מחיקה לסבית (באנגלית: Lesbian erasure) היא הנטייה להתעלם, להסיר, לזייף או להסביר מחדש עדויות על נשים לסביות או מערכות יחסים לסביות בהיסטוריה, באקדמיה, באמצעי התקשורת, ובמקורות ראשוניים אחרים. ייתכן וגם בקהילה הגאה, מתעלמים מקיומן של לסביות ולא מכירים בזהותן.^[1][2]

העיתונאית והסופרת ויקטוריה א. בראונוורת' כתבה כי מחיקת המיניות הלסבית מהתיעוד ההיסטורי ”דומה למחיקה של כל מיניות נשית (אנ') אוטונומית: מאז ומתמיד נצפו, נדונו והוצגו תשוקות מיניות של נשים במסגרת המבנה והטווח של המבט הגברי”.^[3] לעיתים קרובות, מחיקה לסבית מתרחשת כאשר ארגוני להט"ב לא מצליחים להכיר בתרומותיהם של לסביות, למשל ההצהרה של המרכז הלאומי לזכויות לסביות מ-2018, אודות האי-הכרה במעורבתה של סטורמה דלרוורי (אנ') במהומות סטונוול.^[4]

ב-1974, המועמדת לבחירות בארצות הברית, קתי קוזצ'נקו (אנ'), יצאה מהארון, שבסופו של דבר זכתה בבחירות. עם זאת, הישג זה בהיסטוריית להט"ב (אנ') יוחס באופן שגוי לפוליטיקאי, הארווי מילק, מסן פרנסיסקו.^[5][6]

למרות עליית זכויות הלהט"ב לאורך השנים, הקנון האקדמי המסורתי מזניח, לעיתים קרובות, לסביות.^[7] חוקרת התיאוריה הפוליטית, אנה מארי סמית', הצהירה כי הלסביות נמחקה מה-"שיח הרשמי" בבריטניה משום שלסביות נתפסות כ-"הומוסקסואלים אחראיים" בדיכוטומיה בין זה לבין "הומוסקסואליות מסוכנת". כתוצאה מכך, יחסי מין לסביים בבריטניה לא הפללו לעומת הפליית יחסי מין הומוסקסואליים. סמית' הצביעה גם על הדרת נשים ממחקר האיידס במרכזים לבקרת מחלות ומניעתן. סמית' מאמינה כי מחיקות אלו נובעות מאפליה מינית, והיא מציעה כי יש לטפל בבעיות אלו ישירות על ידי אקטיביזם לסבי.^[8]

הוחקרת מממכון קליימן לחקר מגדר באוניברסיטת סטנפורד, מרסי ביאנקו, אמרה כי מחיקה לסבית מתרחשת גם בפרסומות. מפרסמים אינם מכוונים לקהל הלסביות, כאשר מתפרסמים מוצרים בפני הקהל הלהט"בי.^[9] כדוגמה לכך, היא ציינה את התמוטטותו של האתר AfterEllen (אנ'), שלדבריה נבעה ממחסור במפרסמים כאלו. העורכת הראשית לשעבר של AfterEllen, קרמן קרגלואי, הצהירה כי מפרסמים אינם חושבים על לסביות כנשים, וטריש בנדיקס, הבחין כי המפרסמים מניחים כי לסביות אוהבות את אותם הדברים שהומוסקסואלים אוהבים, גם אם הם ממוקדים למין הגברי.

