התחלתה של הלהקה עוד בימיו של גרוהל בנירוונה, אחת מהלהקות הגראנג' הידועות והמצליחות ביותר בשנות התשעים. גרוהל עוד כמתופף בנירוונה, כתב והקליט חומרים משלו אשר יצאו לאור בשנת 1992 בקלטת דמו מוערכת מאוד שאת כולה יצר בעצמו שנקראת Pocketwatch. כדי שהקלטת לא תקושר אליו הוא לא הוציא אותה תחת שמו אלא תחת השם "Late!" כאשר בקרדיטים נכתב רק דייב ג' במקום דייב גרוהל. זו הייתה למעשה ההתחלה האמיתית של הפו פייטרס. עם התאבדותו של סולן להקת נירוונה, קורט קוביין, הפסיקה הלהקה להתקיים. גרוהל חיכה מספר חודשים לפני שפתח בקריירה מוזיקלית משלו כדי לא לקשר בין תחילת הקריירה הזו להתאבדותו של קוביין ולאחר תקופה קצרה מאוד שבה אף שקל לפרוש מעסקי המוזיקה.
בשנת 1994, לאחר מותו של קורט קוביין והתפרקותה של נירוונה, גרוהל קיבל הצעות לעבוד עם אמנים שונים, אך מיד דחה אותן. במקום זה הוא נכנס לאולפני רוברט לאנג באוקטובר 1994 כדי להקליט 12 מתוך 40 השירים שכתב. עם קצת עזרה בגיטרה בשיר X-Static מהגיטריסט גרג דולי מלהקת The Afghan Whigs, גרוהל הקליט כמעט לגמרי בעצמו את השירים וניגן בכל הכלים בשירים. בסופו של דבר, גרוהל סיים להקליט את האלבום לאחר חמישה ימים בלבד.
גרוהל רצה להישאר אנונימי ולהוציא לאור את החומרים שלו תחת השם "Foo Fighters", (מושג ששימש את הכוחות האמריקאים במלחמת העולם השנייה לתיאור של עצם בלתי מזוהה). גרוהל הקים להקה כדי לתמוך באלבום, ולאחר ששמע על התפרקותה של להקת Sunny Day Real Estate (שהייתה חתומה בחברת ההקלטות סאב פופ שבה גם נירוונה הייתה חתומה), צירף גרוהל את הבסיסט של הלהקה נייט מנדל והמתופף ויליאם גולדסמית'. גרוהל פנה גם אל הגיטריסט פאט סמיר שניגן עם נירוונה במופע האנפלאגד ובסיבוב ההופעות של אלבומם משנת 1993, In Utero – וכך הושלם הליין-אפ. גרוהל חתם על חוזה עם חברת קפיטול רקורדס, והוציא אותו לאור בחברת הקלטות חדשה משלו, "Roswell Records".
האלבום יצא לאור ביולי 1995 תחת השם Foo Fighters וכלל את הסינגלים "I'll Stick Around", "For All The Cows", "Big Me" ו-"This Is a Call", שיצא חודש לפני יציאת האלבום, ביוני 1995.
The Colour and the Shape – המשך הצלחה ושינויים בהרכב הלהקה
בשנת 1996, גרוהל נכנס לסטודיו בוודינוויל שבוושינגטון עם המפיק גיל נורטון, כדי להקליט את אלבומה השני של הלהקה. גם באלבום הזה גרוהל כתב את כל השירים. כשההקלטות כמעט הסתיימו, דייב לקח אותן איתו ללוס אנג'לס כדי לסיים את חלקו בגיטרה ובשירה. גרוהל לא היה ממש מרוצה מההקלטות, וטען שצריך להקליט מחדש כמעט הכול. לאחר מכן במהלך שהייתו בלוס אנג'לס, גרוהל הקליט מחדש את קטעי התופים בשירים.
גולדסמית' טען שגרוהל לא סיפר לו על כך שהקליט מחדש את התופים, ועזב את הלהקה. גולדסמית' הוחלף על ידי טיילור הוקינס, שהיה באותו זמן המתופף של הזמרת אלאניס מוריסט בסיבוב ההופעות שלה.
