נאו-אבולוציוניזם היא גישה תאורטית באנתרופולוגיה ובסוציולוגיה, המבקשת לתאר את התפתחותן האבולוציונית של החברות והתרבויות השונות. התאוריות במסגרת גישה זו מבקשות לפתח מודלים אבולוציוניים תאורטיים, רב-קוויים ולא דטרמיניסטיים, שיחולו על כל החברות האנושיות.

ערך מורחב – אבולוציה חברתית ותרבותית

גישת האבולוציה החברתית והתרבותית הקלאסית שהתפתחה בעיקר במאות ה-18 וה-19 תפסה את ההיסטוריה של כל החברות האנושיות כתהליך ארוך ובלתי נמנע של התפתחות, ששיאו הוא התרבות המערבית. גישה זו נדחתה והוקעה כלא-מדעית בידי אנתרופולוגים מגישות חדשות יותר כגון פונקציונליזם ופרטיקולריזם היסטורי. בשנות ה-30 של המאה ה-20 החלו להופיע גרסאות ראשונות של גישה אבולוציונית חדשה, הנאו-אבולוציוניזם, אשר החזיר את הרעיון האבולוציוני ופיתח אותו כך שיתאים לאנתרופולוגיה (ולסוציולוגיה) המודרנית. התאוריה התפתחה רבות בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה והוכללה כחלק אינטגרלי מהדיסציפלינה האנתרופולוגית והסוציולוגית בשנות ה-60. הנאו-אבולוציוניזם ביסס את התאוריות שלו על ראיות אמפיריות מהארכאולוגיה, הפלאונטולוגיה וההיסטוריוגרפיה, וניסה להתרחק מכל היבט ערכי, תרבותי או מוסרי, ולהישאר אובייקטיבי ותיאורי ככל האפשר.

הנאו-אבולוציוניזם דחו רעיונות רבים של האבולוציוניזם הקלאסי, בעיקר את רעיון ההתפתחות התרבותית הליניארי החד-קווי, שהיה כה דומיננטי בתאוריות הקלאסיות. הנאו-אבולוציוניזם דחה את הטענה הדטרמניסטית וטען כי למקריות ולבחירה חופשית ישנה השפעה רבה על תהליך השינוי החברתי, ולכן ראוי לדבר על הסתברויות ולא על הכרח. הנאו-אבולוציוניזם גם תמך ב"היסטוריה נגדית": לשאול "מה היה אילו" ולחשוב על הדרכים השונות של שינוי חברתי אפשרי, וכך להראות כי תרבויות שונות עשויות להתפתח בדרכים שונות, כשלפעמים הן מדלגות על שלבים מסוימים שאחרים עברו דרכם, ופעמים אף חוזרות "לאחור". הנאו-אבולוציוניזם הדגיש את החשיבות של הראיות האמפיריות. בזמן שהאבולוציוניזם מהמאה ה-19 הסתמך על שיפוטים והנחות ערכיות לפירוש והבנת הנתונים, הנאו-אבולוציוניזם ניסה למעט בשיפוטים כאלה ולהסתמך על מידע מוצק לניתוח תהליכי האבולוציה הסוציו-תרבותית.

מבין התאורטיקנים הבולטים בגישה זו, ניתן למנות את החוקרים הבאים:

לזלי וייט, מחבר הספר "האבולוציה של התרבות: ההתפתחותה של הציוויליזציה עד נפילת רומא" (1959), ניסה ליצור תאוריה שתסביר את כל ההיסטוריה של האנושות. כמו עבור מורגן, גם עבור וייט הגורם החשוב ביותר בתאוריה שלו הוא הטכנולוגיה. וייט סבר כי המערכות החברתיות נקבעות על ידי המערכות הטכנולוגיות. כאמת מידה להתפתחות החברה, הוא הציע מדידה של צריכת האנרגיה של החברה. הוא הבחין בחמישה שלבים של התפתחות אנושית. בראשון, בני אדם משתמשים באנרגיית השרירים שלהם. בשני, הם משתמשים באנרגיה של בעלי חיים מתורבתים. בשלישי, הם משתמשים באנרגיה של צמחים (כך וייט מתייחס למהפכה החקלאית). ברביעי, הם לומדים להשתמש באנרגיה של משאבים טבעיים: פחם, נפט, גז. בחמישי, הם רותמים את האנרגיה הגרעינית לטובתם. וייט הציע נוסחה, P=E*T, כאשר E היא כמות האנרגיה הנצרכת, ו-T היא היעילות של הטכנולוגיה המשתמשת באנרגיה הזו. תאוריה זו דומה לזו של האסטרונום הרוסי ניקולאי קרדשב, שהציע את סולם קרדשב.

