דרשה בגוריה, איור של דון קריסטודולו דה קסטלי (אנ'), 1634-1640חיילים מגוריה
נסיכות גוריה (בגאורגית: გურიის სამთავრო, גוּרייס סאמתאוורוֹ) הייתה נסיכות היסטורית בגאורגיה באזור המחוזגוריה שבדרום מערב גאורגיה. בין הים השחור להרי הקווקז הקטן. הנסיכות נשלטה ברצף על ידי שושלת שכללה 22 דורות של נסיכים מבית גוריאלי (אנ'), משנות השישים של המאה ה-15 ועד שנת 1829. הנסיכות התפתחה במהלך תהליך התפוררותה של ממלכת גאורגיה המאוחדת לממלכות שונות. בתקופת שלטונה גבולותיה השתנו תדיר כתוצאה מהמאבקים המתמידים כנגד הנסיכויות הגאורגיות האחרות ומאבקים כנגד האימפריה העות'מאנית. הנסיכות נהנתה ממידה רבה של אוטונומיה עד לכיבושה על ידי האימפריה הרוסית בשנת 1829.
היסטוריה מוקדמת
מתחילת המאה ה-13 נוהלה גוריה, אחת ממחוזותיה ההיסטוריים של ממלכת גאורגיה, מבחינה מנהלתית, על ידי מושלים שקיבלו את תפקידם בירושה (אריסתווי) מבית ורדניסדזה. מושלים אלה קיבלו, בסביבות שנת 1362, את הכינוי גוּריאֶלי (אנ') (מילולית "מגוריה" או "של גוריה"). שליט גוריה, שהוכתר על ידי הכתר הגאורגי ניצל את הפלישה המונגולית לגאורגיה החל, בשנות השמונים של המאה ה-13, לתבוע עצמאות. אולם בשנת 1330 לערך, המונגולים הכריחו אותו להיכנע לשליט הגאורגי גאורגי החמישי (אנ') (1299–1346). עם זאת, לאחר שבנו בגרט החמישי (אנ') הוכתר למלך גאורגיה, החלה מרידה של סוואנים בצפון-מערב גאורגיה. המרידה דוכאה בידי בגרט וכתוצאה מכך, בשנת 1362, הוכפפו לאריסתווים של סוואנתי מבית ורדניסדזה.
בשנות ה-60 של המאה ה-15, כאשר כוחו של בית בגרטיוני מגאורגיה היה בירידה, בית גוריאלי-ורדניסדזה הצטרף למרד אצילים ממערב גאורגיה, שהונהג בידי בן משפחה של השושלת המלכותית של גאורגיה, בגרט השישי (אנ'), שמאן לקבל את סמכותו של המלך גאורגי השמיני. בשנת 1463 התעמתו בגרט החמישי ובעלי בריתו מול המלך והביסו אותו בקרב צ'יחורי (אנ'). כתוצאה מכך איבד גיאורגי השמיני את כל המחוזות המערביים של גאורגיה, ובגרט השישי הוכתר למלך ממלכת אימרתי, שבמערב גאורגיה. יחד עם זאת, בתמורה לסיועם, התחייבה הממלכה החדשה להקים נסיכויות וסאליות (סאמאתוורו) לכל אחת מבעלות בריתה העיקריות, ובכללם משפחת גוריאלי. הם הפכו לשליטים עצמאים למחצה של גוריה, ומקום מושבם היה באוזורגתי[1]. בשנת 1491, גאורגי הראשון גוריאלי (אנ') (1483-1512) הוכר כנסיך ריבוני. מאותו הזמן ואילך, גוריאלי הסמיך בישופים מקומיים בשמוקמדי (אנ'), ג'וּמאתי (גאו') וחינוֹצמינדָה (גאו') תחת ההנהגה הרוחנית של הקתוליקוס של אבחזיה ואימרתי (אנ')[2]. שליטי מערב גאורגיה נלחמו אחד בשני על ההנהגה, במיוחד גוריאלי מגוריה ודאדיאני (אנ') מסמגרלו. בינואר 1533, הם נטשו באופן זמני את היריבות ביניהם, הכריזו על ברית זמנית, ויצאו במבצע צבאי כנגד שבט זיגי[3], שבצפון אבחזיה. המבצע הסתיים באסון, והתבוסה אפשרה למלך אימרתי להחזיר את ההגמוניה על גוריה, אבל רק לזמן קצר.
