PROFILPELAJAR.COM

מלחמת הקוצרים
	קרב מונז'ואיק (1641)
	מערכה: חלק ממלחמת צרפת–ספרד (1635–1659)
	מלחמה: מלחמת הקוצרים
תאריכים	1640–1659 (כ־19 שנים)
מקום	קטלוניה, מזרח ספרד, דרום צרפת
תוצאה	המרד הובס; הסכם הפירנאים
שינויים בטריטוריות	רוזנות רוסיון והחצי הצפוני של רוזנות סרדניה עברו לשליטת צרפת
הצדדים הלוחמים
נסיכות קטלוניה; ממלכת צרפת	ספרד ההבסבורגית

מלחמת הקוצרים (בקטלאנית: Guerra dels Segadors, בספרדית: Guerra de los Segadores, בצרפתית: Guerre des faucheurs), הידועה גם בשם המרד הקטלאני, הייתה עימות שהשפיע על חלק גדול מנסיכות קטלוניה בין השנים 1640–1659. הייתה לה השפעה על הסכם הפירנאים (1659), שבין השאר אישר את הוויתור על רוזנות רוסיון והחצי הצפוני של רוזנות סרדניה לצרפת (חלק שכונה מאז סרדניה הצרפתית (אנ')), תוך פיצול הטריטוריות הצפוניות של קטלוניה מנסיכות קטלוניה ומכתר אראגון. בכך נסוגה ספרד מגבולותיה המקוריים להרי הפירנאים.

רקע

שורשיה של המלחמה היו במתיחות שנוצרה בחברה הקטלונית עקב נוכחות הצבא המלכותי הספרדי (שהורכב ברובו משכירי חרב בני לאומים שונים) במהלך מלחמת צרפת–ספרד במסגרת מלחמת שלושים השנים.

גספר דה גוסמאן, הרוזן-דוכס של אוליברס (אנ'), השר הראשי של פליפה הרביעי, מלך ספרד, ניסה לחלק בצורה שווה יותר את הנטל הכלכלי והצבאי העצום של האימפריה הספרדית. הצעתו, שכונתה "איחוד הצבאות" (ספ'), עוררה התנגדות ומחאה בכל רחבי מדינות המלוכה של ספרד. ההתנגדות בקטלוניה הייתה חזקה במיוחד; הקורטס קטלאנס (אנ') (סוג של פרלמנט אזורי) של 1626 ו-1632 מעולם לא הגיעו להסכמה, עקב התנגדות המקומית נגד הצעדים הכלכליים והצבאיים של אוליברס, שרבים מהם הפרו את החוקות הקטלוניות (אנ').

בשנת 1638, הקאנון של לה סאו ד'אורז'ל (אנ'), פאו קלריס (אנ'), שהיה ידוע בהתנגדותו לבישופים שאינם קטלאנים ששיתפו פעולה עם הכתר, נבחר על ידי האחוזה הכנסייתית לנשיא של ז'נרליטט דה קטלוניה, הגוף השליט של קטלוניה. באותו אירוע נבחר פרנססק דה טמריט (אנ') לחבר הז'נרליטט. בסביבות 1639, שני הגורמים התקרבו וההזדהות והסולידריות של האיכרים התחברה לגישה של חוסר אמון פוליטי לשלטונות. כך נוצרה הדוקטרינה הפוליטית והאידאולוגיה העממית של המרד.

איכרים קטלונים, שנאלצו למגר את הצבא המלכותי ודיווחו על אירועים כמו חילול הקודש,^[1] נזק והרס לרכוש אישי ואונס של נשים על ידי החיילים, הגיבו בשורה של מרידות מקומיות נגד נוכחותם.

