PROFILPELAJAR.COM

מלון פאלאס
	מלון פאלאס בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20
מיקום	ירושלים, ישראל. כיום אגפו המרכזי של מלון וולדורף אסטוריה ירושלים
קומות	4
בעלות	המועצה המוסלמית העליונה
בניית המלון
תאריך פתיחה	1928–1929
עלות	70,000 לירות
אדריכל	נחאס ביי
קואורדינטות	31°46′39.05″N 35°13′20.58″E / 31.7775139°N 35.2223833°E
	(למפת ירושלים רגילה) מלון פאלאס

המלון במהלך שיפוצים ב-2008. כל החלק הפנימי הוסר, ורק המעטפת נשארה

מלון פאלאס הוא בניין שנבנה בירושלים בין השנים 1928 ו-1929 על פי תוכניות האדריכל נחאס ביי. הבניין ממוקם בפינת הרחובות אגרון ודוד בן שמעון, אל מול בית הקברות ממילא ובריכת ממילא, בשולי גן העצמאות. הבניין פעל כמלון פאר בשנותיו הראשונות, ולאחר מכן הוסב לבניין משרדים. בתחילת המאה ה-21 החלו במתחם עבודות פיתוח שנועדו להשיב למבנה את ייעודו המלונאי, וכיום מהווה הבניין את אגפו המרכזי של מלון וולדורף אסטוריה ירושלים.

למבנה המלון המקורי ארבע קומות. בקומת הקרקע הפונה אל הרחוב קשתות רחבות. המבנה מעוטר בגילופי אבן בסגנון ממלוכי, הדומה לגילופי האבן של חומות העיר העתיקה של ירושלים.

היסטוריה

תקופת המנדט הבריטי

מלון פאלאס נבנה ביוזמת המועצה המוסלמית העליונה שבראשותה עמד אז המופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני, במטרה לקדם את האינטרסים האסלאמיים בעיר, ולהוות חיץ בין השכונות היהודיות הסמוכות. בשנת 1927 פרסם המופתי מכרז להקמת מלון פאלאס על אדמת הווקף באזור ממילא. גיוס כספי מוסלמים בעולם לשיפוץ מסגד אל-אקצא ומסגד כיפת הסלע בהר הבית, הותיר בידיו של המופתי הון שהיה בו די כדי לבנות את המלון. החברה הקבלנית "אלבינה, דוניה וקטינקא" זכתה במכרז. את העבודה ניהלו הקבלנים היהודים, טוביה דוניה וברוך קטינקא כאשר מנהל החברה הנוצרי ג'וזף פסקל אלבינה הוחלף על ידי הקבלן המוסלמי עוואד, שהתקבל לצורך זה כשותף בחברה. כשפורסם המרכז להקמת המבנה רצו קטינקא ודוניה להגיש הצעה. עם זאת הם חששו שעובדת היותם יהודים תמנע מהם לזכות בו. לשם כך חברו לקבלן המוסלמי עוואד כדי להחליש מעט את אופייה היהודי של חברת הבנייה שלהם. המופתי שביקר באתר הבנייה לעיתים קרובות, נהג לשוחח עם קטינקא ודוניה על המצב הפוליטי והיחסים בין יהודים וערבים בארץ ישראל. לצדם של דוניה וקטינקא פעל א' טילקין כמנהל עבודה. צוות זה כבר פעל יחד בבניית מוסדות ציבור אחרים בירושלים כמו בנין ימק"א ברחוב המלך דוד. הם אף בנו את ביתו הפרטי של המופתי (לימים מלון שפרד) בשכונת שייח' ג'ראח.^[1]

התוכניות לבניית מלון המלך דוד בסמוך האיצו בבונים להשלים את הבנייה בקצב מהיר ולהקדים את היוזמה היהודית. באתר הבנייה הועסקו 500 פועלים מהם כארבע מאות מוסלמים וכמאה פועלים יהודים מומחים לעבודות בטון, ברזל ועץ, ביניהם האמן שמואל מלניק שצייר ציורי קיר ותקרות. בניית המבנה הושלמה תוך 13 חודשים, מנובמבר 1928 ועד דצמבר 1929. המועצה המוסלמית העליונה ראתה בהשלמת המלון דבר בעל חשיבות כה גדולה, שאף כאשר התגלו בעת החפירה ליסודות שלדי-אדם שמקורם ככל הנראה בקברים מוסלמיים קדומים (המלון נבנה על גבול בית הקברות המוסלמי בממילא), הורה המופתי של ירושלים לשמור את הדבר בסוד ולסלק את השלדים, על-מנת שהבנייה לא תיעצר. עם זאת, סירב ראש העירייה, ראע'ב נשאשיבי, מתנגדו של המופתי, לחבר את המתחם למערכת הביוב העירונית. קטינקא פתר זאת על ידי הקמת מערכת שאיבה וטיהור מים, שהזרימו את מי הביוב מבית המלון אל שטח בית הקברות לאחר טיהור חלקי. המופתי הסכים לכך, בתנאי שהעבודה תהיה חשאית ותתבצע בלילות.^[2]

