פעילותו של סגן-כהן ניזונה מהשכלתו הרחבה בתולדות האמנות ובפילוסופיה, מהגותו בתחומי המחשבה היהודית והטקסטים הקדושים היהודיים ושיקפה בתוכה את כל התחומים הללו תוך מתח מתמיד ומפרה ביניהם. סגן-כהן הקדים את זמנו בתחומים רבים: העניין שלו בתפישת הזהות הישראלית כחלק מזהות יהודית החל זמן רב לפני שאמנים ישראלים אחרים פעלו בכיוון זה ושהדבר הפך ל"בון טון" בחוגי היצירה וההגות בישראל. עניין זה בא לידי ביטוי בעיסוקו האינטנסיבי והמעמיק בכתבי-קודש מכוננים של היהדות הן מהבחינה האינטלקטואלית והן מצד הטמעת החשיבה הזאת אל תוך מחזור החיים של יצירתו הממשית. יצירתו וחייו שלובים בכל המוקדים האינטלקטואלים וההקשרים העקרוניים שביניהם שורטטה מפת התרבות הישראלית משנות השמונים ואילך: זהות ישראלית ויהודית, טקסט ותמונה, פיגורטיביות והפשטה, חילוניות ודתיות, ירושלים וניו יורק, רוח הזמן והזיקה למקורות.
ביוגרפיה
מיכאל סגן-כהן נולד בירושלים בשנת 1944. אביו, ד"ר מאיר סגן-כהן, היה דמות מוכרת בירושלים ורופאו האישי של נשיא מדינת ישראל השני יצחק בן-צבי. הוא גדל בשכונת רחביה ולמד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה. הוריו הנחילו לו את האהבה לאמנות, לספר ולתנ"ך בפרט. לאחר שירותו הצבאי כקצין בחיל מודיעין למד סגן-כהן תואר ראשון בפילוסופיה ובתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים. במקביל החל לכתוב ביקורות אמנות במוסף התרבות של עיתון ״הארץ״. בשנת 1968 נסע סגן-כהן לאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס שם השלים תואר שני בתולדות האמנות.
בשנת 1973 עבר סגן-כהן לניו יורק והחל בכתיבת דוקטורט על עבודתו של האדריכל פרדריק קיסלר, מי שתכנן, עם ארמנד ברטוס, את היכל הספר במוזיאון ישראל. באותן שנים כתב ביקורות אמנות בכתבי עת אמריקאיים ולימד תולדות האמנות במוסדות אקדמיים שונים בניו יורק. על סף המעבר מהתאוריה לציור ממש ביקש סגן-כהן להתקרב אל קבוצת האמנים הישראליים שיצרו בניו יורק מינימל וקונספט, בדרך כלל תוך התנגדות מגמתית לישראליותם. הקרבה למעגל האמנים הישראליים והניסיון להתחקות אחר סודותיהם, ריח הצבע ואווירת העשייה חיזקו את רצונו וקירבו אותו למעגל העשייה האמנותית בכלל: ״ככל שאתה נכנס לתמונה, אתה מתפתה לנסות את הדרך שלך. בראש כבר הסתובבו לי הרבה זמן שאלות ממשיות וציוריות. רציתי לצאת קצת מהאקדמיות והביקורת, שיש בה מין דו״ח אובייקטיבי ודוקומנטארי״.