הסופרת וחוקרת ההיסטוריה הנשית, בוני ג'יי. מוריס (אנ'), ופעילות לסביות אחרות, כמו רובין טיילר,^[10] אשלי אובינוואן,^[11] וממורי ג'ואל, אומרות שכאשר משתמשים במונח קוויר לתיאור לסביות, הוא מונח "דיסידאטיפיקציה" שתורם לבלתי נראות לסבית.^[12][13] בראיון של המחברת ג'וליה דיאנה רוברטסון על הרומן Beyond the Screen Door,‏^[14] היא גילתה כי היא מזדהה כלסבית ותיארה את ז'אנר הרומן שלה כתמיהות קווירית.^[15] במצעד הגאווה בברייטון (אנ') של 2018, המקרה היחיד בו הופיעה המילה "לסבית" היה על כרזה שנשא את שמה של סטורמה דלרוורי (אנ').‏^[16]

שאנון קיטינג, מ-BuzzFeed, הצביעה על יותר אנשים באופן משמעותי, במיוחד על הדור הצעיר שיש לו זהויות מחוץ למגדר הבינארי, ואומרת כי ”על רקע הצבעוניות ההולכת וגדלה של המגוון המגדרי, תוויות בינארית כמו 'גיי' או 'לסבית' מתחילות להרגיש קצת מיושנות ועמוסות”. בנוסף, קיטינג אמרה גם כי חלק מהנשים המזוהות כקוויריות, מרגישות יותר בנוח עם קווירים, מאשר לסביות, מאחר שזה מביא רעיונות לגבי חיוניות מגדרית (אנ'), ונותן גיוון להט"בי ומאפשר להומופוביה מופנמת. קיטינג אמרה גם כי: ”המילה 'לסבית' נושאת קונוטציה כה לא מגניבה כל כך הרבה זמן - לפעמים מסיבות איומות (מכוערות, מיושנות, סטריאוטיפים מהותיים) ולפעמים מסיבות לגיטימיות ביותר (היסטוריה של טרנסמיזוגניה) - כדאי לשקול אם [צריך] להפוך את המונח למגניב [יותר]. זה משהו שאנחנו באמת צריכים [לשקול] בכלל.”^[17]

כמה פעולות פמיניסטיות לסביות הקוננו על היעלמותן ההולכת וגוברת של מרחבים פיזיים רבים, כמו לסביאן בר, חנויות ספרים לנשים ופסטיבלי מוזיקה, שהיו מרחבים לסביים אלטרנטיביים בהם התת-תרבות הלסבית שגשגה.^[12][18] אלכסיס קלמנטס, מהמגזין Curve (אנ'), אמרה כי ההסבר מדוע כל כך הרבה מרחבים לסביים נסגרו או השתנו אינו ברור, אך ”חלק ממנו בהחלט כלכלי” וחלקו ”מתייחס לשינויים פוליטיים”, ואמרה גם כי ”ככל שהחקיקה משתנה בהדרגה. כדי להפחית את האפליה הלהט"בית סביב דברים כמו נישואים או עבודה, ייתכן שרבים מרגישים כעת יותר משולבים בתרבות הגדולה ולא רואים צורך רב במרחב נפרד או באקטיביזם פוליטי.”^[19] היא גם שאלה אם השינוי הוא דורי, שכן ”היה שינוי בזהויות הקוויריות ובפוליטיקה שנולדה מתוך אמונה שמגדר ומיניות פועלים על ספקטרום שלא בהכרח מתאים לזכר/נקבה או סטרייט/גיי/בי, [בעוד ש]אחרים עדיין מעדיפים ומאמינים בצורך ליצור מרחבים מכילים יותר.”

קיטינג אמרה כי מספר היבטים של תרבות הגברים ההומוסקסואלים מיוצגים בתרבות המיינסטרים ”באופן שלתרבות הלסבית פשוט לא הייתה” וכי ”מרחבים גבריים הומוסקסואליים, מברים ועד לשכונות עיר שלמות, הצליחו לשמור על רלוונטיות מודרנית, בעוד שלסביאן בר וחנויות ספרים לא פרחו בהמוניהם ברחבי הארץ, [אך הם] וחללים לסביים נוספים ברחבי הארץ נסגרו מסיבות שאין להם שום קשר לשילוב הטרנסים.” קיטינג אמרה כי ישנם עדיין מקומות ואירועים לסביים, אך לעיתים קרובות הם נמצאים תחת ”שם אחר, רחב יותר, כולל יותר” ו-”זה לא בהכרח מחיקה: זו אבולוציה." קיטינג נימקה כי "אימוץ המגוון המגדרי וקבלת פנים של אנשים קווירים מכל הקשת שמרו על כאירועים וחללים היסטוריים ללסביות בלבד, ואפשרו לצמיחה של [אירועים וחללים] חדשים.”^[17]

