PROFILPELAJAR.COM

**מלחמת הצ'אקו**
	חיילים מצבא פרגוואי, 1932
תאריכים	9 בספטמבר 1932 – 12 ביוני 1935 (שנתיים)
מקום	אזור הצ'אקו, דרום אמריקה
קואורדינטות	; 21°19′38″S 59°44′12″W / 21.32722222°S 59.73666667°W
תוצאה	ניצחון פרגוואי
שינויים בטריטוריות	מרביתו של אזור הצא'קו הוענק לפרגוואי
הצדדים הלוחמים
בוליביה; נתמכה על ידי:; צ'כוסלובקיה	פרגוואי; נתמכה על ידי:; ארגנטינה
מנהיגים
דניאל סלמנקה אוריי; חוסה לואיס טחאדה סורסנו	אוסביו איילה
מפקדים
פיליברטו אוסוריו ; חוסה ל. לנסה ; האנס קונדט; אנריקה פניארנדה	חוסה פליקס אסטיגרבייה
כוחות
210,000 חיילים; מתנדבים זרים:; צ'יליאנים; פרואנים; צ'כוסלובקים; ונצואליאנים; גרמנים	150,000 חיילים; מתנדבים זרים:; ארגנטינאים; צ'יליאנים; גרמנים; איטלקים; אורוגוואים; פולנים; אמריקאים; רוסים
אבדות
הרוגים:; 50,000–80,000; פצועים:; יותר מ-40,000; שבויים:; 21,000	הרוגים:; 35,000–50,000; שבויים:; 2,556

מפה של אזור הצ'אקו. בצפון - בוליביה. בדרום - פרגוואי. החלק המסומן בירוק זית בין בוליביה ופרגוואי הוא הצ'אקו

מלחמת הצ'אקו (בספרדית: Guerra del Chaco, בגוארני: Cháko Ñorairõ) היא מלחמה שהתנהלה בשנים 1932–1935 בין בוליביה לפרגוואי על השליטה באזור הצ'אקו בדרום אמריקה.

אזור הצ'אקו הוא אזור של אדמת טרשים ששטחו כ-250,000 קמ"ר, ומצוי בין בוליביה ופרגוואי. אף על פי שהאזור היה מאוכלס בדלילות, הייתה השליטה בנהר פרגוואי הזורם לאורך האזור נותנת לאחת משתי המדינות, החסרות מוצא אל הים, גישה אל האוקיינוס האטלנטי. גישה לים הייתה חשובה במיוחד לבוליביה אשר איבדה את גישתה אל האוקיינוס השקט במלחמה עם צ'ילה ב-1883. יתרה מכך, גילויו של נפט למרגלות הרי האנדים גרם למחשבה שאזור הצ'אקו יכול להיות עשיר בנפט.

בבוררות בינלאומית טענה בוליביה כי האזור היה חלק מן המושבה הספרדית שקדמה להקמת בוליביה, ואשר בוליביה היא יורשתה החוקית. בינתיים החלה פרגוואי לעבד את האזור מבחינה חקלאית. מבחינה אתנית, שבטי הגוארני שחיו במקום היו קרובים לשבטי הגוארני החיים בפרגוואי. לבסוף יש לציין כי פרגוואי איבדה כמחצית משטחה לברזיל, אורוגוואי וארגנטינה, במלחמת הברית המשולשת, בשנות השישים של המאה ה-19.

תקריות גבול אירעו לאורך כל שנות העשרים של המאה ה-20 ושיאן היה בפריצת מלחמה כוללת בשנת 1932, כאשר הצבא הבוליביאני נענה לפקודת הנשיא דניאל סלמנקה ותקף את חיל המצב הפרגוואיי בוונגרדייה.

