מחול אקספרסיבי (בגרמנית: Ausdruckstanz)[2] הוא צורת ריקוד אמנותית שבמרכזה ההצגה האישית והאמנותית של רגשות. הוא הופיע כתנועת נגד לבלט הקלאסי בתחילת המאה ה־20 באירופה. הבלט המסורתי נתפס כמחמיר, מכני, וכבול לצורות קבועות ושגרתיות. לעיתים מכנים אותו גם "מחול מודרני" או (במיוחד בהקשר של תולדות המחול) "מחול חופשי", "מחול אקספרסיוניסטי"[2] או "מחול אמנותי חדש", ובארצות דוברות אנגלית גם "מחול גרמני". בשנת 2014, הוסיפה גרמניה את המחול המודרני, עם צורותיו הסגנוניות וצורות התיווך של תנועות ריקוד קצביות ואקספרסיביות, לרשימת "המורשת התרבותית הבלתי־מוחשית הגרמנית" כפי שהוגדר על ידי אמנת אונסק"ו לשמירה על מורשת תרבותית בלתי מוחשית. הריקוד האקספרסיוניסטי הגרמני קשור לתיאטרון מחול.[3]
היסטוריה
המחול האקספרסיוניסטי נוצר והתפתח על רקע מודרניזם, ויטליזם, אקספרסיוניזם, אוונגרד, ומחאה כללית נגד הקיפאון האמנותי והחברה הישנה. הבלט הקלאסי נתפס כבידור שטחי. המחול החדש נועד להיות אמנות, להבדיל מבידור, ולהיות יצירה אישית ואמנותית כאחד. הוא תואר כ"אמנות התנועה".
מחול זה עלה בצורת מהפכה מתנגדת: בניגוד לבלט, הדגש במחול האקספרסיוניסטי הוא על הפגנת רגש ורוח, ופחות על וירטואוזיות טכנית. הוא עושה יותר שימוש באלתור, והוא יותר נועז ופחות עצור. נשים תפסו את מרכז הבמה. מרכזית ביניהן הייתה איזדורה דאנקן, שבסביבות שנת 1900 נטשה את טכניקת ואת תלבושות המחול הקלאסי. אף את נעלי הריקוד המיוחדות הסירה, באומרה "אין מנגנים בפסנתר בכפפות". היא שאפה לאחד את הגוף והנפש באמצעות אמנות, ולצד אולגה דזמונד חיפשה השראה באמנות יוון ומצרים העתיקות, בתקופה שבה האוריינטליזם היה נפוץ.
בהוראת מחול אקספרסיוניסטי היו תפיסות ודגשים מיוחדים בריקוד, כגון טבעיות התנועה, נשימה, מתח לעומת הרפיה, ועוד. לעיתים קרובות המחול היה קשור למגע ברצפה, ל"משקל" של תנועות ריקוד, ולניסויים במוזיקה. הגוף והגופניות הודגשו מאוד. רודולף פון לאבאן היה תאורטיקן בולט של המחול החדש, ושילב בו רעיונות מטפיזיים.[4] בשנים 1913–1918 ניהל פון לאבאן בית ספר לאמנות במושבה מונטה וריטה באסקונה, שווייץ, שהפך למרכז הוראה למחול החדש.[4] בין תלמידיו היו קורט יוס ומרי ויגמן.
בארצות הברית, יסדו רות סנט דניסוטד שון בשנת 1915 את בית הספר למחול "דנישון", שעל תלמידיו נמנו מרתה גרהםודוריס האמפרי. הריקוד העצמאי והחלוצי של אותו בית ספר הפך לעמוד השדרה של המחול המודרני, שענפיו הרבים משתרגים עד היום.
השפעה על מחול עכשווי
תיאטרון המחול היפני בוטו שואב השראה מהמחול האקספרסיוניסטי הגרמני של שנות ה־50.
Bergsohn, H. and Partsch-Bergsohn, I. (2003) The Makers of Modern Dance in Germany: Rudolf Laban, Mary Wigman, Kurt Jooss. Independent Publishers Group. ISBN 0-87127-250-4
Vernon-Warren, B. and Warren, C. (Eds) (1999) Gertrud Bodenwieser and Vienna's Contribution to Ausdruckstanz. Routledge. ISBN 90-5755-035-0ISBN90-5755-035-0
Amelie Soyka (Hrsg.): Tanzen und tanzen und nichts als tanzen.Tänzerinnen der Moderne von Josephine Baker bis Mary Wigman. Aviva, Berlin 2004. ISBN 3-932338-22-7ISBN3-932338-22-7
Hermann und Marianne Aubel: Der Künstlerische Tanz unserer Zeit. Die Blauen Bücher. K. R. Langewiesche, Leipzig 1928, 1935; Neudruck der Erstausgabe nebst Materialien zur Editionsgeschichte. Einführender Essay von Frank-Manuel Peter. Published by the Albertina Wien. Langewiesche, Königstein i. Ts. 2002. ISBN 3-7845-3450-3ISBN3-7845-3450-3
Silke Garms: Tanzfrauen in der Avantgarde.Lebenspolitik und choreographische Entwicklung in acht Porträts. Rosenholz, Kiel/Berlin 1998. ISBN 3-931665-11-9ISBN3-931665-11-9/ ISBN 978-3-931665-11-1
Hedwig Müller: Die Begründung des Ausdruckstanzes durch Mary Wigman. Köln, Phil.Diss. 1986
Hedwig Müller: Mary Wigman.Leben und Werk der großen Tänzerin. Hrsg. von der Akademie der Künste Berlin. Beltz/Quadriga, Weinheim/Berlin 1992. ISBN 3-88679-148-3ISBN3-88679-148-3
Hedwig Müller, Frank-Manuel Peter, Garnet Schuldt: Dore Hoyer.Tänzerin. Hentrich, Berlin 1992. ISBN 3-89468-012-1ISBN3-89468-012-1