כריסטינה קטורוצ'י מהמגזין האמריקאי, סלייט, אמרה כי קיימת התפתחות של הומופוביה מופנמת אצל נשים לסביות. אותן נשים לא משתמשות במילה לסבית כלל, וכי ישנה דחייה של המונח להכללה ורצון להשתמש במונח רחב יותר למרחבים שבעבר תויגו באופן מסורתי כמרחבים לסביים. בנוסף, היא אמרה כי החברה דאגה לכך שיהיה ”יותר מקום לנשים מאשר לגברים לטעון לנטייה מינית נוזלית, כלומר לנשים קוויריות יש סיכוי גדול יותר, בהווה או בעבר, להיות פרטנרים שאינן נשים, [וכי זו] הסיבה שבדרך כלל, זה קל ומדויק לתייג מעגלים של גברים הומוסקסואליים כ-'גברים הומוסקסואליים', וגם מדוע גברים הומוסקסואליים חופשיים יחסית מהמאבק התמידי סביב תוויות ופוליטיקה שנראים יותר נפוצים בקרב נשים קוויריות.” בנוסף, היא אמרה כי אף על פי שיש מי שמתאבל על אובדן המרחבים הלסביים וכלי התקשורת, ”כדאי לתהות כיצד אנו מצפים שמסיבת ריקודים או מגזין יספקו לנו כאשר נראה שזהותנו והפוליטיקה מונעים מאיתנו לשתף שם.”^[20]

ג'וליה דיאנה רוברטסון מ-AfterEllen, טענה כי המילה לסבית היא מילה נבזית ולכן היא נמחקת, וטענה גם כי משתמשים במונח קוויר במקום המונח הקיים מפני שמהמונח קוויר אין גבולות מיניים מוגדרים ומגניב יותר, מה שמעביר את המסר ללסביות צעירות ”כי אם מיניותן אינה משאירה מקום [לאחרים], היא מיושנת, לא מגניבה או לא רלוונטית איכשהו. זו פשוט הומופוביה המחופשת לפרוגרסיביות.”^[21] כריסטינה קטורוצ'י אמרה גם כי: ”לסבית לא מותירה ספק שהזיקה המינית והרומנטית של האישה נופלת כלפי נשים אחרות. בעולם המועדף על זיווגים הטרוסקסואליים, לסביות מתמודדות עם מציאות שונה לחלוטין מזוגיות בשם בלבד, ומעניקות למונח את הכוח של הצהרה בוטה, ברורה ולא מתנצלת.”^[20] מרי גרייס לואיס מהמגזין אדבוקט טענה כי המילה "לסבית" אינה מילה גסה, כאשר אמרה שהיא ”נבל במדיה מאחר ש[לסביות] אינן משרתות מטרה לאנשים השולטים בה.” היא אמרה כי סטריאוטיפים לסביים הנראים בתקשורת אינם מייצגים את המונח, וכי נשים המקבלות כי אינן נמשכות מינית לגברים אינן צריכות לחשוש להכיר בכך או להרגיש שהוא מגביל. היא הרגישה שככל שמשתמשים יותר במונח, ”כך ילדות ונשים [ירגישו] יותר בנוח”, להשתמש בו ופחות להפוך אותו לנשק.^[22]