מלחמה זו הייתה אסון לשני הצדדים. השכבה האירופית השלטת בבוליביה כפתה את הגיוס על יתר האוכלוסייה, אשר לא חשה הזדהות עם המדינה. אף על פי שהצליחה ליצור להט לאומני, היו חייליה של פרגוואי לא מאומנים, ובלתי מוכנים לתנאים הקשים של האקלים בהם נתקלו. למעשה, מתו יותר חיילים ממחלות, כגון מלריה, מאשר בלחימה בפועל.

שני הצבאות נעזרו בשכירי חרב מרחבי העולם. מפקד צבא בוליביה לאורך חלק ניכר מן המלחמה, והשליט דה פקטו של המדינה באותה העת, היה איש צבא גרמני, בוגר מלחמת העולם הראשונה בחזית הרוסית, בשם האנס קונדט. פרגוואי, מצידה, נעזרה במשלחת איטלקית גדולה, אשר סיפקה כוח אדם וציוד שסייע לפרגוואים שסבלו מנחיתות ניכרת בתחומים אלו.

במלחמה נעשה שימוש בציוד מודרני - חיל אוויר, טנקים ושריוניות. פרגוואי זכתה כמעט בכל הקרבות החשובים במלחמה, באמצעות כיתור כוחות בוליביאנים עדיפים מבחינה מספרית, כאשר הנהגה עדיפה והיכרות עם השטח היו הגורם המכריע לטובתה. עם זאת, היו מגבלותיה של פרגוואי חומריות - עובדה היא כי מתחילת המלחמה, לאחר הקרבות הראשונים, הסתמך צבא פרגוואי על שלל בוליביאני, כך שרוב המשאיות, הארטילריה, מכונות היריה והנשק האישי של צבא פרגוואי הגיעו מבוליביה.

המלחמה הביאה את שתי המדינות לסף פשיטת רגל. בנוסף לכך, ב-27 בנובמבר 1934 החליפו גנרלים בוליביאנים, המתוסכלים מהכישלון במלחמה, את הנשיא סלמנקה כאשר זה ביקר במטה הצבא בווילמונטס, בסגן הנשיא חוסה לואיס טחאדה סורסנו.

ב-1935 כבשה פרגוואי את כל השטח השנוי במחלוקת. הפוליטיקאים בפרגוואי ביקשו להמשיך את הלחימה אל תוככי בוליביה. בוליביה, מצידה, הייתה נחושה להחזיר את שאיבדה, ונשענה על עתודות ענקיות של כוח אדם.

לבסוף הבינו הצדדים כי יש להפסיק את המלחמה. פרגוואי שבתה כ-21,000 בוליביאנים, שכלכלתם הייתה עליה. המלחמה הביאה לידי מיצוי כוח האדם של פרגוואי, והיא לא יכלה לסבול עוד אבדות.

כאשר השכילו הצדדים להסכים על הפסקת אש, ב-12 ביוני 1935, פרגוואי הייתה בעלת שליטה במרבית האזור. שליטה זו הוכרה באופן רשמי בהסכם הפסקת האש משנת 1938 שנחתם בארגנטינה, ובו קיבלה פרגוואי את השליטה בשני שלישים מחבל המריבה. לאחר מכן התברר כי אין כל נפט בחבל הצ'אקו. מחיר המלחמה היה כבין שלושים וחמישה לחמישים אלף הרוגים מצבא פרגוואי, ובין חמישים לשמונים אלף הרוגים מצבא בוליביה.

בבוליביה גרמה המלחמה לזעזוע חברתי. ההשפלה הצבאית הובילה לנטישת דרכי החיים המסורתיות של המעמד הבינוני, בתנועה שכונתה "דור הצ'אקו", ששיאה היה במהפכה שהובילה תנועת MNR המהפכנית-לאומנית, ב-1952.

בפרגוואי גרמה המלחמה לסיום שלטונה של המפלגה הליברלית, ולהחלפתו בסדרת משטרים צבאיים, עד לעלייתו לשלטון של העריץ גנרל אלפרדו סטרסנר, ששלט במדינה ביד ברזל במשך 35 שנה משנת 1954.