ג'וליאן סטיוארד, שכתב את הספר "תאוריה של שינוי תרבותי: המתודולוגיה של האבולוציה המולטילינארית" (1955), ממייסדי גישת האקולוגיה התרבותית, פיתח תאוריה של אבולוציה רב-קווית שבחנה את הדרך בה חברות מסתגלות לסביבתן. גם סטיוארד דחה את רעיון ההתפתחות של המאה ה-19, והתמקד במקום זאת ברעיון הדרווינסטי של "הסתגלות", כשהוא טוען כי על כל החברות להסתגל לסביבתן באופן כלשהו. הוא טען כי אפשר לחקור את ההסתגלויות השונות על ידי בחינה של המשאבים המסוימים בהם החברה השתמשה, הטכנולוגיה עליה היא הסתמכה על מנת לנצל את המשאבים האלה, וצורת ארגון העבודה. הוא טען כי סביבות וטכנולוגיות שונות דורשות התאמות שונות, ושיחד עם השינוי בבסיס המשאבים או הטכנולוגיה, גם התרבות משתנה בהתאם. במילים אחרות, תרבויות אינן משתנות על פי הגיון פנימי כלשהו, אלא בעקבות קשרים משתנים עם סביבה משתנה. תרבויות לפיכך לא עוברות את אותם השלבים ובאותו הסדר, אלא משתנות בדרכים שונות ומגוונות. סטיוארד הטיל ספק בכך שאפשר יהיה ליצור תאוריה חברתית שתקיף את האבולוציה האנושית כולה; יחד עם זאת, הוא סבר כי אנתרופולוגים אינם מוגבלים לתיאור ספציפי של כל תרבות ותרבות. הוא סבר כי אפשר ליצור תאוריות שמנתחות תרבות טיפוסית משותפת, המייצגת תקופות או אזורים מסוימים. הגורמים החשובים הקובעים את ההתפתחות של תרבות מסוימת, לדעתו, הם הטכנולוגיה והכלכלה ("ליבת התרבות"), והוא ציין כי יש גם גורמים משניים, כמו מערכת פוליטית, אידאולוגיות ודתות. כל הגורמים האלה מביאים לאבולוציה התרבותית בכמה כיוונים באותו הזמן; והגיוון הזה זו בעצם ה"מולטילינאריות" של תאוריית האבולוציה שלו.

אחד האנתרופולוגים המשפיעים ביותר בגישת הנאו-אבולוציוניזם (ובאנתרופולוגיה בכלל) הוא מרווין האריס, אשר בספרו, "The Rise of Anthropological Theory" שהתפרסם ב-1968, פרס את התפתחות הגישות התאורטיות באנתרופולוגיה, והציג את גישתו, המטריאליזם התרבותי, שהיא במידה רבה המשך לאקולוגיה התרבותית של ג'וליאן סטיוארד. גישתו היא שילוב של המטריאליזם הדיאלקטי של קרל מרקס, המדגיש את החשיבות של "אופן הייצור", עם תובנותיו של תומאס מלתוס על אודות השפעת הדמוגרפיה על המערכת הסוציו-תרבותית. האריס הבחין בין התחום ההתנהגותי ובין התחום המנטלי הנמצאים בכל תרבות, והדגיש את השפעת התחום ההתנהגותי על התחום המנטלי. לטענת האריס, לכל תחום יש את המוסדות השייכים לו כאשר המוסדות המשפיעים על ההסתגלות האנושית הם החשובים יותר והם משפיעים על המוסדות שהשפעתם על ההסתגלות פחותה יותר. על פי האריס, אופן הייצור (במיוחד הטכנולוגיה) והמאפיינים הדמוגרפים הם התשתית, המפתח לקביעת המבנה החברתי התרבותי, הכלכלי, המשפחתי ושאר המוסדות החברתיים של כל חברה וחברה. על פי האריס שינוי תרבותי מתרחש כאשר היחסים בין הדמוגרפיה, הטכנולוגיה ויכולת הסביבה לספק משאבים לחברה יצאו משיווי משקל. במקרה זה תהיה התאמה מחדש של המוסדות בחברה עד ההגעה לשיווי משקל חדש.