ביחס לגברים טרנסג'נדרים, יש לסביות, פמיניסטיות רדיקליות, סופרות או פרשניות (שמרניות ולא שמרניות) הטוענות כי טרנסקסואליות או אקטיביזם טרנסי (אנ') מוחקים את תרבות הבוצ'ה, בכך שהם גורמים להן להרגיש שעליהם לשנות את מגדרן לזכר בגלל האי-התאמה המגדרית (אנ') שלהן, או שלסביות מבוגרות יותר שהבינו את זהותן, וכי הן מרגישות שהן צריכות לשנות את מגדרן.^{[23][24][25][26]} מספר לסביות אומרות שהן היו טום בוי או חוו דיספוריה מגדרית בילדותן. מספר לסביות צעירות דיווחו כי הרגישו מסוכסכות אם צריך לשנות את מגדרן או להרגיש חרטה על הליך התאמה מגדרית מאוחר יותר. טריסטן פוקס מ-AfterEllen אמרה כי התנועה הטרנסג'נדרית של ימינו דוחפת ”לסביות צעירות להאמין שהן גברים ולקטוע את השדיים הבריאים שלהן ולקחת הורמונים צולבים - כל בשר יודע מה הוא רואה. זה כמו להסתכל במראה ולהיזכר שוב בכל הדחייה, השנאה, ההורים והעמיתים.”

הסופר שאנון גילריאת, בהתייחס ל-”טרנססקסואליות כמחיקת הומואים”, אמר כי: ”לא פעם שאלתי את עצמי כמה ניתן להסביר את הטרנססקסואליות בשנאה עצמית מחרידה, צורך מוחץ לא להיות הומו - במילים אחרות, הומופוביה עם חיסול עצמי. מנקודת מבט זו, טרנססקסואליות היא דרך של הימנעות להיות גבר הומו נשי או לסבית בוצ'ה. במקום זאת, גבר הומו נשי יכול, למעשה, להיות 'אישה סטרייטית' ולסבית בוצ'ה יכולה, למעשה, להיות 'גבר סטרייט'.” לדבריו, בעוד שהוא מודע לנשים טרנסיות שהזדהו כלסביות וגברים טרנסים שהזדהו כהומואים, שעברו טיפול בהתאמה מגדרית (אנ'), על מנת שהתיאוריה שלו בנושא טרנס-מיניות תהיה הגיונית בשלב זה, צריך להשהות את התהליך כדי לזכור את החשיבות של גוף מגדרי וההקשר שלו להטרוסקסואליות כפויה תחת פטריארכיה/הטרורכיה כ-”מיקום ישיר של שליטה חברתית”.^[26]

קייטי הרצוג, מהמגזין Stranger (אנ'), אמרה כי: ”יש נציגות של 'פמיניסטיות רדיקליות' ('radfems' כלעג באינטרנט) אשר משתמשת [בסיפורים של דה-עוברי התאמה מגדרית] להתווכח במעבר כי הוא ניסיון פטריארכלי לחזק את תפקידי המגדר ולמחוק את הנשים הבוצ'יות.”^[24] היא התייחסה לחוסר הוודאות לגבי מדוע אנשים נוספים יצאו כטרנסיים או כא-בינאריים, אך אמרה ש-”נראות מוגברת וקבלה חברתית” של אנשים טרנסים הם הסברים הגיוניים לעניין. היא דיווחה על פעילותה של הסופרת הטרנסית, ג'וליה סרנו, בטענה כי יותר אנשים יוצאים מהארון כטרנס ”עקב המעבר ממערכת השוער הישן של בריאות טרנס למודל חדש יותר כי [זה] 'לוקח טרנסים בחוויות ובדאגות ברצינות.'”

בטענה כי ”הרעיון שגברים טרנסיים הם 'לסביות בהכחשה', הוא משפיל ולא נכון”, כתב הסופר הטרנסג'נדר, צ'רלי קיס, במגזין האקונומיסט, כי הוא ”לא יכול היה להשתדל יותר להיות לסבי אמיתי”, אלא שזה היה מעולם לא הרגיש נכון. הוא ייחס גם את העלייה המדווחת במספר האנשים של נשים או גברים שמפקפקים בזהותם המגדרית, לעלייה בנראות והיה ”הרבה יותר קשה להיות מוצג כנקבה ולצאת כנערה טרנסית בבית הספר התיכון, מאשר להיות מוצג כגבר ולצאת כילד טרנס.” בנוסף, הוא אמר כי ”מתקיים איזון מחדש מאחר שכעת, סוף סוף, גברים טרנסים מקבלים נראות מסוימת בתקשורת. זה מקל על אנשים לדמיין זאת כעתידם; לחזות אפשרויות ולקבוע אם הם יהיו מאושרים יותר אם [ירצו] לעבור לזכר.”^[27]