תחת האימפריה העות'מאנית
מאמצע המאה ה-16, נהנו נסיכי גוריה מעצמאותדה פקטו מאימרתי, אבל עלייתה של האימפריה העות'מאנית מדרומה הציבה איום חדש ורציני. בשנות ה-40 של אותה מאה, הטילו העות'מאנים הסגר ימי על גוריה וכבשו את הפרובינציה הדרומית של אג'ריה צפונית לצ'אנתי (מאוחר יותר לאזיסטן), ומַאצַ'אחֵלִי (אנ'), מחוז היסטורי, שנרכש מוקדם יותר על ידי רוסטום גוריאלי (אנ') (1534-1564). המצב נעשה נפיץ יותר לאחר שצבא בעלות הברית של השליטים הגאורגים סבל בשנת 1545, מפלה בקרב סוחיסטה (אנ'). מַמיָה השני גוריאלי(אנ') (1600-1625), שליט גוריה, הצליח לכבוש מחדש את אג'ריה בשנת 1609, אבל הוכרח בסופו של דבר לוותר, ב-13 בדצמבר 1614, על כל תביעה על המחוז, ולשלם מס שנתי לשער הנשגב. המלחמות הפאודליות הבלתי פוסקות במערב גאורגיה, הביאו לשקיעת גוריה, שבסופו של דבר נכנעה והפכה לווסאל לשכנה הגאורגית מצפון, נסיכות סמגרלו (אנ'). עדיין, מספר נסיכים גוריים, במיוחד גאורגי השלישי גוריאלי (אנ') (1669-1684), ומַמיָה השלישי גוריאלי (אנ') (1689-1714), הצליחו לעיתים להגיע לכס המלוכה של סמגרלו ואימרתי. הווסאלים הנסיכיים של גוריה כללו את בית גוּגוּנַאווָה (אנ'), מַאצ'וּטַאדזֶה (אנ'), אריסתאווי מגוריה (אנ') (ענף של בית שֶׁרווַאששִׁידזֶה (אנ')), נַאקַאשִידזֶה (אנ'), תַאוודְגִירִידזֶה (אנ'), שאליקשווילי (אנ') ואַמִילַאחווַארִי (אנ').
בתחילת המאה ה-18 עמדה גוריה בפני משבר כלכלי ופוליטי הולך ומעמיק. בתקופה זו התרבו הסגות גבול עות'מאניות, ואירועים של סכסוכים אזרחיים חוזרים ונשנים. ניסיונותיהם של נסיכי גוריה להיכנס לבריתות עם השליטים הגאורגיים האחרים ורוסיה הביאו לשורה של פשיטות עונשין עות'מאניות. עד שנת 1723 הפסיד גוריאלי את בתומי ואת צַ'אכּווִי (אנ') לעות'מאנים ובקו החוף הגורי הוצב חיל מצב עות'מאני. תמיכתה של גוריה באימפריה הרוסית במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1768–1774), הביאה לתגובה חריפה של הממשל העות'מאני. היר כובולתי והאזור סביבה הופרדו מגוריה והוכפפו לאסלאמיזציה[4]. כפירה הייתה הדרך הבטוחה להתחמק מהעבדות[5], יתר האוכלוסייה הנוצרית נאלצה לעבור למחוזות בטוחים יותר של גאורגיה. מצב זה היה משולב בסחר עבדים נרחב וחדירות עות'מאניות, שהביאו למעשה לצמצום האוכלוסייה הגאורגית במספר אזורים של גוריה בסוף המאה ה-18. אוכלוסיית גוריה הוערכה, בשנות השבעים של המאה השמונה-עשרה, על ידי גולדנסטאד (אנ')[6] לכדי 5,000 משפחות. ועל ידי ריינגס (גר')[7] לכ־6,000 משפחות.
תחת האימפריה הרוסית
הנסיכים האחרונים של גוריה אימצו אוריינטציה פרו-רוסית. במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1806–1812), ב-19 ביוני 1810, הסכים מַמיָה החמישי גוריאלי (אנ') (1803-1826), לריבונות רוסית. בגינה קיבל עיטור אינווסטיטורה מהצאר[8]. גוריה הצטרפה לאימפריה הרוסית כנסיכותאוטונומית, שמרה על ממשל-עצמי וספר חוקים עצמי. בשאיפתו לאמץ מנהגים אירופאיים, יזם מַמיָה סדרת רפורמות ומודרניזציה במנהלה, בכלכלה וחינוך. הוא נשאר נאמן לכתר הרוסי אף בשנת 1820, כאשר דודו כַּאִיח'וֹסרוֹ (אנ'), הצטרך למרד, שפרץ באופן ספונטני באימרתי וגוריה, במחאה להתעמרות הרוסית בכנסייה הגאורגית והמסים הכבדים[9]. לאחר מותו של מַמיָה ב-26 באוקטובר 1826, בנו הקטין, דוד גוריאלי (אנ'), ירש את הכתר תחת אלמנת המלך (אנ') הנסיכה סופיה, אמו של דוד. חרדה לביטחונה ולאוטונומיה מהממשלה הרוסית, היא צידדה ברוסיה במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית של 1828–1829. ב-2 בספטמבר 1829, השלטונות הרוסיים, הדיחו את דוד והכריחו את סופיה לגלות לטורקיה. גוריה סופחה לאימפריה הרוסית, תחילה תחת ממשלה זמנית, ולאחר מכן, בשנת 1840, כאוייזד (אנ') אוזורגתי (כיום נפת אוזורגתי), שבפלך כותאיסי[10].
נסיכי גוריה
מאמיה השני גוריאלי (אנ'). נהרג בידי בנו סימון (אנ'). איור של דון קריסטודולו דה קסטלי (אנ')
