בגרסה השנייה, שהולחנה על ידי נסימוב, הושמט הבית האמצעי, והנוסח שלה שונה מעט: השורה המסיימת היא "יֶלֶד יָפֶה וָרַךְ" והשורה השנייה בבית האחרון היא "מֹשֶׁה הַקָּטָן פֹּה שָׁט".[4]
סילמן שהיה "ממקימי "אחוזת בית" ולקח חלק בחיי הציבור והחברה של היישוב",[5] הרבה לעסוק בשיריו בלאומיות היהודית החדשה ובמפעל הציוני בארץ ישראל.
רקע היסטורי מקראי
סיפור הטמנתו של התינוק בתיבה על ידי אימו ואימוצו על ידי בת פרעה, הובא במקרא.[6] על פי המסופר בספר שמות, גזר פרעה להרוג בנים זכרים שנולדו אצל שבטי ישראל במצרים. יוכבד אמו של משה הכינה תיבה מגומא, אשר צופתה בחומר ובזפת, והניחה את בנה בתיבה עשויה מגומא, בין קני סוף של נהר היאור (הנילוס). אחותו מרים ניצבה בסמוך וצפתה בדאגה על התיבה לראות מה יעלה בגורל אחיה. אחר כך נאמר, כי בת פרעה מצאה את התיבה עם משה; היא ריחמה עליו והחליטה לאמצו ולגדלו; אף שידעה שהיא מפרה בכך את הצו של פרעה, שעל פיו יש להטביע כל תינוק עברי ביאור:[7] ”וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר: וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ: וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ: וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה:” לימים קראה בת פרעה את שם הילד "משה" על שם משייתו מן המים:[8] ”וַיִגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ:” דימוי משה בתיבה מופיע ביצירות אמנות רבות: בספרות, בציור ובפיסול.
התיאור הפואטי
השיר המחורז הכולל שלושה בתים, מתאר כביכול מצב הרמוני ושלו. נהר היאור ששימש להשקיה, תעבורה ורחצה, מתואר כ„זך”.
משה התינוק מתואר כ„יפה רך”, ואת סביבתו הטבעית בתיבה בין קני הסוף של היאור בנוף מלא אור, יופי ורוגע. הגם שהראליה של הסיפור, מתארת עולל כבן שלושה חודשים,[9] בזמן שאין ודאות מה יעלה בגורלו וסכנת מוות מרחפת מעליו, הן בשל חוק המדינה המצרית והן בשל תנאי הטבע. וכך, הדובר פונה אל גלי היאור ומבקש מהם כביכול להרגע, לבל יפגעו בתינוק. השיר מסתיים בהכרזה: „לֹא יִטְבַּע, חָיֹה יִחְיֶה”; ומכיוון שחייו של משה הם עובדה ידועה לכל, ההכרזה הזו אינה מובנת כפשוטה, אלא כמהלך מטפורי של המשורר. ההכרזה על הידוע והמובן מאליו, מקפלת בתוכה מסר מהותי, כאשר דמותו וחייו של המנהיג הדגול, הוא מקרה פרטי של חיי האומה וגורלה.