המרד הלך וגבר, עד חג הלחם והיין הקדושים במאי 1640 בברצלונה, עם התקוממות המכונה "חג הדמים" (בקטלאנית: Corpus de Sang), תחת הסיסמאות "תחי אמונת ישו!", "המלך אדוננו", הכריז עלינו מלחמה!"^[2] "תחי הארץ, מוות לשלטון הרע" ו"קצור את השלשלאות שלנו". כשהבישוף של ברצלונה, לאחר שבירך את הקהל הזועם, שאל אותם: "מי הקפטן שלכם? מה הדגל שלכם?" הם הרימו פסל גדול של ישו על הצלב מכוסה לגמרי בבד שחור וצעקו "הנה הקפטן שלנו, זה הדגל שלנו!". "חג הדמים" הזה שהתחיל במותו של קוצר (בקטלאנית: segador),^[^{דרוש מקור]} והוביל להתנקשות על ידי מורדים קטאלונים^[3] של המשנה למלך הספרדי של קטלוניה, דלמאו דה קרלט, הרוזן השני של סנטה קולומה,^[4] אירועים שסימנו את תחילת הסכסוך. המיליציה הבלתי סדירה המעורבת הייתה ידועה בשם "מיקלטס" (אנ'). המצב הפתיע את אוליברס, כאשר רוב הצבא הספרדי נלחם בחזיתות אחרות הרחק מקטלוניה. מועצת אראגון (אנ') דרשה נוכחות צבאית מתוגברת בברצלונה כדרך היחידה להחזיר את הסדר על כנו.

מלחמה

פאו קלריס קרא לפוליטיקאים מכל הנסיכות כדי להקים גוף מייעץ בשם "ז'ונטה דה ברסוס" (אנ'). הקריאה התבררה כמוצלחת, והנוכחות של ערי מלכות וכפרים פיאודליים הייתה גדולה במיוחד. אספה זו, שעבדה בהצבעה פרטנית, החלה ליצור וליישם אמצעים מהפכניים שונים, כגון הקמת מועצת הגנה של הנסיכות ומס מיוחד לאצולה (הבטליו),^[5] תוך כדי התעצמות המתח עם המלוכה.

במקביל, קיים הז'נרליטט מגעים עם צרפת, במטרה לכרות ברית בין נסיכות קטלוניה למדינה זו. בהסכם של סרט (Ceret, סרה (אנ') בצרפת המודרנית), צרפת הבטיחה לעזור לנסיכות. בדרך זו, ב-17 בינואר 1641, הכריז הגוף בראשות פאו קלריס על הרפובליקה הקטלאנית (אנ') בחסות המלוכה הצרפתית, שנמשכה שבוע עד ל-21 בינואר 1641, אז הכריזו על מלך צרפת לואי ה-13 כרוזן ברצלונה (אנ').^[6]^[7]

האיום של האויב הצרפתי להקים בסיס רב עוצמה מדרום לפירנאים גרם לתגובה מיידית של המלוכה ההבסבורגית. הממשלה ההבסבורגית שלחה צבא גדול של 26,000 איש תחת פדרו פחרדו (אנ') כדי למחוץ את המרד הקטלוני. בדרכו לברצלונה, הצבא הספרדי כבש מחדש כמה ערים, והוציא להורג מאות אסירים, וצבא מורדים של הרפובליקה הקטלאנית הובס במרטורל (אנ'), ליד ברצלונה, ב-23 בינואר. בתגובה הקטלונים חיזקו את מאמציהם והצבאות הצרפתיים-קטלאנים השיגו ניצחון צבאי חשוב על הצבא הספרדי בקרב מונז'ואיק (26 בינואר 1641).