בניו יורק של אותה תקופה הציור הפיגורטיבי החל לחזור אל קדמת הבמה הודות לזרם שכונה "ציור רע" (אנ'). במקביל עסקו אמנים רבים, ובהם ברוס נאומן, ג'ני הולצר וג'וזף קוסות, באמנות מושגית וביחסי דימוי-טקסט. שתי התנועות הללו, הציור-הרע והאמנות המושגית, נחשבו מנוגדות וסותרות – אך סגן-כהן הצליח לשאוב משתיהן, וביקש למזג אותן בעבודתו במסגרת מה שהוא כינה "ציור-עיון". בניו יורק, בין השאר בזכות המרחק מן הבית וההיחשפות לתרבות הניו-אייג', התחזקה התעניינותו של סגן-כהן בתנ"ך ובקבלה. הוא החל לעסוק במשמעותן של מילים, במשחקי אותיות ובמיסטיקה. בעבודתו חיפש אחר ביטוי אמנותי מודרני ליהדות המודרנית. סגן-כהן לא ניסה לייצג נושאים יהודיים; הוא ביקש ליצור אמנות שיהדותה היא, כפי שכתב האוצר יגאל צלמונה, "חלק מרקמת הטקסט הציורי". שהותו הארוכה באמריקה יצרה אצלו עניין במקומו של היהודי בעולם הגדול, כמו גם ביחס שבין המלה העברית ובין משמעויותיה ודימוייה. בספרו "סדר-יום" כתב עליו אדם ברוך: "האמנות היהודית-ישראלית שסגן-כהן ייחל לה אינה אמנות שיהדותה תימדד במוטיבים תנ"כיים או קבליים (כמו באמנות הסנטימנטלית של אסכולת בצלאל (אנ'), או ביצירתם של ארדון ואגם), אלא אמנות שיהדותה תנבע מצורת החשיבה וההתבוננות היהודית. העניין אינו שימוש ברפרטואר היהודי, אלא במבט היהודי".
"סגן-כהן האמין כי בדור שבו אין עוד נביאים, תפקידו של האמן, כבן-דמות הנביא, להטיל את האמת בפרצוף קהלו", סיפר חברו הפרופ' דוד הד. "כאמן חזותי הוא השתמש, נוסף לרטוריקה, גם באמצעי המחשה ויזואליים". סגן-כהן ראה בעין, בחוש הראייה, אמצעי להבנת המציאות ולחיזויה. אולי זו הסיבה שבחר באמנות החזותית, אף שלא היה צייר מובהק, אלא איש ספר. באחד מיומניו כתב פעם: "מה זה נביא מוכיח בשער, איזה שער? הגלריה צריכה להיות השער הזה". במקום אחר כתב: "הנבואה קשורה בעצם לראייה, כמו שנאמר בספר 'שמואל א'': 'כי לנביא היום ייקרא לפנים הרואה'".
סגן-כהן היה גם אמן בעל מודעות פוליטית חזקה. ב-1977, בעת ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל, פרסם על עמוד עיתון "הארץ" מודעה בזו הלשון: "בגין וסאדאת שלום אם תרצו אין זו אגדה מיכאל סגן-כהן, תל אביב". מודעותו הפוליטית הניעה אותו ללקט נבואות זעם ותוכחה עבור ציוריו. הוא דיבר על הגלגל המסתובב, וטען שהרלוונטיות של הנבואות הללו, למעלה מ-2,500 שנה לאחר כתיבתן, היא המקור לעוצמת ההעתקה. באחד מיומניו כתב: "זכריה מדבר על הנביאים הראשונים שכבר אמרו את אותו הדבר. ההיסטוריה חוזרת על עצמה משום שהבעיה היא תמיד אותה הבעיה. מבחינת העיסוק בעניין המוסרי הקשה, אין מושג של זמן היסטורי". אף שהטיף לקריאה במקורות, מעולם לא הזדהה עם הממסד הדתי או עם התנועות שמצאו ביהדות נימוקים שהובילו אותן לפעולות ועמדות קיצוניות. "כשנאמר שעם ישראל הוא עם סגולה", אמר בראיון, "הכוונה היא שנהיה מסוגלים. לא נמסר בידינו צ'ק בלנק; עלינו להוכיח שאנחנו מסוגלים. צריך פשוט לחזור למקורות, אך קריאתם צריכה להיות נכונה".
בשנות השמונים, המשיך סגן-כהן להתגורר בניו יורק שם שקד על סיום עבודת הדוקטורט לצד עשייתו האמנותית. את העיר המשיל אז ללווייתן שבלע את יונה הנביא, דימוי שמופיע גם בציוריו. זו הייתה תקופה של התבוננות עצמית. "אני מרגיש שאני כאילו גומר סיבוב של חיפושים, קבלה, דת, פוליטיקה, אמנות, חיים אישיים, כאילו חוזר לקו ההתחלה", כתב אז לחברו דוד טרטקובר. באותה תקופה החל לפתח את דימוי ראש הציפור, הדימוי שאותו הפך לסמלה של דמות היהודי הנודד, וצייר סדרות של מפות ארץ-ישראל.