האלבום לבסוף יצא זמן קצר לאחר הצטרפותו של הוקינס תחת השם "The Colour and the Shape", במאי 1997. האלבום כלל את הסינגלים שהפכו ללהיטים: "Monkey Wrench", "My Hero" ו-"Everlong" ואיגד בתוכו מגוון ז'אנרים מוזיקליים, כגון: רוק אלטרנטיבי, פוסט-גראנג' ופאנק רוק.
כמה חודשים לאחר יציאת האלבום, בספטמבר 1997, הודיע הגיטריסט פאט סמיר על עזיבתו מהלהקה. את סמיר החליף הגיטריסט פרנץ סטאהל – מקים להקת Scream, בה היה חבר גרוהל לפני שהיה בלהקת נירוונה.
There Is Nothing Left to Lose
בשנת 1998, הלהקה נסעה לווירג'יניה, לביתו של גרוהל, כדי לכתוב שירים לאלבום הבא. במהלך העבודה על החומרים, התגלו פערים אומנותיים בין גרוהל לסטאהל (הגיטריסט החדש), והם התקשו לשתף פעולה בכתיבה – "זה היה נראה כאילו אני (גרוהל) ושאר חברי הלהקה הלכו בכיוון אחד – וסטאהל הלך בכיוון אחר", כך אמר גרוהל למגזין "Kerrang!". לכן גרוהל החליט לפטר את סטאהל – למרות הקושי שבדבר, משום שגרוהל וסטהאל היו חברי ילדות. לאחר פיטוריו, שאר חברי הלהקה עבדו במשך כמה חודשים בהקלטת האלבום השלישי באולפן הביתי של גרוהל. האלבום יצא תחת השם "There Is Nothing Left to Lose", וכלל כמה סינגלים, מתוכם הסינגל "Learn to Fly", שהפך ללהיט והגיע לרשימת ה-100 להיטים במצעד הבילבורד של ארצות הברית.
לפני שחרור האלבום, נשיא חברת התקליטים "קפיטול" גארי גרש עזב את החברה. בעקבות עזיבתו של גארי, הלהקה עזבה את החברה וחתמה בחברת תקליטים אחרת, RCA Records.
בשנת 2001, הלהקה החלה בהקלטת האלבום הרביעי שלה. לאחר ארבעה חודשים של הקלטה בסטודיו בלוס אנג'לס, חברי הלהקה חשבו שהאלבום לא נשמע טוב, ושהוא לא כל כך יצליח במכירות. כשהאלבום לא הגיע לרף הציפיות שלהם, גרוהל הלך להצטרף ולעזור ללהקה Queens of the Stone Age להשלים את אלבומם "Songs for the Deaf" שיצא בשנת 2002. פו פייטרס היו על סף פירוק כשסיבוב ההופעות שלהם החל. גרוהל כינס מחדש את הוקינס, שיפלט ומנדל להופיע באוסטרליה. הוקינס וגרוהל חשבו על לנסות להקליט מחדש את One by One ולראות לאן הם יגיעו אחרי זה. הלהקה לבסוף הקליטה מחדש כמעט את כל האלבום בעשרה ימים באולפן הביתי של גרוהל.
האלבום הופץ באוקטובר 2002 תחת השם One by One, וכלל את הסינגלים "All My Life", "Times Like These", "Low" ו-"Have It All".
In Your Honor, סיבוב הופעות אקוסטי ו-Skin and Bones
לאחר שנה וחצי של סיבוב הופעות של האלבום "One by One", גרוהל לא רצה למהר להוציא עוד אלבום, ורצה להתעמק בכתיבת שירים אקוסטיים, אבל בסופו של דבר זה הפך לרצונה של כל הלהקה. הלהקה נסעה ללוס אנג'לס כדי להקליט את אלבומם החמישי, ובנתה שם אולפן שנקרא "Studio 606 West". גרוהל רצה שהאלבום יצא בשני דיסקים – דיסק אחד שיהיה כולו שירי רוק, ודיסק אחד שיהיו בו שירים אקוסטיים שקטים יותר. האלבום יצא ביוני 2005 תחת השם In Your Honor, וכלל את הסינגלים "Best of You", "DOA", "Resolve", "No Way Back/Cold Day in the Sun ו-"Miracle".
