משה הופנקו

לידה	26 באוקטובר 1880 ליאדי, בלארוס
פטירה	11 באפריל 1949 (בגיל 68) תל אביב-יפו, ישראל
מקום קבורה	בית הקברות נחלת יצחק
כלי נגינה	כינור
בן או בת זוג	לינה הופנקו
צאצאים	יובל עמידרור

משה דב הופּנקו (כ"א בחשוון תרמ"א; 26 באוקטובר 1880 - י"ב בניסן תש"ט; 11 באפריל 1949) היה כנר, מוזיקאי ומורה למוזיקה ישראלי, מנהל קונסרבטוריון שולמית.

הופנקו נולד בליאדי שבפלך מוהילב לחיים ושרה-ריישא הופנקו, משפחה מחסידות חב"ד. למשפחתו הייתה נטייה מוזיקלית והיא עברה בירושה מדור לדור. לפי המסורת המשפחתית, שם המשפחה נלקח משמו של ריקוד חסידי עממי בשם 'הופינקו'. סבו היה מנהל המקהלה של האדמו"ר מחב"ד בעל הצמח צדק, ואף אביו שלט בכלי נגינה.

הופנקו למד מוזיקה בפטרבורג, ובתחילת המאה ה-20 נסע לרכוש השכלה מוזיקלית בברלין ובז'נבה. בהיותו בז'נבה הכיר את חיים ויצמן, ובעקבותיו הוא נמשך לציונות. בשנת 1910 ייסדה שולמית רופין את בית הספר הראשון למוזיקה בתל אביב הקטנה. הכנר הנודע מז'נבה אנרי מארטו המליץ לה להביא את הכנר משה הופנקו ללמד בבית הספר, שהיה היחיד מסוגו במזרח התיכון. הופנקו, שבינתיים נעשה כנר בעל מוניטין באירופה, נענה להצעה ועלה לארץ ישראל. בבואו לתל אביב, בשנת 1910, התגורר הופנקו בבית המורה מרדכי אזרחי (אז: קרישבסקי), ושם ערך את הקונצרט הראשון שלו. בתו של אזרחי, לינה, הייתה תלמידתו הראשונה, ולימים נישאה לו.

תחילה שימש הופנקו מנהל מחלקת מיתרים וכלי נשיפה של בית הספר, ובתוך זמן קצר מינתה אותו רופין לעוזרה בניהול בית הספר. בשנת 1912 מתה רופין כתוצאה בסיבוך בלידה, והופנקו נותר לבדו לנהל את בית הספר. לאחר מותה נקרא בית הספר לזכרה "שולמית", ובשנת 1925 הוא הפך לקונסרבטוריון.

הופנקו גם ייסד בית מסחר לכלי נגינה, הראשון מסוגו בארץ. את המחסן בירושלים ניהל דוד-אשתו אלברט עמיאל, שהיה נשוי לציפורה צילה עמיאל, אחות מרדכי אזרחי.

הופנקו תרם תרומה גדולה לחיי המוזיקה בתל אביב הצעירה. מלבד כינור הביא הופנקו לארץ כלי נגינה נוספים, ויולה וצ'לו, והקים תזמורת סימפונית ראשונה בתל אביב. התזמורת נהגה לערוך קונצרטים פומביים באירועים שונים בחיי העיר, כגון קבלות פנים חגיגיות, בהם נוגנה בהתאם לאירוע מוזיקה קלאסית או קלה. כשביקר אלברט איינשטיין בתל אביב בחברת הנציב העליון הרברט סמואל ערכה התזמורת קונצרט לכבודם. בין הנגנים היה גם גיסו יריב אזרחי. המשוררת רחל, שהתגוררה בתל אביב, כתבה במכתב לבן אחותה משה שיפוני: "ואל תשכחו כי גם תענוגות 'תרבותיים' ישנם פה בעיר הבירה, הצגת טראביאטה, ותזמורתו של הופנקו"^[1].

בביתו, שהיה בסמטת בית השואבה, ערך הופנקו קונצרטים, והקהל היה מתגודד ברחוב ומאזין לצלילי המוזיקה. הצייר נחום גוטמן הנציח את הקונצרט הראשון שבקע מביתו של הופנקו בספרו "עיר קטנה ואנשים בה מעט", שיצא לאור ב-1959, לרגל יובל ה-50 של העיר.

הופנקו סייע למרדכי גולינקין בארגון התזמורת והמקהלה של בית האופרה שהקים בתל אביב.

בסקירה על בית הספר מציין הופנקו כי בית הספר "שולמית" תרם להתקרבות בין תל אביב לבין השלטונות העות'מאנים, ולאחריהם והאנגלים, ואף עם השכנים הערבים. בתקופת המנדט נהגו הופנקו ואשתו לינה לערוך קונצרטים לחיילי הצבא הבריטי ולחיילי הגדודים העבריים. גם בתקופת מלחמת העולם השנייה הוא ערך קונצרטים עם תלמידיו במחנות הצבא של בעלות הברית בארץ ובמחנות המתנדבים היהודים.

הופנקו ניהל את "שולמית" עד מותו בשנת 1949. לאחר מותו המשיך בנו, יובל, לנהל את הקונסרבטוריון.

הופנקו נקבר בבית הקברות נחלת יצחק.^[2] לאחר מותו הנציחה עיריית תל אביב את זכרו בקריאת רחוב על שמו.

• 'הופנקו, משה', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 171. (הספר בקטלוג ULI)

• דוד תדהר (עורך), "משה הופנקו", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 621
• מנשה רבינא, משה הופנקו, דבר, 11 באפריל 1949 (נקרולוג)