מרשל סהלינס, מחבר הספר "אבולוציה ותרבות" (1960), חילק את האבולוציה של החברות השונות ל"כללי" ו"מסוים". אבולוציה כללית היא הנטייה של המערכות התרבותיות והחברתיות להגביר את המורכבות, את רמת הארגון ואת ההסתגלות לסביבה שלהן. אולם מאחר שהתרבויות השונות אינן מבודדות, ישנן אינטראקציות ופעפוע (דיפוזיה) של התכונות שלהן (למשל, המצאות טכנולוגיות). זה מוביל את התרבויות לפתח דרכים שונות (אבולוציה מסוימת), כתוצאה מכך שהתרבויות נחשפות לאלמנטים תרבותיים שונים בצירופים שונים ובשלב אבולוציוני שונה.

גרהרד לנסקי (Gerhard Lenski) בספריו "כוח ויוקרה" (1966) ו"חברות אנוש: הקדמה למאקרוסוציולוגיה" (1974) פיתח את הגישות של לזלי וייט ולואיס הנרי מורגן. גם הוא ראה את ההתפתחות הטכנולוגית כגורם הבסיסי ביותר באבולוציה של חברות ותרבויות. אך שלא כמו וייט, שהגדיר את הטכנולוגיה כיכולת ליצור ולהשתמש באנרגיה, לנסקי מתמקד במידע – הכמות שלו והשימוש בו. ככל שיש לחברה כלשהי יותר מידע וידע (במיוחד כאלו המועילים לשליטה על הסביבה הטבעית), היא יותר מפותחת ומתקדמת. הוא הבחין בארבעה שלבים של ההתפתחות האנושית, המבוססים על שלבים בהיסטוריה של התקשורת. בשלב הראשון, המידע מועבר על ידי הגנים. בשני, כשלבני אדם יש יכולת לקלוט ולהבין, הם יכולים ללמוד ולהעביר מידע המושג בעזרת החוויות שלהם. בשלישי, בני אדם מתחילים להשתמש בסימנים ולפתח הגיון. ברביעי, הם יכולים ליצור סמלים, לפתח שפה וכתב. התקדמויות בטכנולוגיה של התקשורת מובילות להתקדמויות במערכת הכלכלית והפוליטית, בפיזור הטובין, בחוסר שוויון חברתי ובמישורים האחרים של החיים החברתיים. הוא גם הבחין בין חברות שונות על פי רמת הטכנולוגיה, התקשורת והכלכלה: 1. ציידים-לקטים, 2. חקלאות פשוטה (הורטיקולטורה) ומרעה, 3. חקלאות מפותחת, 4. חברה תעשייתית, 5. חברות מיוחדות (כמו חברות המתבססות על דיג).

ערך מורחב – רובים חיידקים ופלדה

עבודה חדשה (1997), שהיא במובנים רבים המשכה של התאוריות האקולוגיות של וייט, סטיוארד והאריס הוא הספר רובים, חיידקים ופלדה של ג'ארד דיימונד. דיימונד מציע גישה של דטרמיניזם גאוגרפי: הוא מסביר שינויים בחברות האנושיות והיחסים ביניהן בהיסטוריה באמצעות ההבדלים הצורניים והאקולוגיים בין יבשות ואזורים שונים. בספר מתוארת ההיסטוריה של כדור הארץ והאנושות ב-15,000 השנים האחרונות, מאז תחילתה של המהפכה החקלאית, ואת ההבדלים בין היבשות השונות מבחינת אקלים, פאונה (החי) ופלורה (הצומח). דיימונד טוען שאין הבדל בין התבונה של בני אדם מציוויליזציות שונות, ושהעליונות כיום של הציוויליזציה האירופאית נובעת מהעליונות הטכנולוגית (רובים ופלדה) וכן מביות בעלי חיים, שאפשרה להם להיות חסינים למגפות שהשמידו את הילידים בהן נלחמו.

• נאו-אבולוציוניזם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)