ראש הצדקה Stonewall (אנ'), רות האנט (אנ'), כתבה בעיתון הבריטי, אינדפנדנט, כי: ”אחת מהטקטיקות המוזרות במיוחד שמשתמשים בהם מתמודדים נגד טרנסים היא להציג כל מהלך קדימה למען זכויות טרנס ככף הכרחי של זכויות לסביות. באופן ספציפי, זכויותיהן של לסביות צעירות ובוצ'יות. עם זאת, העובדות הקשות פשוט אינן שם כדי לגבות כל זה.” בנוסף, האנט אמרה ”[שאף על פי ש]יותר צעירים מדברים על זהותם [המגדרית] ועל הרגשתם [ו]הייתה עלייה במספר הנשים הצעירות שניגשות לתמיכה המתאימה לגיל כדי לעזור, באמצעות שיחה, בנושאים אלו. לשוחח עם מומחה איננו זהה [כלל] למעבר. מעט מאוד צעירים שניגשים לתמיכה עוברים למעבר. כך היינו מצפים: כך נראה טיפול מגדרי מוצלח בהרבה.”^[25]

חילוקי הדעות בין סיסג'נדר לסביות לבין נשים טרנסיות נוגעים לנושא הנטייה המינית ולאלו שלא מאמינים שנשים טרנסיות יכולות להיות לסביות מבלי למחוק את המשמעות של להיות לסבית.^[28][29] ג'ינה דוידסון, מהעיתון The Scotsman (אנ'), אמרה כי: ”בבסיסה, ישנה התמקדות בזכויות טרנס על ידי ארגוני להט"ב, ובשאלות פילוסופיות וביולוגיות על איך שמוגדרת אישה, והשפעתה על הנטייה המינית ועל הלסביות.” בנוסף, היא אמרה כי: ”האם לסביות היא משיכה מינית רק לגופים נשיים או שהיא משיכה לזהות נשית? האם זה יכול להיות מעורב בנשים טרנסיות שעדיין יש להן גוף גברי?”. מחלוקות אלו הוצגו גם באירועים להט"בים שונים.^[30] הקבוצה הניו זילנדית הברית לזכויות לסביות אאוטהרואה לא הורשה לצעוד במצעד הגאווה בולינגטון משום שהיא ”לא מספיק מכילה 'אנשים טרנסיים'”, בעוד שחברים בודדים מהקבוצה עדיין הצליחו לצעוד.^[31] במצעד הדייקיות בוונקובר, קנדה, נאמר לקבוצה הלסבית הקולקטיבית להוציא כרזות וסמלים של גאווה לסבית, שלדברי מארגני הצעדה היא אי-הכללה של נשים טרנסיות.^[32] סכסוכים כאלו התרחשו גם בארצות הברית וברחבי בריטניה.

המונח "מחיקה לסבית" שומש על ידי מספר פמיניסטיות רדיקליות, כמו חברות בארגון בריטניה Get the L Out,‏^[33][34] שמתמקד בנשים טרנסיות.^[29] הקבוצה, המציעה הקמת קהילה לסבית אוטונומית, טוענת כי לסביות ”מושכלות כל הזמן ומודרות מהקהילה הגאה בשל הצהרת העדפתן המינית הבלעדית”, וכי הרחבת זכויות הטרנס מוחקת את הלסביות, שהאקטיביזם הטרנסי (אנ') מעודד לסביות לשנות את מגדרן לגברים סטרייטים, וכי הקהילה הגאה הופכת יותר ויותר אנטי-לסבית ומיזוגינית.^[28][30] הקבוצה ערכה את מחאתה הראשונה במצעד הגאווה בלונדון (אנ') ב-2018 וכנותה כטרנספובית או כ-"אנטי-טרנסית" על ידי מארגני מצעד הגאווה בלונדון,^[35][36][37] ועל ידי אוול פישר (אנ') בגרדיאן.^[38]