דמותו התנ"כית של משה העסיקה רבות את סגן-כהן. הוא ראה בו את אבי הנביאים, אמן גדול שיצר את העם במדבר, ולא זכה לבוא אל הארץ. "כמו משה, גם הוא עצמו הסתכל אל הארץ מן החוץ. הוא חש שהוא מסתכל על הארץ המובטחת מניו יורק, כי רק משם היה יכול לראות אותה בשלמותה", תיאר זאת האוצר אמיתי מנדלסון. הוא נסע כדי לקבל פרספקטיבה, אבל מעולם לא חדל להתגעגע. "אחזור", קבע, "כי הרי אנחנו יושבים בארץ בגלל ספר, בגלל התנ"ך. צרפתי לא יושב בצרפת בגלל ספר וגם אמריקאי לא".
מיכאל סגן-כהן שב ארצה בשנת 1987. בארץ המשיך לפתח את שפתו האמנותית, לימד במספר מוסדות לאמנות, כתב על אמנות ואצר תערוכות. בין השאר אצר תערוכות מקיפות מיצירתם של לאה ניקל ויחיאל שמי במוזיאון תל אביב לאמנות. מיכאל סגן-כהן נפטר ממחלה קשה ב-20 בפברואר 1999. תערוכה רטרוספקטיבית גדולה מיצירותיו נערכה במוזיאון ישראל, בשנת 2004 (אוצר: אמיתי מנדלסון).
2017 - Golem ! | Musée d'Art et d'Histoire du Judaïsme, Paris, France, Curator: Ada Ackerman
2018 - "המפה – לקרוא בין הקווים", מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, אוצרת: בתיה דונר
2018 - "הכל נשאר במשפחה: מורשת משפחתית באמנות הישראלית", אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע. אוצרים: פרופ' חיים מאור בשיתוף קורס אוצרות.
2018 - "אני-אדם –מיטה" - תערוכת מחווה לאדם ברוך במלאת עשור למותו, מוזיאון בית שטורמן, עין חרוד, אוצר: רינו צרור
2019 - Kabbalah – The Art of Jewish Mysticism Jewish Historical Museum, Amsterdam, Netherlands, Curator: Mirjam Knotter and Guest Curator: Alexander Gorlin
2019-2020 - "ההלך והדרך" (The Wanderer), מוזיאון ישראל, ירושלים, אוצרת: שלומית שטיינברג
2019-2020 - "נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית", משכן לאמנות עין-חרוד אוצרים: סוריה סדיקובה, ד"ר בת-שבע גולדמן-אידה, יניב שפירא
2019-2020 - "יד ראשונה מנביא", גלריה עזריאלי, המכללה האקדמית הדסה, ירושלים, אוצרים טל שוורץ, רואי רביצקי
2020 - "נופי-גוף" (Bodyscapes), מוזיאון ישראל, ירושלים, אוצרת: עדינה קמיאן-קשדן
-2022 - "דמיון חומרי", תצוגת הקבע של אוסף האמנות הישראלית, מוזיאון תל אביב, אוצרת: דלית מתתיהו
2022 - "דברות ודברים"', בית אוסף קופפרמן, קיבוץ לוחמי הגטאות, אוצרת: עידית לבבי גבאי
2023 - Hundred Misunderstandings About the Jews, The Jewish Museum Vienna, Austria. Curator: Sabine Apostolo
2023 - Origin Story, הגלריה החדשה - סדנאות האמנים, אצטדיון טדי, ירושלים, אוצר: אלעד רוזן
2023-2024 - ״תעלומות במצולות״, מוזיאון ישראל, ירושלים, אוצרת: מיכל ברושי נחמני
2024 - אורייתא: כחומר ביד היוצר, מוזיאון על התפר בשיתוף הביאנלה של ירושלים, אוצר: דוד שפרבר
פרסים
1994-1999 - מלגת שהייה, הקרן לירושלים, ירושלים
1997 - פרס קרן התרבות אמריקה-ישראל ע"ש ג'ורג' וג'נט ג'פן על הצטיינות באמנות הפלסטית
1998 - פרס שר החינוך והתרבות ליוצרים בתחומי האמנויות הפלסטיות לשנת תשנ"ח
2001-2002 - קרן זיכרון לתרבות יהודית, ניו יורק, ארצות הברית
2003-2004 - קרן זיכרון לתרבות יהודית, ניו יורק, ארצות הברית.
