PROFILPELAJAR.COM

מתאבל ללא קץ הוא מחזה מאת חנוך לוין, אחד מתוך למעלה מ-20 מחזות שלוין כתב ולא הספיק לביים.^[1]

עלילת המחזה

העלילה עוסקת בהתמודדותו של מלך המאבד את בנו הקטן לאחר מחלה קשה. כדי לשמר את זיכרון האבל והכאב על מות בנו, הוא מייצר לעצמו טקס מבעית שמשחזר את הסיוט שוב ושוב,^[1] עד אשר המלך מגיע להכרה בחוסר הטעם בטקס זה.

המחזה מתרחש כולו בחדר הילדים שבארמון. הוא נפתח כשעל הבמה ילד מפרכס ומתעוות על גבי מיטה, כשלצידו צוות רפואי והמלך, המציג את עצמו כאביו של הילד. אנו חוזים בו לאורך הגסיסה המהירה, כשהוא מתחנן להתפתחות חיובית, מתמודד עם האבל, זועם על הרופאים, מבקש נחמה אצל "מומחה הנפש", משווע לעזרתם של שני עושי נסים, מתאבל לצד שני מקוננים ומתנחם בזרועות האחות הרחמנייה. הכל לשווא: נחמה אין, והכאב קשה מנשוא.

בסוף המערכה הראשונה מתגלה כי כבר חלפו שש שנים מאז שכל המלך את בנו הביולוגי, ומדי שנה הוא מתעקש לחוות שוב את מותו של בנו - באמצעות עריכת שחזור של מות בנו. מדי שנה נבחר ילד מחצר המלך לעבור גסיסה מהירה ולמות, וכל המשתתפים בהצגה מתכנסים מדי שנה לחזור על תפקידיהם במדויק, עד השנה הבאה. לאבות האמיתיים של הילדים נותר רק לאסוף את הגופה מהתכריכן בסופו של הלילה.

המערכה השנייה מביאה את ההצגה שבתוך ההצגה אל קיצה, כשהמלך המזדקן נוכח - אל מול עוד ילד גווע - בחוסר הטעם של המשחק הסדיסטי והאגואיסטי שלו ובמותו שלו ההולך וקרב.^[2]

הדמויות

מלך
רופא ראשון
רופא שני
מומחה נפש
בכיין ראשון
בכיין שני
עושה ניסים
שוליה, עוזר לעושה הניסים, נער
אחות רחמנייה
תכריכן
האב, מכונה אחר כך: האב הקודם
האב הנוכחי
ילד מת
ילד-מתוך-נס
ילד נבחר
ילד-מתוך-חלום
שבעה ילדים מועמדים
שבעה ילדים משחקים בכדור
חצרנים^[3]

על המחזה

חנוך לוין כתב את המחזה בשנת 1992, כשבע שנים לפני מותו ב-1999. המחזה "מתאבל ללא קץ" דומה ברעיון המרכזי שלו לרבים מן המחזות האחרונים שכתב לוין, העוסקים במוות, אך ייחודיותו של מחזה זה היא בכך שעיקר עיסוקו אינו במשמעות המוות ובריקנותם של החיים באופן ישיר, אלא דווקא בהתמודדות הקשה עם אובדן ואבל.^[4] לוין כינה את המחזה "קומדיה בכיינית".^[5]

הטקסט של לוין נע כרגיל בין פיוט לגרוטסקה, בין תיאורים שוברי לב של כאב ואובדן לבין דיאלוגים מיניים בוטים ומרושעים, כשהפער בין נצחיות המוות לעליבות החיים הוא אחד הכלים שהשתמש בהם כדי להמחיש את היעדר היכולת להכיל את משמעויות השכול. אלה נושאים מקובלים בכתיבה של חנוך לוין, אבל המחזה, רווי החזרות והמראות, עוד מתוחכם בהרבה מהנקודה הספציפית הזאת, חותר תחת עצמו ופורס שלל משמעויות הנלחמות ביניהן לאורכו. כך למשל בכל הנוגע לחזרתיות של האבל. נדמה לנו, לאחר חשיפת הריטואל, כי החזרתיות הזו היא רק חלק מההצגה שבתוך ההצגה - טקסט תיאטרלי שמועלה שוב ושוב כתוצאה של האובססיה המלכותית. אלא שבמערכה השנייה, הורי הילדים שנידונו למוות מבצעים ללא קשר שחזור משלהם של אותם המילים והצעדים שעשו בשנה שעברה, כלומר תהליך האבל הוא טקס שחזור אינסופי, חוויה קיומית, מעגלית, שאין ממנה מוצא. היינו רוצים להאמין שניתן לעצור אותה, שהיא נטועה בהחלטה הבלתי סבירה של המלך, אך סוף ההצגה אינו סופו של האבל, שאינו מסתיים לעולם.

מסתתר כאן במידת מה גם מהלך נוסף: אחד ההורים מוחה נגד המלך, מבקש להביט בו, לנסות להבין כיצד יכול היה להורות להרוג את בנו. כעס האב על המלך הוא כעס פוליטי, משל לזעם על הקרבת בנים במלחמות חסרות טעם בשם השררה והאגו. במקביל, הזעם על השרירותיות של השררה זהה גם לזעם הכללי יותר על שרירותו של החולי שנוטל את חייהם של ילדים רכים, שמפנה המלך עצמו כלפי העולם. בשני המקרים אין תשובה ואין נחמה. גם כאן הריטואל המלכותי המזוויע אינו אלא הרחבה גשמית של הסבל המשותף. יש ב"מתאבל ללא קץ" קומדיה לצד יגון, כמו גם התרסה.^[2]

בשנת 2016 הועלה המחזה על ידי שחקני בית הספר למשחק "גודמן" שבבאר שבע בבימויו של יאיר שרמן. ההצגה זכתה לשבחים רבים בארץ. לאחר מכן הציגו אותו בפסטיבל הצגות סטודנטים במינסק שבבלארוס, בו הועלו הצגות מכל רחבי העולם, אך ההצגה הישראלית זכתה למרב השבחים וגרפה שלושה פרסים: פרס ההצגה הטובה ביותר של חבר השופטים הבינלאומי, פרס הבמאי הטוב ביותר ופרס השחקן הטוב ביותר בתפקיד משנה (בוגר בית הספר איתי צ'מה).^[4]

החל מתחילת 2020, המחזה מועלה בתיאטרון הקאמרי כ"דרמה פיוטית",^[6] בבימויו של ארי פולמן, שהתפרסם קודם לכן כבמאי קולנוע מוערך, אך לא כבמאי תיאטרון. הבחירה הלא שגרתית בפולמן כבמאי הגיעה במסגרת האירועים המציינים 20 שנה למותו של חנוך לוין, מתוך רצון לייצר אינטרפטציה חדשה לשפה הייחודית של המחזאי הדגול, פנתה השחקנית ליליאן ברטו, אלמנתו של לוין, לפולמן, בבקשה שיצטרף לפרויקט והזמינה אותו לבחור מחזה מבין כ-22 המחזות שלוין כתב ועדיין לא הוצגו בתיאטרון הרפרטואי. פולמן צלל לתוך המשימה ונעצר ברגע שנתקל בטקסטים של "מתאבל ללא קץ". לתפקיד הראשי נבחר מוריס כהן, שנושא על כתפיו את הטקסטים המורכבים, לצד קבוצת שחקנים, רקדנים, נגנים והמוזיקאית והזמרת אפרת בן צור, וכל זה על רקע תפאורה שעיצב דוד פולונסקי.^[1]