החלת המונחים טרנספובית, ביגוט או טרמינולוגיה דומה על לסביות שאינן מתחשבות בנשים טרנסיות, כולל כאלו שלא עברו ניתוח להתאמה מגדרית, מפני ששותפים מיניים טוענים כי זה סוג של מחיקה לסבית או טיפול המרה.^[29][39][40] מצב בו לסבית מסרבת לצאת עם אישה טרנסית יכול להיקרא "תקרת הכותנה" (ביטוי שנטבע כמקביל למונח תקרת הזכוכית, כדי לתאר את הקושי שעוברות נשים טרנסיות, כאשר הן מחפשות קשר רומנטי או מיני עם לסבית סיסג'נדרית).^[41] טרי מקדונלד, מהמגזין New Statesman (אנ'), הצהירה כי המונח תקרת הכותנה ”מריח שנאת נשים וזכאות גברית [וכי] לא רק פמיניסטיות רדיקליות חושבות [על כך שקוראים ללסביות טרנספוביות על אי קבלתן של נשים טרנסיות כשותפות מיניות, היא] בעייתית: חלק מהנשים טרנסיות עושות זאת גם. האם זה באמת רק קנאה לא הגיונית?”^[42] מקדונלד וחוקרים ב-Daily Nous (אנ') הצהירו כי ניתן להשתמש במונח TERF (קיצור של "פמיניסטית רדיקלית מדירות מטרנס"), כדי להתייחס ללסביות סיסג'נדריות שאינן נמשכות מינית לנשים טרנסיות.^[43] התאורטיקנית הפמיניסטית, קלייר היוכאן,^[44] שימשה במונחים "ווגינופיל", "פטישיסט בנרתיק", "טרנסמיסוגיניסט", ו-"דמוניזציה של הפין" עבור לסביות סיסג'נדריות שמסרבות עד היום לצאת לדייט או לקיים יחסי מין עם נשים טרנסיות והצהירה שהיא עדיין לא ראתה מצב שבו ”גבר הומו שמואשם בהיותו פטישיסט של הפין, פין או שד נרתיק כתוצאה ממיניותו - זה שמור לנשים. איכשהו, זה תמיד כך.”^[45]

שרה דיטום, מהמגזין New Statesman (אנ'), הצהירה כי הוויכוח על משיכה מינית חשובה כל כך עבור לסביות מאחר שהן ”התמודדו בעקביות עם כל דבר, מלגלוג ועד לאלימות משום שהתעקשו על גבולות למיניותם”, וכי חלקן חוו אונס מתקן.^[41] היוכאן אמרה כי ”נשים בילו את אלפי השנים האחרונות בהיותן מותנות ונאלצות לקיים יחסי מין הכרוכים בפין”, וכי זה לא הוגן ובלתי הומני ”להפחית את מיניותן של נשים לסביות למקור תוקף לנשים טרנסיות.” לדבריה, ”מסוכן לשלב נשים שמתייחסות לכבוד למישהו עם נשים הרואות מישהו כבת זוג מינית פוטנציאלית, במיוחד בהקשר הפוליטי שבו זכויות נשים נתקלות בסכנה חדשה.”^[45] היוכאן טענה גם כי ”לסבית היא שוב קטגוריה שנויה במחלוקת, [ו]אפילו הכרה בנראות לסבית מתוארת כ-'טרנספוביה של שריקת כלבים' ... לסבופוביה אינה מגיעה משמרנות חברתית (אנ') כפי שהיה בעבר, אלא רק בקהילה הגאה.”^[29] אמנית הביצועים והסופרת הלסבית האפרו-אמריקאית, פיפה פלמינג, שכתבה בהאקונומיסט, אמרה כי: ”זהות לסבית מכונה כעת הרחקה או טרנספוביה. את/ה לעזאזל צודק כי זה בלעדי: ללסביות יש זכות לומר לא לפאלוס, לא משנה איך הוא מוסתר או נחשף.” בנוסף, היא אמרה כי ”פטריארכיה ודיכוי מבוסס-מין הם אמיתיים, והם הכוח המניע מאחורי נראותם של לסביות שחורות. הניסיון של תנועת הזהות המגדרית למתג מחדש את הלסבית כקווירית, וההצהרה ש-'כל אחת יכולה להיות לסבית', היא לא פחות ממחיקה.”^[46]

