדים, בלי שתתקיים תקופת מעבר בין ילדות לבגרות. בשלב הזה הוא הצטרף לאדם בעל מעמד חברתי-כלכלי גבוה יותר כשוליה, עד להיותו בעל מקצוע ואדם עצמאי.

את החשיבות הניתנת לילד בחברה בת זמננו, הסביר אריאס בירידת אחוזי התמותה והפריון, ובכך שהתגרענות המשפחה סביב הילד התחזקה בשל פוטנציאל החיים. התזה שלו לא מתבססת על רעיון של התנגשות עם מסורות ישנות, אלא רק על הרעיון של שינוי מנטלי, אשר, בקישור שהוא עורך בין אחוזי התמותה לבין החשיבות של הילדות, מכין את הרקע למחקר של אריאס אודות ההיסטוריה של המוות.

אריאס הדגים את טענותיו בהבדלים שמצא בין החברה המודרנית לחברת ימי הביניים בתחום הלשון, החינוך, משחקי הילדים, הציור, והלבוש. כך למשל, לא ידוע על ציורים שמתארים משחקי ילדים עד להופעת הציור משחקי ילדים של פיטר ברויגל האב בסוף ימי הביניים, וגם שם הילדים לבושים כמבוגרים קטנים.

התזה עוררה פולמוס נרחב בקרב היסטוריונים. בשנת 1973 כבר כתב אריאס, בהקדמה לספרו, כי הוא שם דגש רב מדי על הרעיון שהתרחש שינוי רדיקלי בסופו של עידן הנאורות. ככלל, הוביל המחקר למסקנה כי החברה הימי הביניימית אכן לא הכירה באופי המיוחד של הילדות, ולא התקיימה בה מחויבות עמוקה של הורים לילדיהם. תרומתו של אריאס נותרה אפוא משמעותית הן בכך שהכיר בילדות כהבניה חברתית ולא כנתון ביולוגי, והן בכך שייסד את ההיסטוריה של הילדות כשדה מחקר רציני. בין החוקרים הישראלים שהשתתפו בדיון בלטה ההיסטוריונית שולמית שחר.

שעת המוות

אריאס גילה תשוקה מיוחדת לחקר התמודדות האוכלוסייה עם המוות לאורך ההיסטוריה, וראה בה נדבך חשוב של מבנה החברה. הוא תיאר כיצד הפך המוות בעולם הנוצרי המערבי מדבר שבשגרה בתקופת ימי הביניים לטאבו בחברה בת זמננו. בספרו "שעת המוות", הוא מבחין בין שני סוגים עיקריים של מערכת היחסים בין האדם עם המוות: המוות המאולף, והמוות האסור.

המוות ה'מאולף', על פי אריאס, הסתיים כאשר הקרבה בין המתים לחיים הפכה לדבר לא מקובל. אריאס מביא כדוגמה את בית הקברות, שבעבר הוקם בתוככי חומת העיר, ושכיום נוטים למקמו במקום שאינו קרוב מדי לאנשים חיים. המוות הפך ל'אסור', מהבחינה שהוא הוצא יותר ויותר אל מחוץ לגבולות החיים, וכמעט שאינו נוכח בקרב החיים. גם החולים מפונים לבתי חולים כדי להאריך את חייהם, מה שמבודד אותם מקרוביהם, זאת בניגוד בולט לעבר שבו המת נפרד מהעולם כשהוא מוקף באהוביו.

הטענה של אריאס לא זכתה לאישוש מחקרי, אך האופן שבו הציג והבחין בין השלבים השונים השפיע רבות על המחקר בנושא, אף על פי שסדר השלבים שתיאר לא התקבלו כלשונם ונטען כי הם יכולים להתקיים במקביל, לאוו דווקא ביחס של מוקדם ומאוחר.

כתביו

1943. Les Traditions sociales dans les pays de France, Éditions de la Nouvelle France.
1948. Histoire des populations françaises et de leurs attitudes devant la vie depuis le XVIII^e, Self.
1949. Attitudes devant la vie et devant la mort du XVII^e au XIX^e, quelques aspects de leurs variations, INED.
1953. Sur les origines de la contraception en France, from Population 3 (July-September): pp. 465-72.
1954. Le Temps de l'histoire, Éditions du Rocher.
1954. Deux contributions à l'histoire des pratiques contraceptives, from Population 4 (October-December): pp. 683-98.
1960. L'Enfant et la vie familiale sous l'Ancien Régime, Plon. Translated into English by Robert Baldick as Centuries of Childhood. A Social History of Family Life. New York, 1962.
1975. Essais sur l'histoire de la mort en Occident: du Moyen Âge à nos jours, Seuil.
1977. L'Homme devant la mort, Seuil. (English title: The Hour of Our Death, 1981)
1980. Un historien du dimanche (with Michel Winock), Seuil.
1983. Images de l'homme devant la mort, Seuil.
1985-1986-1987. Histoire de la vie privée, (with Georges Duby), 5 volumes: I. De l'Empire romain à l'an mil; II. De l'Europe féodale à la Renaissance; III. De la Renaissance aux Lumières; IV. De la Révolution à la Grande guerre; V. De la Première Guerre mondiale à nos jours, Seuil.
1993. Essais de mémoire: 1943-1983, Seuil.
1997. Le présent quotidien, 1955-1966, Seuil. Collection of articles published in La Nation française between 1955 and 1966.
2001. Histoire de la vie privée, (with Georges Duby), le Grand livre du mois.