התמה נוסדה על ידי הקיסרבסיליוס השני (976-1025) מהאדמות שהוריש לו הנסיך הגאורגי, דוד השלישי (אנ'). שטחים אלה היו חלק מאזורי הספר הגאורגים-ארמניים, שבמרכזם הייתה טאיק שנקראה בגאורגיתטאו מטאו-קלארג'תי, וכן מספר מחוזות במערב ארמניה ביניהם תאודוסיופוליס, אזור פאסיאן (Φαστανοζ)[3] וימת ואן (אפאהוניק) כולל העיר מנזיקרט, הארכּ, מארדלי (מארדר'י), חלדויאריץ' וצ'ורמאיארי, ניתנו, בשנת 979, ניתנו על ידי בסיליוס לדוד, בגין עזרתו של דוד במרד של הגנרל הביזנטי, ברדס סקלרוס. למרות זאת, דחה דוד, בשנת 987, את בקשת העזרה של בסיליוס במרד אחר כנגד הגנרל הביזנטי, ברדס פוכאס, מה שעורר את חשדו של בסיליוס כלפי השליטים בקווקז. לאחר נפילת המרד, הוכרח דוד להפוך את בסיליוס ליורשו היחיד לאחר מותו[2].
בסיליוס מימש את ירושתו מיד עם מותו של דוד השלישי בשנת 1000, והכריח את יורשו הגאורגי, בגרט השלישי להכיר בסידור מחדש של המחוזות. למרות זאת, לא וויתר בנו של בגרט השלישי, גיאורגי הראשון, וחידש את התביעה הישנה לירושת דוד השלישי. עם היווצרות ההזדמנות הראשונה, כאשר בסיליוס עסוק במלחמה כנגד הבולגרים, פולש גיאורגי, בשנת 1014, לטאו ופאסיאן. במלחמה שנמשכה שבע שנים הובס גיאורגי, ונאלץ, בשנת 1022, לוותר על שטחים נוספים לטובת הביזנטים, ביניהם: קולה (גאורגית: კოლა, טורקית: Göle), ארטאני (არტაანი) וג'אוואחתי[4]. מחוזות אלה אורגנו מחדש על ידי בסיליוס לתוך התמה של איבריה שבירתה תאודוסיופוליס. כתוצאה מכך, המרכז הפוליטי של הממלכה הגאורגית נע צפונה, כמו גם חלק ניכר מהאצולה הגאורגית[5], כאשר האימפריה הביזנטית החזיקה במאחזים קריטיים להמשך התפשטותה לשטחי ארמניה וגאורגיה.
בשנת 1064 סופחה, הממלכה הארמנית העצמאית האחרונה, ממלכת קארס, לתמה, כאשר גאגיק השני מקארס בנה לכבוד התפטרותו מכהונתו לטובת הקיסר, קונסטנטינוס העשירי (1059-1067), כדי למנוע מהסלג'וקים את כיבוש הממלכה. משפחת המלוכה עברה לקפדוקיה, כנרה כדי להצטרף לאצולה הארמנית שם, שפותתה בידי המינהלה הביזנטית לוותר על שטחיהם בתמורה לשטחים במערב[7]. לאירוע זה קדם כיבוש של העיר אני בידי הסלג'וקים והמרכז המנהלתי של התמה הוחזר לתאודוסיופוליס[9].
ממשל
הכרונולוגיה המדויקת של התמה של איבריה והמושלים ששלטו בה לא ברורה לגמרי. מספר חותמות יווניות מהתמה או "פנים איבריה" המעורפל ניתנות לתיארוך רק לעיתים רחוקות[8]. למרות שחוקרים רבים מחזיקים בדעה כי התמה נוסדה כנראה מיד לאחר סיפוח נסיכות טאו עם מותו של דוד השלישי, קשה עדיין לאמת האם השלטון הביזנטי התרחב לטאו באופן קבוע בשנת 1000 או רק לאחר תבוסת הגאורגים בקרב סוונדכס בשנת 1022. כמו כן לא ניתן לזהות שום מנהיג צבאי שמונה באיבריה לפני מינויו, בשנת 1025/1026, של הסריס ניקטאס מפיסידיה למושל (Dux או catapan) של איבריה. חלק מההיסטוריונים מאמינים כי המושל הראשון של התמה היה רומנוס דלסנוס או אחיו תאופילקטוס שמונו בשנת 1022 ו-1027 לאחר המערכה הגאורגית של בסיליוס[10]
מושל התמה נעזר בפקידי מיסים, שופטים ובאדמיניסטרטורים שלקחו חלק בניהול הצבאי והאזרחי. בין הפקידים היו פקידים מקומיים, אדמיניסטרטורים של המחוזות שבהם שלטה התמה ונציגים ארעיים שנשלחו על ידי הקיסר. פרט לחיל המצב הביזנטי הרגיל, שמרו על האזור חיילי צבא של איכרים מקומיים, שקיבלו בתמורה אדמות ממשל פטורות מס. מצב זה השתנה על ידי קונסטנטינוס התשיעי (1042-1055), אשר פרק את הצבא התמה של איבריה שמנה כ-5,000 חייל, והמיר את שירותם משירות צבאי לתשלומי מיסים. והעלה את נטל המס.
סוף התמה
הרפורמות של קונסטנטינוס הביאו לאי שביעות רבה בקרב תושבי התמה, וחשף אותה למתקפה עוינת של צבא התמה שפורק. קונסטנטינוס נאלץ בתחילה למחוץ את המרידה המקדונית של לאו טורניסיוס, שהיה מושל לשעבר של התמה של איבריה בשנת 1047, ולאחר מכן לעצור את התקדמות הפצ'נגים (Peçenekler).
בשנים 1048-1049 ביצעו הסלג'וקים, בהנהגת איברהים אינל, את הפלישה הראשונה שלהם באזור, והשמידו, ב-10 בספטמבר1048, את הצבא הביזנטי-ארמני-גאורגי המשותף שכלל כ-50,000 איש בקרב קפטרואו. עשרות אלפי נוצרים נטבחו ובמספר אזורים הפכו ערים לעיי חורבות. בשנת 1051 או 1052, אאוסטתיוס בוילאס, איל-הון ביזנטי שהגיע מקפדוקיה לתמה של איבריה מצא הרס חורבן ועזובה באזור[8].
התמה של איבריה פסקה להתקיים לאחר תבוסת הביזנטים בקרב מנזיקרט, שהתרחש ב-26 באוגוסט1071. עדיין התמה המשיכה להחזיק מעמד, אבל לא יאוחר משנת 1074, כאשר גרגורי פקואוריאנוס (Γρηγσριος Παχουράνος), המושל הביזנטי ממוצא ארמני-גאורגי, העביר באופן רשמי את הבעלות על חלק מהתמה, ובכללם טאו וקארס למלך הגיאורגי, גיאורגי השני. אף על פי כן, צעד זה לא עזר בעצירת הפלישה הסלג'וקית, והאזור הפך לשדה קרב של המלחמות בין הסלג'וקים לגאורגים.