למרות הצלחה זו, מרד האיכרים הפך לבלתי נשלט במקומות מסוימים, והתמקד בהדרגה באצולה הקטלונית ובז'נרליטט עצמו. למעשה, הסכסוך היה גם מלחמת מעמדות, כאשר האיכרים התקוממו הן נגד המלוכה ההבסבורגית והן נגד המעמדות השליטים שלהם, שפנו לתמיכת צרפת.^[8] במשך העשור הבא נלחמו הקטלונים תחת הווסאל הצרפתי, ונטלו יוזמה לאחר קרב מונז'ואיק. בינתיים, הגברת השליטה הצרפתית בעניינים פוליטיים ומנהליים (נמלים ימיים, מיסים, תפקידי מפתח בירוקרטיים וכו') והתמקדות צבאית איתנה בממלכות הספרדיות השכנות של ולנסיה ואראגון, בהתאם למלחמתו של רישלייה נגד ספרד, ערערו בהדרגה את ההתלהבות הקטאלונית לצרפתים.

צבא צרפתי-קטלאני בפיקודו של פיליפ דה לה-מוט-אודנקור (אנ') נע דרומה והשיג מספר ניצחונות נגד הספרדים, אך המצורים על טרגונה (1644), ליידה (אנ') וטורטוסה נכשלו לבסוף ובעלות הברית נאלצו לסגת.

ברוסיון שבצפון קטלוניה הם הצליחו יותר. פרפיניאן נלקחה מהספרדים לאחר מצור של 10 חודשים (אנ'), וכל רוזנות רוסיון עברה לשליטה צרפתית. זמן קצר לאחר מכן, צבאות סיוע ספרדיים הובסו בקרב מונמלו (אנ') ובקרב ברצלונה (אנ').

בשנת 1652, מתקפה ספרדית כבשה את ברצלונה והביאה שוב את הבירה הקטלונית להיות תחת שליטה ספרדית. התנגדות לא סדירה נמשכה מספר שנים לאחר מכן, קרבות מעטים התרחשו מצפון לפירנאים אך ההרים נשארו, מכאן ואילך, הגבול הממשי בין שטחי ספרד וצרפת.

המלחמה התרחשה במקביל למלחמת האראוקו בצ'ילה (אנ') שבה נלחמו הספרדים בקואליציה של ילידים מפוצ'ים. עם היותה של מלחמת האראוקו סכסוך ממושך ויקר, הורה הכתר הספרדי לשלטונותיו בצ'ילה לחתום על הסכם שלום (אנ') עם המפוצ'ה על מנת לרכז את משאבי האימפריה בלחימה בקטלונים. כך השיג המאפוצ'ה הסכם שלום והכרה מטעם הכתר במקרה ייחודי לכל קבוצה ילידית ביבשת אמריקה.^[9]

סיום

הסכסוך התרחב מעבר לשלום וסטפאליה, שסיים את מלחמת 30 השנים ב-1648 אך לא פתר חלק ממלחמת צרפת-ספרד (1635–1659) עם העימות בין שני ריבונים ושני ז'נרליטטים, אחד שבסיסו בברצלונה, בשליטה של ספרד והשני בפרפיניה (פרפיניאן), תחת כיבוש צרפת. ב-1652 ויתרו השלטונות הצרפתיים על קטלוניה, אך החזיקו בשליטה ברוסיון, ובכך הובילו לחתימת הסכם הפירנאים ב-1659.^[10]

חוסר בכוחות ספרדים, שהיו עסוקים בקטלוניה, היה לעזר במידה ניכרת לפורטוגל, בצד השני של חצי האי האיברי, להתנער בהצלחה מהשלטון הספרדי ולנצח בו זמנית במלחמת השבת הכתר הפורטוגזי.^[^{דרוש מקור]}

ראו גם

פרונד – מרידות צרפתיות בין 1648 ל-1653 שנתמכו על ידי ספרד

לקריאה נוספת

J. Sanabre. La acción de Francia en Cataluña en la pugna por la hegemonía de Europa (1640-1659). Barcelona, 1956. Still indispensable for its detailed coverage of the events from 1640/41 and later.
J.H. Elliott. The Revolt of the Catalans: a Study in the Decline of Spain (1598-1640). Cambridge, 1963.
Serra, Eva. La guerra dels segadors. Ed. Bruguera (Barcelona, 1966)