המועצה המוסלמית השקיעה בבניין שבעים אלף לירות. המבנה בן ארבע קומות מעוטר כולו בערבסקות מגולפות באבן. באולם הכניסה בנו גרם מדרגות קולוסלי ועמודי שיש אדירים. בחדרים היו שירותים צמודים עם מתקני אינסטלציה מודרניים, מעל המיטות הותקנו אפיריונים ולצדן העמידו מכשירי טלפון.^[2] בראש המבנה מתנוססת כתובת בערבית המתבססת על שיר קדום שכתב עבדאללה אבן מעאויה, ומעידה על חשיבות המבנה ליוזמיו: "נעשה ונבנה אנו כפי שעשו ובנו הם".^[3] נראה כי הכוונה במילה "הם" היא לבנאים במתחם הר הבית במאה השביעית.

חנוכת הבניין נערכה ב-21 בדצמבר 1929. בטקס חנוכת הבית השתתפו פקידי שלטון בריטים ונכבדים יהודים וערבים. המופתי חאג' אמין אל-חוסייני אף נאם בטקס הפתיחה ושבח את הקבלנים קטינקא ודוניא על מהירות עבודתם. לשם תפעול המלון העבירה המועצה המוסלמית העליונה את תפעול המלון לידי ג'ורג' ברסקי. ברסקי היה איש עסקים בולט בענף המלונאות באותן שנים. הוא תפעל גם את מלון פלטין בתל אביב, מלון פאסט בסמוך לחומות העיר העתיקה ומלון הר הכרמל בחיפה.

המלון פעל כנראה עד שנת 1934 או 1935, אז נסגר בשל התחרות העזה עם מלון המלך דוד, ואמין אל-חוסייני המשיך להחזיק בו לשכה. יריביו של אל-חוסייני האשימו אותו בבזבוז ובמעילה.^[2] הטענות על פיהן ב-1936 אירח חוסייני במלון את נציגו של היטלר, אדולף אייכמן^[4] לא אוששו, וככל הנראה אייכמן כלל לא הגיע לבקר בירושלים.

לאחר סגירתו נחכר המלון על ידי הממשל הבריטי לשמש כבניין משרדים. בין היתר, היו בבניין משרדי רישום קרקעות וקואופרטיבים, מחלקת החקלאות והפיקוח על התעשייה.^[3] גם אולפני הרדיו של תחנת "קול ירושלים" החלו לשדר ב-30 במרץ 1936 מבניין זה (בשנת 1939 הועברו האולפנים לבית שידור חדש ברחוב מליסנדה-הלני המלכה). בשל הפיכת הבניין למבנה ממשלתי, חסמו הבריטים את קשתות המבנה עקב פחדם מפיגועי טרור. חוטי התיל שלופפו סביב המרזבים נשארו לעוד שנים ארוכות.

ועדת פיל, שהוקמה לחקור את מאורעות 1936, קבעה את מושבה באולם הגדול של המלון. עדויות שונות, ביניהן זו של הנציב העליון ומזכירו, נמסרו שם בדלתיים סגורות. ראשי היישוב היהודי שרצו לדעת מה נאמר בישיבות ביקשו את עזרת מהנדס המלון, קטינקא, לצותת להם. לבקשת קטינקא, מהנדס החשמל של המלון, ישעיהו פיינסוד,^[^{דרוש מקור]} התקין מיקרופונים בתוך בתי נורות החשמל שמעל שולחן הישיבות. מכשיר קליטה חבוי רשם על גבי סלילים את תוכן הדיונים, והם הועברו מדי יום לנציגי המוסדות הלאומיים.^[5]

