PROFILPELAJAR.COM

סדר הירושה לכתר ממלכת ארצות השפלה (בהולנדית: lijn van de Nederlandse troonopvolging) הוא רשימת האנשים המצויים בתור לזכות העלייה לכתר של ממלכת ארצות השפלה שכוללת את הולנד (לרבות הולנד הקריבית שמאחדת את האיים בונייר, סאבא וסנט אוסטתיוס), ארובה, קוראסאו, וסנט מארטן. עם מותו או פרישתו של המלך הנוכחי, עוברת מלכותו מיד לצאצאיו החוקיים, לפי סדר הולדתם. הכללים המדויקים מפורטים בחוקת הולנד, סעיפים 24 עד 31.

סדר הירושה הנוכחי

החוקה מפרטת שהמלוכה תעבור לצאצא המבוגר ביותר של המלך (ולאחר מכן לצאצאיו אם ישנם כאלה), לאחר מכן לצאצא הבא בסדר ההולדה של המלך וכן הלאה. הבאים בתור יהיו צאצאיהם הבאים של הורי המלך, עד וכולל דרגה שלישית של קרבת דם(אנ'). על בסיס חוקים אלה, סדר הירושה הנוכחי הוא:

יוליאנה (1909–2004)
- ביאטריקס (1938)
  - וילם-אלכסנדר (1967)
    - (1) קתרינה אמליה, נסיכת הולנד (2003)
    - (2) אלכסיה, נסיכת הולנד (2005)
    - (3) אריאנה, נסיכת הולנד (2007)
  - (4) קונסטנטין, נסיך אוראניה-נסאו (1969)
    - (5) אלואיז, רוזנת אוראניה-נסאו (2002)
    - (6) קלאוס קזימיר, רוזן אוראניה-נסאו (2004)
    - (7) לאונור, רוזנת אוראניה-נסאו (2006)
- איריינה, נסיכת הולנד (1939) (איבדה את זכותה לרשת את הכתר לאחר שנישאה ללא אישור הפרלמנט)
- (8) מרגריט, נסיכת הולנד (1943)

החוק מציין שמי שנישא ללא אישור הפרלמנט מאבד את זכותו לרשת את הכתר, וכך גם כל הצאצאים שנולדו מנישואים אלה. מסיבה זו, בסדר הירושה הנוכחי, איבדה הנסיכה איריינה את מקומה בסדר הירושה, כמו גם בנותיו של הנסיך יוהאן פריסו.

היסטוריה

כבר מהקמת הנסיכות הריבונית של ארצות השפלה ב-1813 יכלו נשים להפוך לראש המדינה, זאת בניגוד למונרכיות אחרות בנות התקופה שאימצו את כללי הירושה של החוק הסאלי, לפיו רק צאצאים זכרים זכאים לרשת את הכתר. למרות זאת, נשים ירשו את הכתר רק בהיעדרם של צאצאים זכרים. על פי החוקה מ-1814 יירש את המלך בנו הבכור (או בניו), ובהיעדרם, יירש אותו אחיו (או בניו). רק בהיעדר כל אלה, תירש את המלך בתו הבכירה. החוקה הראשונה של הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה מ-1815 מפרטת כללים זהים. בתיקון לחוקה מ-1887 נקבע הכלל לפיו בהיעדר בנים זכרים, תירש את הכתר הבת הבכירה.

כשהמלך וילם השלישי מת ב-1890 ללא בנים, ירשה אותו בתו הבכירה, וילהלמינה, כפועל יוצא של התיקונים הללו. יחד עם זאת, בלוקסמבורג בה שימש וילם השלישי כדוכס הגדול, היה נהוג עדיין החוק הסאלי שלא איפשר את מינויה של וילהלמינה לדוכסית הגדולה, והדוכסות עברה לאדולף, שהיה בן דוד מדרגה 17 בקו זכרי לוילם השלישי.

ב-1983 בוטלה סופית העדפת הבן הבכור בחוק, ומאז ניתנת העדיפות ליורש לפי סדר ההולדה, ללא קשר למינו. בפועל לחוק לא הייתה השפעה על סדר הירושה, שכן בכל המקרים למלך או המלכה המכהנים היה בן בכור, או בנות בלבד, ללא אחים זכרים חיים.