מאמרים נבחרים שכתב על עבודתו והגותו
"הנחות בדבר אפשרות לידתה של אמנות יהודית-ישראלית", ירושלים ספרות והגות, כרך יא-יב, 1977, עמ' 79–87 (ראה הארה במאמר "חור ואהרון")
"The Jewish Experience in Art", Art in America, May - June, 1976, pp. 44–47
"קין, אמן יהודי נודד", פרוזה מס' 43, דצמבר 1980, עמ' 28–30
" צ.ב.ע", בצלאל, מגזין אמנות מס' 1, פברואר 1984, עמ' 67–73
"חור ואהרון", רעיון עצמי על השקפה בענייני אמנות, דת וישראליות", סטודיו, גיליון מס' 17, דצמבר 1990, עמ' 23
מרדכי עומר, ״פתיחה״, מיכאל סגן-כהן, יהודיות וישראליות ביצירתו, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2004, עמ' 8-6
אדם ברוך, "ומי לא בא, מיכאל", מיכאל סגן-כהן, יהודיות וישראליות ביצירתו, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2004, עמ' 19-17
זלי גורביץ, "אמן הניוטרל", מיכאל סגן-כהן, יהודיות וישראליות ביצירתו, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2004, עמ' 32-29
איתמר לוי,"מה שיש בבית: על מעמד האובייקט בעבודתו של מיכאל סגן-כהן", מיכאל סגן-כהן, יהודיות וישראליות ביצירתו, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2004, עמ' 47-41
שרה ברייטברג-סמל, "מיכאל סגן-כהן כפרסונה של אמן יהודי"(וישראלי), מיכאל סגן-כהן, יהודיות וישראליות ביצירתו, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2004, עמ' 76-64
אדם ברוך, "מאיר אגסי, מיכאל סגן-כהן יהודים נודדים", חיינו, תקנון אמנות יהודית, תקנון מודרניזם מערבי, הוצאת כתר, 2002, עמ' 358–384
Milly Heyd, Selbstportrats: Zor Frage da Judischen Identitat, Das Rech des Bilds, "Jusische Perspektiven in der Modernnen Kunst", Herausgegeben von Hans Gunter Golinski und Sepp Hiokisch Picard, 2003, pp. 86–120
אסף תמרי, "מדרש דודי", חלק, עיתון התוכנית הבין-תחומית לתלמידים מצטיינים ע"ש עדי לאוטמן, אוניברסיטת תל אביב, גיליון מס' 6, 2004, עמ' 24–27
יגאל צלמונה,"התשוקה להתבונן", ״חזון מיכאל״, יצירתו של מיכאל סגן-כהן, 1976-1999, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2004, עמ' 9-8
אמיתי מנדלסון, ״התנ"ך בצבעי-יסוד: מקורות יצירתו של מיכאל סגן-כהן״, ״חזון מיכאל״, יצירתו של מיכאל סגן-כהן, 1976-1999, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2004, עמ' 11–31
יעל גילעת, "בין שמים וארץ, בין קודש וחול, בין ציור לעיון", קריאה והתבוננות ביצירותיהם של יהודה עמיחי ומיכאל סגן-כהן, קו נטוי 5, מאי 2005, עמ' 91–97
Margolis Judith and Carole Berman, “Spiritual androgany in art of Michael Sgan-Cohen”, Nashim, No.10, Fall 2006, pp. 225–242
