פיליפו תומאזו מארינטי (באיטלקית: Filippo Tommaso Emilio Marinetti; 22 בדצמבר 1876, אלכסנדריה – 2 בדצמבר 1944) היה משורר, עורך והוגה דעות איטלקי. מייסד תנועת הפוטוריזם. היה אחד מהאינטלקטואלים שחתמו על מניפסט האינטלקטואלים הפשיסטים.
ב־20 בפברואר 1909 פרסם מארינטי את "תעודת היסוד והמאניפסט של הפוטוריזם" בעיתון הצרפתי הפופולרי "לה פיגארו".
ילדות ונעורים
אמיליו אנג'לו קרלו מרינטי (בחלק מהמסמכים שמו ניתן כ"פיליפו אקילה אמיליו מרינטי") בילה את השנים הראשונות לחייו באלכסנדריה, מצרים, שבה אביו (אנריקו מרינטי) ואמו (אמליה גרולי) חיו יחדיו כזוג לא רשמי. אנריקו היה עורך דין מפיימונטה, ואמו הייתה בתו של פרופסור לספרות ממילאנו. הם הגיעו למצרים בשנת 1865, בהזמנת החדיב אסמאעיל פאשא, על מנת לשמש כיועצים משפטיים לחברות זרות שלקחו חלק בתוכנית המודרניזציה שלו.
אהבתו לספרות התפתחה במהלך לימודיו בבית הספר. אמו הייתה קוראת נלהבת של שירה, והיא הציגה בפניו את הקלאסיקות האיטלקיות והאירופיות. בגיל שבע עשרה ייסד את המגזין הספרותי הראשון שלו, "פפירוס". בעקבות פרסום רומנים שערורייתיים של אמיל זולה בבית הספר איימו הישועים להרחיק אותו מהמסגרת החינוכית .
הוא למד לראשונה במצרים, לאחר מכן בפריז, והשיג תעודת בגרות בשנת 1894 בסורבון,ולאחר מכן למד באיטליה, שם סיים תואר במשפטים מאוניברסיטת פאביה בשנת 1899.
הוא החליט לא לעסוק בעריכת דין אלא לפתח קריירה ספרותית. הוא התנסה בכל סוגות הספרות (שירה, פרוזה, מחזאות ועוד), וחתם על כל יצירה בשמו "פיליפו תומאזו מרינטי".
פוטוריזם
מרינטי וקונסטנטין ברנקושי השתתפו כמבקרים בקבוצת אביי דה קרטיי (Abbaye de Créteil ) בשנת 1908, יחד עם סופרים צעירים כמו רוז'ה אלאר (שהיה בין הראשונים שהגנו על הקוביזם), פייר ז'אן ז'וב ופול קאסטיו, שרצו לפרסם את יצירותיהם דרך האביי. האביי דה קרטיי הייתה קהילה בסגנון "פלאנסטר" שהוקמה בסתיו 1906 על ידי הצייר אלברט גלייז, יחד עם המשוררים רנה ארקוס, הנרי-מרטן ברזון, אלכסנדר מרסרו ושארל וילדראק. ה הקהילה נסגרה על ידי חבריה בתחילת 1908.
מרינטי ידוע בעיקר כמחבר המניפסט הפוטוריסטי, שפורסם בשנת 1909. המניפסט פורסם בצרפתית בעמוד הראשי של העיתון היוקרתי לה פיגארו ב-20 בפברואר 1909. במניפסט, מרינטי הכריז כי "אמנות יכולה להיות רק אלימות, אכזריות ועוול."
התנועה הפוטוריסטית שילבה אלמנטים של אנרכיזם ופרוטו-פשיזם. מרינטי עצמו הפך בהמשך לתומך פעיל של בניטו מוסוליני. הוא דגל במהירות ובתנועה חדשה, וב-1908 עבר תאונת דרכים לא הרחק ממילאנו. התאונה הובילה אותו לכתוב על "האדם החדש" שייוולד מתוך חורבן העבר. מרינטי קרא ל"להרוס את המוזיאונים, הספריות וכל האקדמיות."
ערבי פוטוריזם ומאבקים באמנות
מרינטי ארגן ערבים פוטוריסטיים, בהם הכריזו הפוטוריסטים על המניפסטים שלהם בפני קהל שבחלקו בא להפריע. ההצלחה הבולטת ביותר בתקופה זו הייתה הפצת "המניפסט נגד ונציה אוהבת-העבר", שקרא להפוך את ונציה לעיר תעשייתית ומיליטריסטית. בדרך כלל מרינטי בז לנוסטלגיה כלפי העבר המפואר (ובכך נבדל מכמה מראשי הפשיזם), במיוחד במישור האומנתי, והתלהב מאמנות שתעשה שימוש בביטויי העוצמה של הזמן המודרני - פלדה, בטון, קווים ישרים וכדומה.
מלחמות והשפעה באירופה
במלחמת איטליה-טורקיה בשנת 1911, מרינטי היה כתב מלחמה בלוב. מאמריו אוגדו ופורסמו תחת השם 'הקרב על טריפולי'. בהמשך, הוא סיקר את מלחמת הבלקן הראשונה וצפה בהצלחת הכוחות הבולגרים במצור על אדירנה.