בשנת 2006 הלהקה החליטה לארגן סיבוב הופעות אקוסטי קצר בקיץ, שכלל את הגיטריסט הקודם פאט סמיר, כשלאחר מכן הצטרף ללהקה כגיטריסט נוסף, פטרה היידן שניגן על כינור, דרו הסטר על כלי הקשה, ורמי ג'פי על הקלידים. השירים שנוגנו היו בעיקר מהאלבום "In Your Honor", אך הלהקה גם ניגנה שירים פחות מוכרים כגון "Aint It the Life", Floaty" ו-"See You". הלהקה גם ניגנה את השיר "Marigold", שיר במקור מ-Pocketwatch אבל ידוע גם כצד השני בסינגל "Heart-Shaped Box" של נירוונה.
בנובמבר 2006, הלהקה הוציאה את הדיסק הראשון שלה של הופעה חיה, שנקרא Skin and Bones, שכלל ביצועים מתוך חמש-עשרה הופעות שצולמו במשך שלושה ימים בלוס אנג'לס. גם DVD של ההופעה הופץ, והכיל שירים שלא היו בדיסק הראשון.
Echoes, Silence, Patience & Grace ו-Greatest Hits
להקלטת האלבום השישי שלה, הלהקה החליטה לפנות אל מפיק האלבום The Colour and the Shape, גיל נורטון, כדי להפיק את אלבומם השישי. האלבום יצא לאור ב-25 בספטמבר 2007 תחת השם Echoes, Silence, Patience & Grace. הסינגל הראשון מהאלבום, "The Pretender", הופץ לרדיו בחודש אוגוסט של אותה השנה, והיה במצעד שירי הרוק המודרניים של בילבורד במשך 18 שבועות. הסינגל השני, "Long Road to Ruin", הופץ בדצמבר 2007 יחד עם וידאו קליפ שביים ג'ס פרץ, לשעבר חבר להקת The Lemonheads.
בשנת 2008, הלהקה הייתה מועמדת לחמישה פרסי גראמי. הלהקה זכתה בפרס "אלבום הרוק הטוב ביותר" ובפרס "הופעת הרוק הכבד הטובה ביותר", על השיר "The Pretender". שאר הקטגוריות שהלהקה לא זכתה בהן היו "אלבום השנה", "שיר השנה" ו"הקלטת השנה" על השיר "The Pretender".
בנובמבר 2009, הלהקה הוציאה לאור אלבום להיטים שנקרא Greatest Hits, שכלל שני שירים חדשים – "Word Forward" והסינגל "Wheels".
Wasting Light
הלהקה החלה להקליט את אלבומה השביעי באוגוסט 2010 עם המפיק בוץ' ויג. ויג הפיק בעברו עם להקת נירוונה, להקתו הקודמת של גרוהל, את האלבום Nevermind, וגם הפיק את שני השירים החדשים שהיו באלבום האוסף מ-2009. האלבום הוקלט במוסך של גרוהל תוך שימוש בציוד אנלוגי פשוט יחסית. פאט סמיר ניגן בכל שיר באלבום והפך שוב לחבר להקה.
הסינגל הראשון מהאלבום, שנקרא "Rope", ויצא לאור ב-23 בפברואר 2011. 11 ימים לפני שחרורו של "Rope", העלתה הלהקה לעמוד היוטיוב שלה את השיר "White Limo" מאותו אלבום, יחד עם קליפ לשיר. בקליפ משתתף למי קילמיסטר, הסולן והבסיסט של להקת מוטורהד.
האלבום הופץ תחת השם Wasting Light לקניה באינטרנט ב-11 באפריל של אותה השנה, אחרי הופעת הלהקה בתוכנית היומית של ג'ון סטיוארט, ויום אחרי הופץ האלבום גם בדיסק.
סרט דוקומנטרי על ההיסטוריה של הלהקה, "Back and Forth" שזכה גם בגראמי, יצא לאקרנים ב-5 באפריל 2011 יחד עם מופע תלת־ממד של האלבום Wasting Light. הלהקה גם הוציאה לאור אלבום קאברים בשם "Medium Rare", ב-16 באפריל לזמן מוגבל בשביל ה-"Record Store Day".