Yael Guilat, “Between Painting and Poetry, Sacred and Secular Realms: A Reading of the Works of Yehuda Amichai and Michael Sgan-Cohen”, Pictorial Languages and their Meanings, Liber Amicorum in Honor of Nurith Kenaan-Kedar, Tel-Aviv University, The Yolanda and David Katz Faculty of the Arts, 2006, pp. 295–304
Shulamit Laderman, ”The unique significance of the Hebrew Alphabet in the works of Mordecai Ardon and Michael Sgan-Cohen”, Arts Judaica, The Bar-Ilan Journal of Jewish Art, Volume 5, 2009, pp. 85–107
יגאל צלמונה, "יהודים חדשים-ישנים", מאה שנות אמנות ישראלית, עריכה: תמי מיכאלי, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010 עמ' 454–459
David Heyd, ”Between Response and Responsiveness: On Michael Sgan-Cohen's Hinneni," Jewish Dimensions in Modern Visual Culture" ed. Matthew Baigell, Milly Heyd, Rose-Carol Washton Long, Hanover and London: University of New England Press, 2010, pp. 273–285
איילת כהן, (2012), "הארץ – מהדורת מיכאל סגן-כהן"; בתוך: הוס, א', 2012, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשע"ב, עמ' 249–263
אמה גשינסקי, "היצירה המושגית כציטוט מעשה הבריאה – עיון בציורו של מיכאל סגן-כהן: "כה אמר ה'", ציפורה גיליון מס' 2: הציטוט, כתב העת של מכללת אמונה, ירושלים, יולי 2013, עמ' 9 - 16
זלי גורביץ', פנים וחוץ, על 'לוייתן' של מיכאל סגן-כהן, עמ' 88-91, שירת המדע, שנתון לספרות, אמנות ומדע לזכר עפר לידר, מכון ויצמן למדע, 2015
יורם ורטה, הלוויתן מקרוב, עמ' 92-95, שירת המדע, שנתון לספרות, אמנות ומדע לזכר עפר לידר, מכון ויצמן למדע, 2015
טלי תמיר, ״קריאה לאומית/קריאה פרטית: אמנות ישראלית קוראת תנ״ך״, גוי קדוש תנ״ך ולאומיות בעידן המודרני, עורכים: עפרי אילני ואבנר בן-עמוס, הוצאת כרמל בתמיכת אוניברסיטת תל אביב, 2021, ע״מ 220-258
... גם הציור שלו הוא "שיח" עם הזולת, שהאמנות אינה התמחותו. שיחה על תרבות, מקור,
סגנון, נאיביות, אקספרסיוניזם, אילוסטרציה, זיכרון, "שיחה" רכה, לא לוחמנית ולא הטפות,
"שיחה" שתמיד תימצא הזדמנות להמשיך אותה...הציור של סגן-כהן ניתן לראות כ"אמירה"
של מין תלמיד חכם חילוני, שהציור הוא אחת האופציות שלו, ולא אובססיה גמורה, ולכן
הוא מצייר לאט ומעט, ובעצם מצייר "עקרונות" ו"עיקריים" ומכאן, מיעוט העבודות שלו ומיעוט
התערוכות
— אדם ברוך, "מיכאל סגן-כהן היה אומר", שישי תקשורת/ תרבות, 11.3.94
מיכאל סגן-כהן היה דוגמה מובהקת לאסכולה של איש אחד.... אפשר לתאר את הרעיון
האחד, הגדול, החשוב והחוזר בגלגולים שונים בציוריו של סגן-כהן כמפעל להחייאת השפה.