השפעתו באמנות ובספרות
מרינטי השפיע על אמנים כמו וינדהאם לואיס ופיתח קשרים עם עיתונאים וסופרים בבריטניה. עם זאת, ניסיונותיו לייסד פוטוריזם אנגלי לא הניבו הצלחה רבה. הוא יצר קשרים גם עם עיתונאים בעלי השפעה כמו עורך כתב העת Poetry and Drama, הרולד מונרו, שפרסם גיליון שהוקדש לתנועה הפוטוריסטית.
"מילים בחופש"
בתחילת העשור השני של המאה ה-20 עבד מרינטי על רומן-שירה אנטי-קתולי ואנטי-אוסטרי במיוחד בשם "Le Monoplan du Pape" ('מטוסו של האפיפיור', 1912) וערך אנתולוגיה של משוררים פוטוריסטים. אך ניסיונותיו לחדש את סגנון השירה לא סיפקו אותו. במבוא לאנתולוגיה הוא הכריז אפוא על מהפכה חדשה: הגיע הזמן להיפטר מהתחביר המסורתי ולהשתמש ב"מילים בחופש". דוגמה לכך יש ביצירתו המפורסמת 'זאנג טומב טומב', שתיעדה את קרב אדירנה.
במלחמת העולם הראשונה
מרינטי פעל ליצירת תמיכה במעורבות איטליה במלחמת העולם הראשונה, וכאשר איטליה הצטרפה למלחמה, הוא התנדב מיד לשירות צבאי. בסתיו 1915 הוא וכמה פוטוריסטים נוספים, שהיו חברים ביחידת האופניים המתנדבים של לומברדיה, הוצבו באזור אגם גארדה שבמחוז טרנטינו, בהרים הגבוהים שלאורך גבול איטליה-אוסטריה. הם השתתפו בקרבות קשים במשך מספר שבועות בתנאים קשים, עד שיחידות האופניים, שנחשבו לא מתאימות ללוחמה הררית, פורקו.
בשנת 1916 מרינטי הקדיש את רוב זמנו לתמיכה במאמץ המלחמתי של איטליה באמצעות נאומים, כתבות עיתונאיות ועבודות תיאטרון. בשנת 1917 הוא חזר לשירות צבאי כקצין בצבא הסדיר. במאי של אותה שנה נפצע קשה בעת ששירת בגדוד ארטילריה בחזית איסונזו. לאחר החלמה ממושכת, הוא חזר לשירות ולקח חלק בניצחון האיטלקי המכריע בקרב ויטוריו ונטו באוקטובר 1918.
נישואין
לאחר תקופת חיזור ממושכת, בשנת 1923 לערך (ישנה מחלוקת על השנה המדויקת), מרינטי נישא לבנדטה קאפה (1897–1977), סופרת וציירת שהייתה תלמידה של ג'קומו בלה. קאפה, שנולדה ברומא, הצטרפה לפוטוריסטים בשנת 1917. הם נפגשו בשנת 1918, עברו לגור יחד ברומא, והחליטו להינשא רק כדי להימנע מסיבוכים משפטיים במהלך סיבוב הרצאות בברזיל. נולדו להם שלוש בנות: ויטוריה, אלה ולוצ'ה.
קאפה ומרינטי שיתפו פעולה ביצירת ז'אנר של עבודות אמנות במדיומים מעורבים בשנות ה-20 של המאה ה-20, אותו כינו 'טטיליסמו' ("מגעיזם"). קאפה הייתה גם תומכת נלהבת ופעילה בזרם ה"אארופיטורה" (ציור אווירי) לאחר היווצרותו בשנת 1929. בנוסף, היא כתבה שלושה רומנים ניסיוניים. יצירתה הציבורית המרכזית של קאפה היא ככל הנראה סדרה של חמישה ציורי קיר בבית הדואר בפלרמו (1926–1935), שנעשו עבור האדריכל אנג'ולו מאצוני, שהיה קשור לפרויקטים של עבודות ציבוריות בתקופת הפשיזם.
מרינטי והפשיזם
בשנת 1918 ייסד מרינטי את "המפלגה הפוליטית הפוטוריסטית" (Partito Politico Futurista), אשר שנה לאחר מכן התמזגה עם "אגודות המאבק האיטלקיות" (Fasci Italiani di Combattimento) של בניטו מוסוליני, שהייתה המסד הראשוני ל"מפלגה הפשיסטית הלאומית". בכך היה מרינטי למעשה אחד מהחברים הראשונים במפלגה הפשיסטית האיטלקית. בשנת 1919 הוא שותף בכתיבת המניפסט הפשיסטי יחד עם אלצ'סטה דה אמבריס. עם זאת, הוא התנגד להאדרת המוסדות הקיימים על ידי הפשיזם, וכינה אותם "ריאקציונריים". בשנת 1920, לאחר שעזב בזעם את קונגרס המפלגה הפשיסטית, הוא פרש מן הפוליטיקה לשלוש שנים. למרות זאת, הוא המשיך להשפיע על הפילוסופיה של המפלגה לאורך קיומו של המשטר הפשיסטי.