כללי הירושה

על פי החוקה, המלוכה ניתנת ליורשיו החוקיים של המלך וילם הראשון. באמנת ממלכת ארצות השפלה ההתייחסות היא דווקא לצאצאיה החוקיים של המלכה יוליאנה. ההסבר להבדל הוא שהאמנה נכנסה לתוקף בשנת 1954, בתקופת מלכותה של יוליאנה.

קרבת דם

בניגוד לשושלות מלכותיות אחרות, דוגמת השושלת הבריטית, שאינן מגבילות את מספר היורשים, השושלת של ממלכת ארצות השפלה מגבילה את קרבת הדם עד לשלוש דרגות ריחוק מהמלך המכהן בכל הקשור למי שאינם צאצאיו. המשמעות היא שמלבד צאצאיו של המלך המכהן, גם אחיו ואחיותיו וילדיהם (אך לא נכדיהם) ודודיו ודודותיו (אך לא ילדיהם) נמצאים בסדר הירושה לכתר. על פי כללים אלה דודים שניים (צאצאיהם של אחיו ואחיותיו של סבו או סבתו) וילדיהם, אינם נמצאים בסדר הירושה לכתר. הגבלות אלה אינן תקפות לגבי צאצאיו של המלך עצמו. גם בני ניניו (דור רביעי) של מלך מכהן וצאצאיהם נמצאים בסדר הירושה לכתר. מגבלה זו מביאה לכך שהנסיכים מאוריץ מאורנז'-נסאו, ואן וולנהובן וברנהרד מאורנז'-נסאו, ואן וולנהובן, בניה של מרגריט, דודתו של המלך הנוכחי, וילם-אלכסנדר, אינם נמצאים בסדר הירושה הנוכחי לכתר. למרות זאת, במידה שאת המלך הנוכחי יירשו אחיו או אחיותיו, או דודו או דודתו, צאצאיהם יחזרו לסדר הירושה, למעט במקרים שבהם הוסרו ממנו בפועל מסיבה אחרת, כמו במקרה של שני בניה הנוספים של הנסיכה מרגריט, הנסיך פיטר והנסיך פלוריס שנישאו ללא אישור הפרלמנט כשעדיין נכללו בסדר הירושה, ואיבדו בכך את זכותם לרשת את הכתר.

הנוסח לפיו רק בני משפחה בקרבה שלישית למונרך המכהן יהיו זכאים לרשת את הכתר נובע מתיקון לחוקה משנת 1922. עד אז רשימת היורשים לכתר לא הייתה מוגבלת, וכללה גם את צאצאיהם של מלכים קודמים, בניהם, נכדיהם וניניהם. השינוי הביא לכך שהנסיכה יוליאנה, הייתה היחידה בסדר הירושה לכתר.

על פי החוק, ויתור על הכס אינו הפיך. אם המלך ויתר על כסאו ובנו ירש אותו, במקרה שבו הבן נפטר, האב אינו יכול לרשת את בנו מחדש.

בכל הקשור לחוק ירושת הכתר, עובר שטרם נולד נחשב כמי שכבר נולד. יחד עם זאת, במידה שהעובר נולד מת, הרי שהיחס אליו הוא כאל מי שמעולם לא התקיים. הדבר חשוב במקרה שבו המונרך נפטר או מוותר על הכס בעוד יורשו היחיד הוא עובר שטרם נולד. אם העובר נולד חי, הרי שהוא הופך אוטומטית להיות המונרך החדש, אך במידה שהוא נולד מת נוצר מצב שבו חלק מיורשיו של המלך שנפטר עלולים להיות מוסרים מסדר הירושה, מבלי שלתינוק שנולד מת יהיו יורשים משל עצמו, בהיעדר אחאים וצאצאים.

הפרלמנט

במקרים שבהם הפרלמנט נדרש לקבל החלטות לעניין המלוכה, מתנהלים הדיונים במסגרת שני בתי הפרלמנט (הסנאט ובית הנבחרים) במליאה משותפת.

הפרלמנט רשאי להחליט להסיר אדם מסדר הירושה, אך רק במקרים חריגים. רק הממשלה רשאית להגיש לפרלמנט הצעה להסיר אדם מסדר הירושה. לא ניתן להדיח את המלך המכהן, אך ניתן להודיע על נבצרותו של המלך ולהכריז כי הוא אינו מסוגל לבצע את חובותיו המלכותיות. הכרזה כזו תתבצע לרוב במקרה של מחלה. מועצת השרים נדרשת לקבל את ההחלטה, שעוברת לאחר מכן לאישור הפרלמנט.

