עידן הג'אז

King and Carter’s Jazzing Orchestra ב-1921 (צולמה ביוסטון, טקסס)

עידן הג'אז (באנגלית: Jazz Age) הייתה תקופה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, שבהן זכו מוזיקת ג'אז וסגנונות ריקודים לפופולריות בארצות הברית והיא התפשטה מאוחר יותר לעולם המערבי. ההשלכות התרבותיות של עידן הג'אז היו בעיקר בארצות הברית, מקום הולדתו של הג'אז. הג'אז, שמקורו בניו אורלינס כשילוב של מוזיקה אפריקאית ואירופית, מילא תפקיד משמעותי בשינויים תרבותיים רחבים יותר בתקופה זו, והשפעתו על התרבות הפופולרית נמשכה זמן רב לאחר מכן. עידן הג'אז מוזכר, לעיתים קרובות, יחד עם שנות העשרים הסוערות. הסופר האמריקאי, פרנסיס סקוט פיצג'רלד, נודע באופן נרחב כמי שטבע את המונח, כשהשתמש בו לראשונה בכריכה של אוסף סיפוריו הקצרים משנת 1922, "סיפורי עידן הג'אז"[1].

רקע

מוזיקת ג'אז

ערך מורחב – ג'אז

מוזיקת הג'אז שמקורה בניו אורלינס היא "תת-סגנון" שהתפתח מהדיקסילנד ג'אז[2]. באופן כללי, הג'אז הושפע מהמוזיקה האפריקאית והאירופית ולמעשה, הוא נחשב להכלאה של השתיים. מההשפעה האפריקאית, קיבל הג'אז את הקצב שלו, איכויות הבלוז, ומסורות של נגינה ושירה בהם כל אחד יכול להביע את עצמו בדרכו. מההשפעה האירופית, קיבל הג'אז את ההרמוניה וכלי הנגינה (סקסופון, חצוצרה, פסנתר וכו'). שניהם השפיעו על יכולת האלתור, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהג'אז[3]. ניו אורלינס סיפקה כר פורה עבור התרחשות מעין זו בזכות היותה עיר נמל המורכבת מתרבויות רבות ואמונות שונות שהיו שלובות אלו באלו[4]. בניו אורלינס, הושפע הג'אז מהמוזיקה הקריאולית, רגטיים ובאופן מיוחד ממוזיקת הבלוז[5]. שני היבטים חשובים של הג'אז הם הסווינג והאלתור. חצוצרן הג'אז, לואי ארמסטרונג, שהיה בעל השפעה גדולה על הג'אז, הביא ופיתח את סולו האלתור לחזית הנגינה[5]. לידתה של מוזיקת הג'אז מיוחסת לאפרו-אמריקאים[6] אך, במשך הזמן התרחבה והשתנתה עד כדי כך שהפכה מקובלת, מבחינה חברתית, על האמריקנים הלבנים מהמעמד הבינוני. המבקרים של הג'אז ראו בה כמוזיקה המופקת מאנשים ללא הכשרה או מיומנות[7]. נגנים לבנים שימשו כ"שופר" לפופולריזציה של מוזיקת ג'אז באמריקה. אף על פי שהאוכלוסייה הלבנה מהמעמד הבינוני השתלטה על תנועת הג'אז, היא הקלה על שילוב המסורות והאידיאליים האפרו-אמריקאיים בחברה הלבנה[8]. ערים כמו ניו יורק ושיקגו היו מרכזים תרבותיים לג'אז, ולאמנים אפרו-אמריקנים במיוחד. אנשים שלא הכירו את מוזיקת הג'אז לא יכלו לזהות אותה בדרך שבה כתבו האפרו-אמריקנים את זה. יתר על כן, הדרך שבה כתבו סופרים אפרו-אמריקאים על מוזיקת ג'אז, הציגה זאת כאילו לא היה זה הישג תרבותי שלהם[7].

תקופת היובש

ערך מורחב – תקופת היובש

תקופת היובש בארצות הברית הייתה איסור חוקתי ארצי על ייצור, יבוא, שינוע ומכירה של משקאות אלכוהוליים בין השנים 1920–1933.