כך, למשל, בסיום קונגרס התרבות הפשיסטית בבולוניה ב-30 במרץ 1925, התייחס ג'ובני ג'נטילה לדברי מרינטי וציין את חשיבות "ההשראה האמנותית" שמרינטי דיבר עליה. לדבריו (בקיצורים): "תנועות רוחניות גדולות פונות לדיוק רק כאשר ההשראות הראשוניות, אותן רעיונות יצירתיים וחדשניים באמת, מאבדות מכוחן. אנו מוצאים את עצמנו בתחילתה של תקופה חדשה, ותחושת ההשראה ממלאת את לבנו." הדברים הופנו אל סרג'ו פנונציו בקריאה לנסח ברוח זו את מטרותיה של התנועה הפשיסטית בתחום הרוחני-תרבותי. ג'נטילה היה מגדולי ההוגים האיטלקיים במאה ה-20, כיהן כשר החינוך בממשלת מוסוליני וכונה "הפילוסוף של הפשיזם".
המניפסט הקולינרי הפוטוריסטי
מרינטי פעל כנגד המסורת גם באמצעות דרך התקפה על המטבח האיטלקי המסורתי. המניפסט הקולינרי הפוטוריסטי שלו פורסם ב-28 בדצמבר 1930 בעיתון הטוריני 'גזטה דל פופולו'. הוא טען כי "אנשים חושבים, מתלבשים ופועלים בהתאם למה שהם אוכלים ושותים." מרינטי גינה את הפסטה, בטענה שהיא גורמת לעצלנות, פסימיות וחוסר גבריות, וקידם את אכילת אורז איטלקי. הבישול הפוטוריסטי, כך טען, היה גם לאומני וגם צבאי, מתוך כוונה לעודד לוחמנות.
מרינטי צפה עתיד בו אוכל מעובד יחליף את המזון הטבעי. הוא קרא ליצירת "קומפלקסים פלסטיים" במקום מזון טבעי, והאמין שגלולות יכולות להוות מקור אנרגיה. הארוחות שתיאר היו דומות למופעי אמנות, כמו "ארוחת הערב הנוגעת," בה המשתתפים אכלו סלטים ללא סכו"ם ולבשו פיג'מות מקושטות בחומרים כמו ספוג ונייר זכוכית.
יחסו לאמנות הפשיסטית
מרינטי ניסה להפוך את הפוטוריזם לאמנות הרשמית של המדינה האיטלקית, אך נכשל בכך. מוסוליני, שלא התעניין אישית באמנות, תמך בסגנונות שונים כדי לשמור על נאמנות האמנים למשטר. פילגשו של מוסוליני, מרגריטה צרפתי, קידמה את קבוצת "נווצ'נטו איטליאנו" המתחרה, ואף שכנעה את מרינטי להצטרף למועצת הקבוצה.
בסוף שנות ה-30, אידיאולוגים פשיסטים מסוימים, כמו ארדנגו סופיצ'י, ביקשו לייבא את מושג "האומנות המנוונת" מגרמניה ולגנות את המודרניזם, אך דרישותיהם נדחו. בשנת 1938, כששמע שהיטלר רצה לכלול את הפוטוריזם בתערוכת האמנות המנוונת, שכנע מרינטי את מוסוליני למנוע את כניסת התערוכה לאיטליה.
שנותיו האחרונות
ב-17 בנובמבר 1938 העבירה איטליה את חוקי הגזע, שכוונו נגד יהודי איטליה, בדומה לחוקי נירנברג בגרמניה. במקביל, הותקפה האמנות המודרנית, שנדונה כעת כזרה לרוח האיטלקית וכרדיקלית מדי. מרינטי גינה את ההתקפות הללו בכתב העת הפוטוריסטי 'ארטקרציה', וטען כי הפוטוריזם הוא גם איטלקי וגם לאומי, ולא זר. הוא הדגיש כי אין יהודים בפוטוריזם. אף על פי כן, המשטר סגר את כתב העת.
מרינטי עשה ניסיונות רבים להתקרב למשטר, כולל העברת מגוריו ממילאנו לרומא, אך נאלץ להתפשר על עקרונותיו. אף שהיה אתאיסט, קיבל את השפעת הכנסייה הקתולית על החברה האיטלקית כחיובית. עם השנים אף אימץ לעצמו את אמונותיה. בחיבוריו המאוחרים, כגון 'האווירו-פואמה של ישו', אף ניסה לשלב בין אהבתו לאלוהים לבין התשוקה לפעולה.
מרינטי התנדב לשירות צבאי במלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה ובמלחמת העולם השנייה. בשנת 1942, בגיל 65, שירת בחזית המזרחית למשך מספר שבועות.
הוא מת מהתקף לב ב-2 בדצמבר 1944 בבלאג'ו, בזמן שעבד על אוסף שירים שהיללו את הישגי הצי האיטלקי במלחמה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