חלק מפעילי הלהט"ב התנגדו לשימוש במונח מחיקה לסבית בכל הקשור לאקטיביזם טרנסי (אנ')‏.^[30][28] במכתב פתוח מ-2018 שהתנגד לשימוש במונח זה, 12 עורכים ומוציאים לאור של 8 פרסומים לסביים הצהירו כי ”איננו חושבים שתמיכה בנשים טרנסיות מוחקת את זהותנו הלסבית; אלא אנו מועשרים על ידי חברים ואוהבים טרנסיים, הורים, ילדים, קולגות ואחים.”^[47] עורכת המגזין Diva (אנ') ויוצרת המכתב, קארי לייל, אמרה כי: ”אמנם אין הכחשה שהנשים [הטרנסיות] מגיעות לשולי הקהילה הגאה, אם זה לא קשור לאנשים טרנסיים או לנושאים טרנסיים, זה חדשות בשבילי.” היא גם התייחסה לטענה לפיה נשים טרנסיות לוחצות על לסביות "לקבל אותן כשותפות מיניות" כ-"הפחדה".^[48] שאנון קיטינג, מ-BuzzFeed, טענה כי ”אף על פי שלסביות בשום פנים ואופן לא מותקפות על ידי טרנסים, הגישה האמריקאית לגבי זהות מגדרית מתפתחת החלה להשפיע על הדרך בה רבים מאיתנו חושבים על נטייה מינית.”^[17]

אביגיל קורלו, של המגזין Vice, טענה וציינה כי סיסג'נדרים עלולים למצוא את עצמם נמשכים מינית לאישה טרנסית, במיוחד אם זה מרגיע את ”[ה]דעות [ה]קדומות ו[ה]סטריאוטיפים על טרנסים”. בנוסף, היא אומרת כי ”[זה] מאוד שונה מאשר לומר שאם את/ה לא נמשכ/ת לנשים טרנסיות, את/ה טרנספובי/ת.” לדבריה, היא לא מביישת אנשים על נטייתם המינית או קובעת כי אין השפעה ביולוגית, אלא מציינת דעות קדומות של החברה ומבקשת מהם ”לשקף ביקורתית את הגורמים העשויים לעצב את האטרקציות [שלהם].”^[49] הסופרת מורגן לב אדוארד הולב טענה כי לסביות שהן פמיניסטיות רדיקליות מחוץ להדרה ”נחרדות לחלוטין מהאפשרות להימשך לאישה טרנסית מכיוון שזה ייפגע במעמדן כמעוז של פמיניסטיות בדלניות לסביות, כשהן נמשכות למישהי שהן רואות בה באופן שגוי כ-'איש'.” הולב הוסיפה גם כי אנשים טרנסים ”מודעים היטב להבדלים הביולוגיים בין [טרנסג'נדר] לסיסג'נדר, [וכי] טרנסים אינם מנסים 'למחוק' את ההבדלים הביולוגיים, [אלא] אנו מנסים להבטיח את זכויותינו הבסיסיות ולהדגיש את המאבקים המשותפים כשאנחנו מדברים על אקטיביזם וצדק.”^[50]

• מחיקה ביסקסואלית
• הנוקמות הלסביות
• סטריאוטיפים על להט"בים

ספרים וכתבי עת