בשנות העשרים של המאה ה-20 התעלמו מהחוקים באופן נרחב ברחבי ארצות הברית וההכנסות מהמיסים אבדו. כנופיות פשע מאורגנות היטב השתלטו על אספקת הבירה והליקר לערים רבות, וגררו גל פשע שהדהים את האומה. בשלהי שנות העשרים התגייסה אופוזיציה ארצית חדשה. היא גרסה ותקפה את האיסור כמי שגורם לפשיעה, מפחית את ההכנסות ממיסים וכופה ערכים דתיים פרוטסטנטים כפריים על אמריקה העירונית[9]. האיסור הסתיים עם אישור התיקון ה-21 לחוקת ארצות הברית ב-5 בדצמבר 1933, אשר ביטל את התיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית. חלק מהמדינות המשיכו באיסור וציינו את אחד השלבים האחרונים של העידן הפרוגרסיבי.

היסטוריה

מ-1920 עד 1933 האיסור על מכירת משקאות אלכוהוליים בארצות הברית יצר את הופעתם של הספיק איזי הבלתי חוקיים אשר הפכו למקומות מלאי חיים ב"עידן הג'אז". הם אירחו נגני מוזיקה פופולרית, שכללה שירי ריקודים, שירים חדשניים והופעות מוזיקליות. הג'אז החל לקבל מוניטין של מוזיקה בלתי מוסרית, ורבים מבני הדור המבוגר ראו בו איום על ערכי התרבות הישנים וקידומם של הערכים החדשים של שנות העשרים הסוערות. פרופסור הנרי ואן דייק מאוניברסיטת פרינסטון כתב: "...זו לא מוזיקה בכלל, זה רק גירוי של עצבי השמיעה, התגרות חושנית בחוטי התשוקה הגופנית"[10]. גם התקשורת החלה להשמיץ את הג'אז. ה"ניו יורק טיימס" השתמש בסיפורים ובכותרות כדי לפגוע בג'אז: תושבי הכפרים הסיביריים אמרו למערכת העיתון שהם משתמשים בג'אז כדי להפחיד דובים, בעוד שלמעשה הם השתמשו בסירים ובמחבתות; סיפור נוסף טען כי התקף לב קטלני של מנצח מפורסם נגרם כתוצאה משמיעת ג'אז[10].

מ-1919, להקת הג'אז הקריאולית המקורית של קיד אורי, שהייתה מורכבת מנגנים מניו אורלינס, ניגנה בסן פרנסיסקו ולוס אנג'לס. ב-1922 הפכה ללהקת הג'אז השחורה הראשונה של ניו אורלינס והחלו ליצור הקלטות[11][12]. באותה שנה שמעו גם את ההקלטה הראשונה של בסי סמית, אחת מזמרות הבלוז המפורסמות של משנות ה-20[13]. שיקגו, בינתיים, הייתה למרכז הראשי בפיתוח "ג'אז החם" החדש, היכן שג'ו "קינג" אוליבר חבר לוויליאם מנואל ג'ונסון. ביקס ביידרבק יצר את ה"וולברינים" (Wolverines) בשנת 1924.

באותה שנה, לואי ארמסטרונג הצטרף ללהקתו של פלטשר הנדרסון[14] כסולן בולט, ועזב אותה ב-1925. הסגנון המקורי של ניו אורלינס היה פוליפוני עם מגוון נושאי ואלתור קבוצתי בו זמנית. ארמסטרונג היה אמן של סגנון עיר הולדתו, אך עד שהצטרף ללהקתו של הנדרסון, הוא כבר היה חלוץ בשלב חדש של ג'אז, עם דגש על הסדרים ועל סולנים. הסולואים של ארמסטרונג הלכו הרבה מעבר לקונספט אלתור הנושא, ושמו דגש על אקורדים ולא על מלודיות. לפי שולר, לעומת זאת, הסולואים של חברי הלהקה של ארמסטרונג (כולל קולמן הוקינס הצעיר) נשמעו "נוקשים וקשים לעיכול", עם "מקצבים מטורפים ואיכות צליל אפורה ולא מובחנת"[15]. הדוגמה הבאה מציגה קטע קצר מהמלודיה של "Mandy, Make Make Your Mind" מאת ג'ורג' וו' מאייר וארתור ג'ונסטון (למעלה) בהשוואה לאלתור הסולו של ארמסטרונג (למטה), שהוקלט בשנת 1924[16]. (הדוגמה מקורבת לסולו של ארמסטרונג, שכן היא אינה מעבירה את השימוש שלו בסווינג).

למעלה: קטע מתוך המלודיה של "Mandy, Make Up Your Mind" מאת ג'ורג' וו' מאייר וארתור ג'ונסטון. למטה: קטע סולו מקביל של לואי ארמסטרונג (1924).