ב-15 באפריל, הלהקה ניגנה את האלבום במלואו באולפן של דייב גרוהל "Studio 606" והעלתה את ההופעה ליוטיוב במלואה.
ב-2 ביוני הלהקה הוציאה קליפ לשיר Walk מהאלבום Wasting Light.
ב-12 בפברואר 2012 הלהקה זכתה בפרסים: "הופעת הרוק הטובה ביותר", "שיר הרוק הטוב ביותר", "אלבום הרוק הטוב ביותר", "הקטע הטוב ביותר מקליפ וידאו" ובנוסף ב"הופעת ההארד רוק/מטאל הטובה ביותר" בטקס פרסי גראמי ה-54. כמו כן הלהקה הייתה מועמדת לפרס "אלבום השנה לשנת 2012" אך הפסידה לזמרת אדל.
באוקטובר 2012 אחרי כשני עשורים שהלהקה פועלת הודיע גרוהל כי הם לוקחים הפסקה מסיבובי הופעות אך הבהירו כי הלהקה לא מתפרקת.
בפברואר 2013 הודיע גרוהל כי הלהקה מתחילה לעבוד על אלבום חדש והוא מתוכנן לצאת במהלך שנת 2014.
Sonic Highways
בינואר 2013 החלה הלהקה לעבוד על אלבומה ה-8. אלבום זה של הלהקה הוקלט בצורה שונה ולא רגילה, כאשר גרוהל ביים את הסדרה התיעודית שלו למשך שנה וחצי ובמהלכה הקליטו חברי הלהקה כל שיר מהאלבום בסטודיו אחר בערים שונות. גרוהל הגדיר את סדרתו כ"מפה מוזיקלית של אמריקה". ב-10 בנובמבר יצא כאמור אלבומם השמיני של הלהקה, פעם נוספת בהפקת בוץ' ויג. לכל שיר באלבום יש עטיפה שונה שמייצגת את אותה העיר שבה הוקלטו השירים.
Concrete and Gold
ב-15 בספטמבר 2017, הלהקה הוציאה את אלבומה ה-9, שהסינגל הראשון שלה יצא עוד ב-1 יוני 2017 וכבר טיפס להיות במקום ה-1 ב-"Billboard Mainstream Rock Songs", באותו החודש. האלבום הופק ביחד עם המפיק גרג קורסטין, המפיק של עשרות זמרים ולהקות מוצלחים.
Medicine at Midnight
Medicine at Midnight הוא אלבום האולפן העשירי של הלהקה. האלבום הושלם טרם התפרצות מגפת הקורונה, אך הוצאתו לאור עוכבה בכל זאת מטעמים שיווקיים, עד ל-5 בפברואר2021 בו יצא. התקליט זכה לביקורות אוהדות יחסית.[1]
באפריל 2023 הודיע גרוהל כי אלבומה החדש של הלהקה, שנוצר לאחר מותו של הוקינס, יצא לאור ב-2 ביוני2023 ויקרא But Here We Are. באלבום זה מתמודדת הלהקה עם אובדנו של הוקינס ועד כה יצאו מתוכו השירים "Under You" ו-"Rescued". בסיבוב ההופעות שייערך לרגל צאת אלבום זה, יחליף ג'וש פריז את הוקינס בתפקיד המתופף של הלהקה.
באוגוסט 2024, פורסם כי הלהקה לא אישרה לדונלד טראמפ להשתמש בשירם "My Hero" במהלך עצרת בגלנדייל, אריזונה. הם הודיעו גם כי כל תמלוגים שיתקבלו מהשימוש הלא מורשה בשיר ייתרמו לקמפיין של קמלה האריס וטים וולז. השיר שומש כדי להכניס את רוברט קנדי ג'וניור לבמה לאחר שהפסיק את קמפיין הנשיאות שלו והביע תמיכה בטראמפ.[4] דובר מטעם קמפיין טראמפ, סטיבן צ'אונג, טען כי ננקטו צעדים חוקיים לקבלת אישור לשימוש בשיר וכי יש להם רישיון לנגן אותו.[5]
.jpg)
.svg){kind=logo}