הפרלמנט נדרש לאשר, ברוב רגיל, את נישואיהם של מי שנמצאים בסדר הירושה לכתר. אם המלך מת או עוזב את כסאו מבלי שהשאיר אחריו יורשים, או במידה שנראה שהמצב המתואר עתיד להתרחש, ניתן למנות יורש בחקיקה. במקרה כזה יתפזרו שני בתי הפרלמנט, ייערכו בחירות חדשות, והפרלמנט החדש יהיה זה שיצביע על הצעת החוק, כשבמקרה כזה נדרש רוב של שני-שלישים מחברי הפרלמנט. במקרה כזה, לאחר מותו או פרישתו של המלך תעבור המלוכה לאדם שאושר בחוק ולצאצאיו אחריו. הפרלמנט אינו חייב לבחור מלך חדש, אלא רק לדון על כך. ייתכן מצב שבו לא ייבחר מלך חדש.

עוצרות

במקרה שבו המלך החדש הוא מתחת לגיל 18, או במקרה שבו טרם נולד (כאמור בפרק בנושא קרבת דם), ימלא את חובות המלך עוצר שימונה על ידי הפרלמנט. החוקה אינה מציינת את זהות העוצר, וזו נקבעת בחוק פרסונלי לכל מונרך חדש, או יורש עצר. כך למשל, חוק העוצרות משנת 1981 קבע שאם נסיך הכתר וילם-אלכסנדר יהפוך למלך לפני יום הולדתו ה-18, ישמש כעוצר אביו, הנסיך קלאוס, או בהיבצר ממנו למלא את התפקיד, דודתו של המלך, הנסיכה מרגריט.

עם הכתרתו של וילם אלכסנדר כמלך, חוקק הפרלמנט חוק לפיו במידה שהנסיכה קתרינה אמליה תהפוך למלכה לפני יום הולדתה ה-18, תשמש אמה, המלכה מקסימה, כעוצרת.^[1]

במקרה שבו איש אינו ממלא את חובותיו של המונרך, תמלא מועצת המדינה את התפקיד. מקרה כזה יכול להתקיים במקרה שבו המלך הוא קטין, או שעזב את תפקידו באופן זמני מבלי שמונה עוצר (גם אם זמנית). בנוסף, יכול מקרה כזה להתקיים בהיעדרו המוחלט של מלך, למשל כשהמלך מת או פרש מבלי שהשאיר אחריו יורשים. כל עוד לא מונה עוצר או מלך חדש, תמלא את תפקידו של המלך מועצת המדינה.

תאריכים וגילאים

מונרך מכהן	תאריך לידה	גיל נוכחי	תחילת המלוכה		סיום המלוכה		משך שלטון	תאריך פטירה
וילם הראשון	28 באוגוסט 1772		16 באפריל 1815	בגיל 42	7 באוקטובר 1840	בגיל 68	25 שנים ו־174 ימים	12 בדצמבר 1843	בגיל 71
וילם השני	6 בדצמבר 1792		7 באוקטובר 1840	בגיל 47	17 במרץ 1849	בגיל 56	8 שנים ו־161 ימים	17 במרץ 1849	בגיל 56
וילם השלישי	19 בפברואר 1817		17 במרץ 1849	בגיל 32	23 בנובמבר 1890	בגיל 73	41 שנים ו־251 ימים	23 בנובמבר 1890	בגיל 73
אמה (עוצרת)	2 באוגוסט 1858		8 בדצמבר 1890	בגיל 32	31 באוגוסט 1898	בגיל 40	7 שנים ו־281 ימים	20 במרץ 1934	בגיל 75
וילהלמינה	31 באוגוסט 1880		31 באוגוסט 1898	בגיל 18	4 בספטמבר 1948	בגיל 68	50 שנים ו־4 ימים	28 בנובמבר 1962	בגיל 82
יוליאנה	30 באפריל 1909		4 בספטמבר 1948	בגיל 39	30 באפריל 1980	בגיל 71	31 שנים ו־239 ימים	20 במרץ 2004	בגיל 94
ביאטריקס	31 בינואר 1938	בת 86	30 באפריל 1980	בגיל 42	30 באפריל 2013	בגיל 75	33 שנים
וילם-אלכסנדר	27 באפריל 1967	בן 57	30 באפריל 2013	בגיל 46			11 שנים ו־251 ימים