הסולואים של ארמסטרונג היו גורם משמעותי בהפיכת הג'אז לשפה של ממש במאה ה-20. לאחר שעזב את קבוצתו של הנדרסון, הקים ארמסטרונג את הלהקה הווירטואוזית "Hot Five", שכללה את "קיד אורי" (טרומבון), ג'וני דודס (קלרינט), ג'וני סנט סיר (בנג'ו) ואשתו, ליל, בפסנתר, שם הוא שחרר את שירת הסקאט[17].

ג'לי רול מורטון הקליט יחד עם ה-New Orleans Rhythm Kings, שהפכו יחד לאחד משיתופי פעולה הבין-גזעיים הראשונים באותה עת. לאחר מכן, בשנת 1926, יצר את להקת Red Hot Peppers. באותה תקופה היה ביקוש גדול יותר למוזיקת ריקודים ג'אזיים שנוגנו על ידי תזמורות לבנות, כמו התזמורת של ז'אן גולדקט (Jean Goldkette) והתזמורת של פול וייטמן. ב-1924 ניגנה התזמורת של ויטמן את רפסודיה בכחול של גרשווין. באמצע שנות העשרים, התזמורת של ויטמן הייתה ללהקה הפופולרית ביותר בארצות הברית. הצלחתו התבססה על "רטוריקה של בית", לפיה הוא שאב וביצע סוג של מוזיקה הבנויה על יסודות קדומים[18]. הרכבים מרובי נגנים אחרים היו הלהקה של פולצ'ר הנדרסון, הלהקה של דיוק אלינגטון (שקיבלה קביעות במועדון הכותנה ב-1927) בניו יורק, ו"ארל היינס בנד" בשיקגו (שפתחה ב-1928 ב"גראנד טראסה קפה" ב-1928). כל אלה השפיעו באופן משמעותי על התפתחותה של "הלהקה הג'אז סווינג מרובת הנגנים"[19]. בשנת 1930, ההרכב מרובה הנגנים בסגנון ניו אורלינס דעך ונשארו הרכבים בודדים כאלו. בתקופה זו הג'אז כבר היה שייך לעולם[20] שהצמיח ופיתח סגנונות נוספים.

כמה אמנים שחורים מפורסמים באותה תקופה היו אלה פיצג'רלד, לואי ארמסטרונג, דיוק אלינגטון וקאונט בייסי[21]. כמה מוזיקאים אף גדלו במשפחות מוזיקליות, שבהן בן משפחה היה מלמד לעיתים קרובות לקרוא ולנגן מוזיקה. כמה מוזיקאים, כמו פופס פוסטר, למדו לנגן על כלי נגינה בבית[22]. תחנות רדיו עירוניות השמיעו ג'אז אפרו-אמריקני בתדירות גבוהה יותר מאשר בתחנות הפרברים, בשל ריכוז האפרו-אמריקאים באזורים עירוניים כמו ניו יורק ושיקגו. הדור הצעיר הפיץ את הריקודים שמקורם בג'אז ה"שחור", כמו הצ'ארלסטון, כחלק מהשינוי התרבותי הרחב שיצרה הפופולריות של מוזיקת הג'אז[23]. הגירתם של אפרו-אמריקאים מהדרום הציגה לצפון את התרבות שנולדה מתוך החברה המדכאת והבלתי הוגנת, שבה חיו בחברה שמרנית מאוד, וזו שיחקה תפקיד חשוב בלידת הג'אז[24].

רדיו

ההפצה הארצית המהירה של הג'אז התאפשרה בזכות הכנסתה לשידורי רדיו בקנה מידה גדול ב-1932. הרדיו תואר כ"בית-החרושת". רדיו אפשר למיליונים לשמוע את המוזיקה בחינם - במיוחד אנשים שמעולם לא הגיעו למועדונים בערים גדולות והמרוחקות מהם[25]. מקורם של שידורים אלו היה במועדונים של מרכזים מובילים כגון ניו יורק, שיקגו, קנזס סיטי ולוס אנג'לס. היו שני סוגים של מוזיקה חיה ברדיו: מוזיקה קונצרטית ומוזיקת ריקודים. המוזיקה הקונצרטית הייתה ידועה בשם "potter palm" ואף נוגנה מוזיקה קונצרטית על ידי חובבים, שבדרך כלל התנדבו לכך[26].

