פוג'יז

פוג'יז
Fugees
מימין לשמאל: פראז, וייקלף ז'אן ולורן היל
מימין לשמאל: פראז, וייקלף ז'אן ולורן היל
מקום הקמה סאות' אורנג' עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ניו ג'רזי, ארצות הברית; האיטי
תקופת הפעילות 19901997
2004
סוגה היפ-הופ, רית'ם אנד בלוז
חברת תקליטים ראפהאוס
www.thefugees.com
פרופיל ב-IMDb
חברים
לורין היל
וייקלף ז'אן
פראז
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הפוג'יזאנגלית: Fugees) הם להקה אמריקאית פופולרית, שפעלה באמצע שנות ה-90. שיריה התאפיינו בסגנונות ההיפ-הופ וה-R&B ובנוסף שילוב ייחודי של מוזיקת נשמה ורגאיי. הלהקה הקליטה שני אלבומים. אחד מהם, "The Score", נחשב לאלבום שהשפיע על עולם ההיפ-הופ ולאחד המצליחים בסוגה זאת, וכ-18 מיליון עותקים שלו נמכרו ברחבי העולם.

היסטוריה

הקמה

לורין היל למדה בסוף שנות ה-80 באותו תיכון עם פראז, בניו ג'רזי. השניים שרו יחד ובשלב מסוים הצטרף אליהם בן דודו של פראז, וייקלף. השלושה כינו עצמם The Trazlator Crew והחלו מפתחים אט אט את הסאונד והסגנון שיפרסם אותם בעוד שנים: שילוב סגנונות ההיפ-הופ ומוזיקת הנשמה.

בשנת 1993 חתמו על חוזה עם חברת תקליטים והחליפו את שמם ל-The Fugees – קיצור ל-Refugees (פליטים), כינוי לפליטים מהאיטי, ארץ הולדתם של וייקלף ופראז.

קריירה מוזיקלית

ב-1994 הוציאו השלושה את אלבומם הראשון, Blunted on Reality, שלא נחל הצלחה מרובה ואף היווה אכזבה מסוימת למעריצי הלהקה, אף על פי ששני סינגלים מתוך האלבום זכו להצלחה – Nappy Heads ו-Vocab. על אף הכישלון היחסי של האלבום הראשון, הפוג'יז לא התייאשו והוציאו בשנת 1996 את אלבומם המפורסם והטוב ביותר – The Score.

האלבום זכה להצלחה מידית ושהה במקום הראשון בטבלת המגזין "בילבורד" למשך 4 שבועות. האלבום חשף בפני העולם את ייחודם וכישרונם של הפוג'יז בכתיבה ובעיקר בחידוש ובעריכת גרסאות ישנות לשירים. שני חידושים התפרסמו יותר מכל – הגרסה ל-No Woman, No Cry של בוב מארלי עם מילים שנערכו מחדש על ידי וייקלף, והשיר שזכה לפרסום הרב מכולם – Killing Me Softly, חידוש ללהיטה הישן של רוברטה פלאק. השיר הציג שוב את יכולותיה הקוליות המרשימות של לורין היל וחיזק מעמדה כאחת מזמרות ה-R&B הטובות של זמננו. שירים בולטים נוספים מהאלבום שאף הם יצאו כסינגלים הם Ready or Not ו-Fu-Gee-La, שזכה למספר גרסאות שונות בדיסק.

בנוסף להצלחה המסחרית המסחררת של האלבום, הלהקה זכתה בשני פרסי גראמי בשנת 1997 – אלבום הראפ הטוב ביותר ופרס נוסף על השיר Killing Me Softly.

פירוק וקריירות עצמאיות

מיד לאחר הדיסק המצליח, שלושת חברי הלהקה פצחו בקריירות סולו משלהם והפסיקו להקליט ולהתאמן במשותף. הסברה הרווחת היא שווייקלף ולורין הסתכסכו על רקע אישי ולכן לא רצו להמשיך לעבוד יותר.

וייקלף הוציא את אלבומו The Carnival כ-4 חודשים לאחר The Score. באלבום התארחו אמנים רבים ממגוון סגנונות והוא זכה להצלחה. וייקלף הוציא אלבומים נוספים, אך התפרסם בעיקר כמפיק מוצלח. בין האמנים אשר הפיק להם שירים נמצאים מיסי אליוט, דסטניז צ'יילד, בלאק אייד פיז ואפילו סאבלימינל. לורין היל אף היא הצליחה באופן מיידי, עם האלבום The Misseducation of Lauryn Hill שיצא בשנת 1998. האלבום היה מועמד ל-11 פרסי גראמי וזכה ב-5, ביניהם פרס האלבום הטוב ביותר. האלבום מהווה עד היום שם דבר בעולם המוזיקה השחורה והוביל את לורין לקריירה מצליחה לאחר מכן. בניגוד לשני האחרים, אלבום הבכורה של פראז, Ghetto Superstar, לא הוביל אותו לקריירה מצליחה כפי שציפה. פראז המשיך בעיקר כמפיק ועבד על מספר פסקולים בשנים האחרונות.

איחוד

השלושה התאחדו לראשונה ב-18 בספטמבר 2004, כחלק מסבב הופעות שתועדו בסרטו של דייב שאפל על מוזיקת ההיפ-הופ. בנוסף, הופיעו בטקס פרסי המוזיקה של ערוץ הבידור השחור ביוני 2005, כשפתחו את הטקס עם מספר שירים. בין התאריכים 30 בנובמבר 2005 עד 20 בדצמבר 2005 הם שהו במסע הופעות באירופה, הראשון שלהם מאז 1997. לאחר מסע ההופעות ניסתה הלהקה להקליט אלבום. ניסיון זה הסתיים בעימותים בין חברי הלהקה והעבודה על האלבום לא הושלמה. סינגל אחד בשם Take It Easy הודלף לאינטרנט ובסוף הוציאה אותו הלהקה רשמית.

דיסקוגרפיה

אלבומי אולפן
אוספים

סינגלים

  • "Boof Baf" ‏ (1994)
  • "Nappy Heads" ‏ (1994)
  • "Vocab" ‏ (1994)
  • "Temple" ‏ (1994)
  • "Fu-Gee-La" ‏ (1995)
  • "Killing Me Softly" ‏ (1996)
  • "Ready or Not" ‏ (1996)
  • "No Woman, No Cry" ‏ (1996)
  • "Rumble in the Jungle (בשיתוף עם A Tribe Called Quest, Busta Rhymes & John Forté)" ‏ (1997)
  • "Take It Easy" ‏ (2005)

קישורים חיצוניים