לאחר הקמת מדינת ישראל

עם סיומה של מלחמת העצמאות בשנת 1949 היה הבניין לרכוש ממשלתי, והמקום שימש מספר משרדים ממשלתיים. בהמשך התמקם בו משרד האספקה והקיצוב (משרד הצנע), ומבניין זה הוציא השר דב יוסף את הוראותיו לחלוקת התלושים, הגבלת המחירים והמלחמה בשוק השחור.^[5] לבסוף עבר שימוש בבניין לידי משרד המסחר והתעשייה. ב-1981 אושרה תוכנית לשינוי ייעודו של המתחם תוך השבת בניין מלון פאלאס לייעודו המלונאי המקורי, הריסת התוספות המאוחרות שנוספו לו, והרחבתו מחדש על פי תוכנית שימור. מימוש התוכנית התעכב ובינתיים משרד המסחר והתעשייה המשיך לשכון במבנה. ביוני 1999 פרסמה הרשות לפיתוח ירושלים מכרז לשיפוץ והסבת המלון חזרה לייעודו המקורי, יחד עם מבנה בית המכס הסמוך שבפינת הרחובות אגרון ודוד המלך.^[6] חברת רג'נסי (אז בעלת מלון מלון רג'נסי ירושלים) זכתה במכרז, אך המשבר בענף התיירות עקב האינתיפאדה השנייה עיכב את הוצאת הפרויקט אל הפועל.^[7]

ב-2005 התפנה לבסוף משרד המסחר והתעשייה מן הבניין ועבר למשרדיו החדשים בקריית הממשלה, וזכויות הפיתוח של המתחם נרכשו מחברת רג'נסי על ידי האחים רייכמן, יזמי נדל"ן חרדים מקנדה, תמורת 20 מיליון דולר.^[8]

הבניין שימש גם כאתר-צילום למספר סרטים: "האדומה הגדולה ה-1" (1980), "אישה ושמה גולדה" (1982), ו"מישהו לרוץ איתו" (2006) בתור 'מעון האומנים של פסח'.

וולדורף-אסטוריה ירושלים

ערך מורחב – וולדורף אסטוריה ירושלים

בשנת 2008 חתמו האחים רייכמן על הסכם עם רשת מלונות הילטון להפעלת המלון תחת מותג העל היוקרתי של הרשת, וולדורף-אסטוריה.^[9] לאחר שיפוץ נרחב נפתח המלון מחדש באפריל 2014 תחת השם וולדורף אסטוריה ירושלים. המלון מנוהל תחת רשת המלונאות וולדורף-אסטוריה, כבית המלון הראשון שלה בישראל. יזמית חידוש המבנה היא חברת IPC של האחים רייכמן, בהשקעה של כ-100 מיליון דולר.^[10]

במסגרת השיפוץ, הוסכם על שימור המבנה בעל ההיסטוריה הייחודית. כחלק מתהליך השימור שארך כשנתיים נשמר כל החלק הקדמי של המבנה ובכלל זה הקשתות הרחבות, העיטורים וגילופי האבן. פנים המבנה נבנה מחדש והתוספו לו חמש קומות. בשל קרבת המבנה לעיר העתיקה, וכדי לשמור על מראה ומתאר העיר כפי שהוא היום, הוגבלו הגובה של המלון החדש ומספר הקומות בו.^[11]

גלריית תמונות

מרפסת בקומה הראשונה
חוטי תייל שהושמו בתקופת המנדט הבריטי מחשש שאנשי ההגנה יצותתו לדיוני ועדת פיל
מלון פאלאס מבפנים
קישוט עמוד במלון פאלאס
הכתובת בראש המבנה ("נעשה ונבנה אנו כפי שבנו ועשו הם")
חזית המלון הפונה לרחוב אגרון
מבט אל תקרת הלובי
במסגרת שיפוץ לקראת פתיחתו כמלון "וולדורף אסטוריה ירושלים"

לקריאה נוספת

דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים - הבנייה הערבית מחוץ לחומות ירושלים, ירושלים: הוצאת כתר, 1985, עמ' 306–309.
דוד קרויאנקר, ירושלים - מבט ארכיטקטוני, מדריך טיולים בשכונות ובתים, ירושלים: הוצאת כתר, 1996.
אייל מירון, ירושלים וכל נתיבותיה, ירושלים: הוצאת יד בן צבי, 1996.
תום שגב, "ימי הכלניות" ארץ ישראל בתקופת המנדט, ירושלים: הוצאת כתר, 1999 עמ' 228–229.
דורון אורן, "גלגולו של ארמון", עת־מול, 187, ירושלים: הוצאת יד בן צבי, 2006, עמ' 22–25.
שרון גיני, "הנה פתחתי חלון: גלגוליו של מלון פאלאס וחלון מתוכו", עבודת מ"א, האוניברסיטה העברית.