הסוג הנוסף של מוזיקת הג'אז המשודרת הייתה ידועה כ"big band dance music". סוג זה נוגן על ידי נגנים מקצועיים ושודר מתוך מועדוני לילה, אולמות ריקודים ואולמות נשפים[8]. המוזיקולוג צ'ארלס חאם תיאר שלושה סוגים של מוזיקת ג'אז באותה תקופה: מוזיקה שחורה לקהלים שחורים, מוזיקה שחורה לקהלים לבנים ומוזיקה לבנה לקהלים לבנים[27]. אמני ג'אז שחורים, כמו לואי ארמסטרונג, קיבלו זמן אוויר קצר מאוד, משום שרוב התחנות העדיפו לנגן את המוזיקה של זמרי ג'אז אמריקנים לבנים. זמרי ג'אז אחרים כוללים את בסי סמית ופלורנס מילס. בערים כמו שיקגו וניו יורק, ג'אז אפרו-אמריקני התנגן ברדיו לעיתים קרובות יותר מאשר בפרברים. ביג-בנד ג'אז, כמו זה של ג'יימס ריס אירופה ופלטשר הנדרסון בניו-יורק, משך קהל מאזיני רדיו רב יותר[8].

השפעות תרבותיות

הדור הצעיר

בשנות העשרים של המאה העשרים בני נוער השתמשו בהשפעתו של הג'אז כדי למרוד נגד התרבות המסורתית של הדורות הקודמים. מרד הנעורים של שנות העשרים הלך יד ביד עם אופנות חולפות כמו הצהרות אופנה נועזות (פלאפר), נשים שעישנו סיגריות, שיחות חופשיות על מין, וקונצרטי ג'אז חודשי ברדיו. ריקודים כמו הצ'ארלסטון, שפותחו על ידי אמריקאים אפריקנים, הפכו לפתע לפופולריים בקרב בני הנוער. השמרנים הזדעזעו ממה שנחשב בעיניהם "התמוטטות המוסר"[28]. היו גם אפרו-אמריקאים עירוניים בני המעמד הבינוני שראו בג'אז כ"מוזיקה של השטן" והאמינו שהמקצבים והקולות המאולתרים מעודדים הפקרות[29].

נשים

נשים שיחקו תפקיד חשוב לאורך ההיסטוריה של הג'אז. עם קבלת זכות בחירה לנשים ואישור התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית ב-18 באוגוסט 1920, ועם פריצתה של הפלאפר, האישה החדשה והמשוחררת, לחברה, החלו נשים למלא אט אט תפקיד גדול יותר בחברה ובתרבות. הן השתתפו בכוח העבודה לאחר מלחמת העולם הראשונה ובאופן כללי, היו להן אפשרויות רבות יותר בזכות תפיסת השוויון בחיים החברתיים והבידור. רעיונות כגון שוויון ומיניות חופשית היו פופולריים מאוד במהלך הזמן ונראה כי נשים הפיקו תועלת מכך במהלך תקופה זו. בשנות העשרים החלה הופעתן של נשים מפורסמות רבות כולל מוזיקאיות כמו בסי סמית. גם בסי סמית זכתה לתשומת לב רבה משום שהייתה לא רק זמרת נהדרת, אלא גם אישה אפרו-אמריקנית. גדולתה התעצמה במהלך הדורות עד כדי הפיכתה לאחת הזמרות המכובדות ביותר בכל הזמנים. זמרים כמו בילי הולידיי וג'ניס ג'ופלין קיבלו השראה מבסי סמית[30].

לובי אוסטין (1887-1972) הייתה מובילת הרכב המזוהה עם שיקגו, נגנית פסנתר, מלחינה, זמרת ומעבדת, במהלך עידן הבלוז הקלאסי. היא וליל הארדין ארמסטרונג מדורגות, לעיתים קרובות, כשתי נגניות הבלוז-ג'אז הטובות ביותר בפסנתר של התקופה[31][32].