אם אליעזר בן-יהודה שאף לדבר עברית, סגן-כהן שואף לצייר בעברית
— איתמר לוי, "המפעל להחייאת השפה", מוסף הארץ, 8.4.94
מיכאל סגן-כהן, בציוריו, מחזיק ערוץ פתוח למקום שלא כתוב בשום ספר, שהוא, שהוא נקודת חיבור בין ה"נירמול" של האמנות הישראלית, לבין האחרות ההיסטורית שלה –מקורותיה היהודיים. הדגש בחשיבה שלו הוא על האטימולוגיה של השפה, מימד חזותי-מושגי מומצא במידה רבה, ועיקרון של פשט ודרש. נעשו כבר בעבר נסיונות להרים גשר אל המקורות היהודיים (ארדון, לשם דוגמא). גוף העבודה של סגן-כהן מחזיק אותו חי, מלומד, ומתרגם את המימד הלא חזותי של המסורת הזאת, אפשר לומר מימד איקונוקלאסטי, למשהו בין ציור רע לציור נאיבי. המקום הלא פתור שהוא מסמן על מפת האמנות הישראלית, הוא מקום חשוב
— הקדמה מאת שרה ברייטברג סמל למאמר של מיכאל סגן-כהן, "מפי האתון", סטודיו, גליון מס' 52, סטודיו, אפריל 1994
...סגן-כהן מלומד, רגיש ומפוקח, מציע הצעה עכשווית לציור שמחובר להגות יהודית, אך בוחל בפתרונות שמרניים ומקובעים. הוא אינו מייצר יודאייקה. הוא מדבר יהודית במובן העמוק ביותר
של המילה....תערוכת ציוריו-חפציו של סגן-כהן הוא פרדס שיש לשקוע בתוככו ולהתבשם מריחותיו...
— חיים מאור, "תפילין, תפילות ופליאות", על המשמר, 6.5.1994
מיכאל סגן-כהן שהוא תופעה מיוחדת בעולם האמנות... פיתח דיבור באמצעות ציור, שנישען על איקונות תרבותיות מרבדים שונים... האדם הישראלי, האדם היהודי, האדם המשפחתי, האדם המערבי, האדם הירושלמי, האדם העולמי, האדם הבודד, האדם הצייר... הסימנים האלה נעים מהילדות של הדור שנולד סמוך להולדת המדינה, לשפה, לאלף-בית העברי בגלגולו הראשון ופתיחתו המאוחרת לפרשנות וסמלים קבליים, לאמנות עממית יהודית... השיחה הזו בין אדם לתבנית נוף תרבותו דרך גוף הציור, שהוא ילדי, עממי וחכם ומצחיק ונבון, היא התרומה המיוחדת של מיכאל סגן-כהן לתרבות הישראלית...
— זלי גורביץ',"מיכאל סגן-כהן, צייר אלף-בית" סטודיו, מס' 92, אפריל 1998
מיכאל סגן-כהן היה אמן נודד בן המאה ה-20, שהיה קשור בכל נימיו אל מורשתו העתיקה, ואדם של מילים שהתבטא בציורים. הוא הביא עמו מנדודיו אופן הסתכלות אחר על היהדות, על העברית ועל הארץ, וביטא את ראייתו זו בשפה אמנותית, חיה ומעודכנת. שדה האמנות הישראלי, שקיבל את יצירתו בהפתעה ואולי אף בחוסר הבנה, מקבל אותה היום כיצירה בעלת השפעה וחשיבות רבה
— אמיתי מנדלסון, התנ"ך בצבעי יסוד, מקורות יצירתו של מיכאל סגן-כהן. חזון מיכאל, יצירתו של מיכאל סגן-כהן 1976–1999, בעריכת אמיתי מנדלסון, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2004
...מיכאל סגן-כהן המליך את הספר – "ספר החיים" והספר האחר – על עולם ומלואו. היקום הוא ספר אלוהי, ספר של יום ולילה, והוא כתמצית קדושת בית המקדש כ"בית הספר", בית הספר האלוהי. הוא, שביכר את ה"עיון" (מלשון קריאה ועין) על פני המבט, רב-אמן של מדרשים חזותיים ופרשנויות, תפס את ההוויה כספר פתוח, עתיר סמלים, שסודות מטאפיזיים ותאולוגיים חבויים בהם. התמכרותו לתנ"ך, תפקודו לעיתים כמין סופר סת"ם המעתיק מ"תריעשר", "ישעיהו" וכו', לא היו כי אם חלק מהשקפה כוללת, המאחדת את היש והמילים ברוח "ספר יצירה.
— גדעון עפרת, המחסן של גדעון עפרת, ארכיון טקסטים (אינטרנט)
הספר האלוהי והספר האנושי, 25 באפריל 2012