נגנית הפסנתר, ליל הארדין ארמסטרונג, הייתה חברה בלהקה של קינג אוליבר יחד עם לואי, והמשיכה לנגן בפסנתר בלהקה של בעלה, ה- "Hot Five", ומאוחר יותר עם הלהקה הבאה שלו, ה-"Hot Seven"[33]. רק בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים זמרות ג'אז רבות, כמו בסי סמית' ובילי הולידיי, זכו להכרה כאמניות מוצלחות בעולם המוזיקה[33]. זמרת מפורסמת נוספת, שכונתה "The First Lady of Song", אלה פיצג'רלד, הייתה אחת הזמרות הפופולריות ביותר בארצות הברית יותר מחצי מאה. במהלך חייה זכתה ב-13 פרסי גראמי ומכרה מעל 40 מיליון עותקים של אלבומיה. קולה היה גמיש, רחב, מדויק וחסר גיל. היא יכלה לשיר בלדות כבדות, ג'אז מתוק ולחקות כל כלי נגינה בתזמורת. היא עבדה עם כל גדולי הג'אז, מדיוק אלינגטון, קאונט באסי ונט קינג קול ועד פרנק סינטרה, דיזי גילספי ובני גודמן[34]. נשים אלו היו תחת מאמץ מתמיד בהפיכת שמותיהן ל"שם דבר" בתעשיית המוזיקה, כדי לסלול את הדרך לנשים רבות[33].

מוזיקה קלאסית

עם תחילת עליית הפופולריות של הג'אז, שאפו האליטות האמריקאיות, שהעדיפו מוזיקה קלאסית, להגדיל את כמות המאזינים של הסוגה המועדפת עליהם, בתקווה שהג'אז לא יהפוך לזרם המרכזי[35]. באופן שנוי במחלוקת, הפך הג'אז להיות בעל השפעה על מלחינים שונים כמו ג'ורג' גרשווין והרברט האוולס.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Allen, Frederick Lewis (1931). Only Yesterday: An Informal History of the Nineteen-Twenties. online edition
  • Barlow, William. "Black music on radio during the jazz age." African American Review 29.2 (1995): 325-328.
  • Best, Gary Dean. The Dollar Decade: Mammon and the Machine in 1920s America. Praeger Publishers, 2003.
  • Berger, Morroe. "Jazz: Resistance to the Diffusion of a Culture-Pattern". The Journal of Negro History 32 (October 1947): 461-494
  • Chevan, David. "Musical Literacy and Jazz Musicians in the 1910s and 1920s." Current Musicology
  • Dinerstein, Joel. "Music, memory, and cultural identity in the jazz age." American Quarterly 55.2 (2003): 303-313.
  • Doerksen, Clifford J. American Babel: Rogue Radio Broadcasters of the Jazz Age (2005) [L: http://www.h-net.org/reviews/showrev.php?id=13658 online review]
  • Dumenil, Lynn. The Modern Temper: American Culture and Society in the 1920s. Hill and Wang, 1995.
  • Fass, Paula. The Damned and the Beautiful: American Youth in the 1920s. Oxford University Press, 1977.
  • David E. Kyvig; Daily Life in the United States, 1920–1939: Decades Promise and Pain. Greenwood Press, (2002). online edition
  • Leuchtenburg, William. The Perils of Prosperity, 1914–1932 University of Chicago Press, 1955.
  • Lynd, Robert S., and Helen Merrell Lynd. Middletown: A Study in Modern American Culture. Harcourt, Brace and World, 1929. Famous sociological study of Muncie, Indiana, in the 1920s.
  • Mowry; George E. (ed.). The Twenties: Fords, Flappers, & Fanatics. Prentice-Hall, 1963; readings.
  • Parrish, Michael E. Anxious Decades: America in Prosperity and Depression, 1920–1941. W. W. Norton, 1992.
  • Peretti, Burton W. "The Great Travelers." The Creation of Jazz: Music, Race, and Culture in Urban America.
  • Savran, David. "The Search for America's Soul: Theatre in the Jazz Age". Theatre Journal.
  • Snelson, Tim. "‘They’ll Be Dancing in the Aisles!’: Youth audiences, cinema exhibition and the mid-1930s swing boom." Historical Journal of Film, Radio and Television 37.3 (2017): 455-474.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא עידן הג'אז בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ "What the Great Gatsby Got Right About the Jazz Age". www.smithsonianmag.com. Retrieved March 7, 2018.
  2. ^ "Dixieland (AKA Early Jazz)". www.jazzinamerica.org. Retrieved October 19, 2015.
  3. ^ http://www.jazzinamerica.org/LessonPlan/5/1/249
  4. ^ "Where did jazz come from?". www.jazzinamerica.org. Retrieved October 19, 2015.
  5. ^ 1 2 Biocca, Frank (1990). "Media and Perceptual Shifts: Early Radio and the Clash of Musical Cultures". The Journal of Popular Culture. 24 (2): 1. doi:10.1111/j.0022-3840.1990.2402_1.x.
  6. ^ McCANN, PAUL. 2008. "Performing Primitivism: Disarming the Social Threat of Jazz in Narrative Fiction of the Early Sixties." Journal of Popular Culture 41, no. 4: 658–675. America: History & Life, p. 3.
  7. ^ 1 2 Berger, Morroe (1 January 1947). "Jazz: Resistance to the Diffusion of a Culture-Pattern". The Journal of Negro History. 32 (4): 461–494. doi:10.2307/2714928. JSTOR 2714928.
  8. ^ 1 2 3 Barlow, William (1 January 1995). "Black Music on Radio During the Jazz Age". African American Review. 29 (2): 325–328. doi:10.2307/3042311. JSTOR 3042311.
  9. ^ Margaret Sands Orchowski (2015). The Law that Changed the Face of America: The Immigration and Nationality Act of 1965. Rowman & Littlefield. p. 32.
  10. ^ 1 2 Ward, Geoffrey C.; Burns, Ken (October 8, 2002). Jazz: A History of America's Music (1st ed.). New York: Alfred A. Knopf. ISBN 978-0-679-76539-4.
  11. ^ Cooke 1999, p. 54
  12. ^ "Kid Ory". The Red Hot Archive. Retrieved October 29, 2007.
  13. ^ "Bessie Smith". The Red Hot Archive. Retrieved October 29, 2007.
  14. ^ "Fletcher Henderson: 'Architect of Swing'". NPR. December 19, 2007. Retrieved January 27, 2017.
  15. ^ Schuller (1968: 91).
  16. ^ Schuller (1968: 93)
  17. ^ Cooke 1999, pp. 56–59, 78–79, 66–70
  18. ^ Mario Dunkel, "W. C. Handy, Abbe Niles, and (Auto)biographical Positioning in the Whiteman Era," Popular Music and Society 38.2 (2015): 122–139.
  19. ^ Cooke 1999, pp. 82–83, 100–103
  20. ^ Schuller (1968: 88)
  21. ^ Cunningham, Lawrence, John J. Reich, and Lois Fichner-Rathus. Culture & Values: A Survey of the Humanities. 8th ed. Boston, MA: Wadsworth/Cengage Learning, 2014. Print.
  22. ^ Chevan, David. "Musical Literacy and Jazz Musicians in the 1910s and 1920s." Current Musicology; Spring 2001/2002; 71–73. Print.
  23. ^ "The Jazz Age". Boundless.com. July 21, 2015. Retrieved August 28, 2015.
  24. ^ "The Harlem Renaissance and the Jazz Age". Tdl.org. Retrieved August 28, 2015.
  25. ^ iocca, Frank, "Media and Perceptual Shifts: Early Radio and the Clash of Musical Cultures", Journal of Popular Culture, 24:2 (1990), p. 3.
  26. ^ Linda De Roche (2015). The Jazz Age: A Historical Exploration of Literature: A Historical Exploration of Literature. ABC-CLIO. p. 18.
  27. ^ Savran, David. "The Search for America's Soul: Theatre in the Jazz Age." Theatre Journal 58.3 (2006), 459-476. Print.
  28. ^ Paula S. Fass, The Damned and the Beautiful: American Youth in the 1920s (1977), p. 22.
  29. ^ Dinerstein, Joel. "Music, Memory, and Cultural Identity in the Jazz Age." American Quarterly 55.2 (2003), 303-313. Print.
  30. ^ Ward, Larry F. "Bessie", Notes, Volume 61, Number 2, December 2004, pp. 458–460 (review). Music Library Association
  31. ^ For her music see "Black Women in America: Lovie Austin" (June 6, 2011).
  32. ^ Santelli, Robert. The Big Book of Blues, Penguin Books (2001), p. 20; ISBN 0-14-100145-3
  33. ^ 1 2 3 Borzillo, Carrie, "Women in Jazz: Music on Their Terms--As Gender Bias Fades, New Artists Emerge", Billboard 108:26 (June 29, 1996), pp. 1, 94–96.
  34. ^ http://www.ellafitzgerald.com/
  35. ^ Biocca, Frank, "Media and Perceptual Shifts: Early Radio and the Clash of Musical Cultures", Journal of Popular Culture, 24:2 (1990), p. 9.