יצירתיותה באופני המחול האקספרסיוניסטי, במחול כּוללני (אינקלוּסיבי), וכן עבודתה החלוצית עם ילדים נכים תרמו לעיצובו של המחול המודרני.[1]
ראשית חייה וחינוך
הִילדֶה נולדה בווינה[2] למשפחה יהודית ליברלית. בתם של אלפרד ואליזה סופר-שרייבר.[3] אביה היה משורר ואמה הייתה מיצרת נעליים בשירות קיסר אוסטריה. לאחר פלישת הנאצים לאוסטריה בשנת 1939 נמלטה מווינה, לא קיבלה היתר להיכנס לאנגליה ולכן הגיעה להודו.[4] בעיר מומבאי, הודו פגשה מטפל בהומאופתיה וחובב אומנות ממוצא פֵארֵסי בשם אָרְדֵשיר קָאוואסג׳י בּוֹמַן-בֵּרַם (Ardershir Kavasji Boman-Behram) והשניים נישאו בשנת 1940.[5] אימה, אביה החורג וארבעה עשר בני משפחתה נספו בשואה. להִילדֶה נולדו שני ילדים במהלך חייה. בתה הראשונה נולדה בשנת 1946 בהודו בשם פּריִמבֵרַה בּוֹמַן-בֵּרַם (Primavera Boman-Behram) ומאוחר יותר נהפכה לרקדנית, מפסלת ומעצבת תכשיטים. בשנת 1948 היגרה עם משפחתה לאנגליה[5], וב-1949 נולד בנה דריוּס בּוֹמַן-בֵּרַם (Darius Boman-Behram) עם תסמונת דאון, דבר שהיווה השראה בעבורה לעבוד עם אנשים בעלי מוגבליות פיזיות.
קריירה מקצועית
הִילדֶה החלה את דרכה כרקדנית בגיל שש. מכיוון שהייתה צעירה מדי בכדי להירשם לאוניברסיטה למוזיקה ואמנויות הבמה של וינה הצטרפה לשעורי ריקודים סלוניים עם אחותה הֶדיִ סופר (Hedi Sofer). בתחילת דרכה למדה אצל גרטרוד בּודנוויסר (אנ') בווינה. לאחר לימודיה החלה בקריירה משגשגת באוסטריה ובמזרח אירופה, עם בודנוויסר ועם להקה משלה. היא הייתה רקדנית סולו בולטת בתיאטראות בפריז, ברלין, פראג וינה וכמו כן במעגלים התרבותיים של וינה והמִילְיֶה האמנותי של תנועות האגנבונד וזצסיון (Secession and Hagenbund).
כבר בתחילת הקריירה שלה החלה להתעניין בהוראה וב-1926 פתחה את "בית הספר החדש לאומנות התנועה" במרכז וינה, אשר זכה להצלחה רבה ומיקומו האחרון היה בארמון ראטיבור (Palais Ratibor). לאחר האנשלוס (סיפוחה של אוסטריה לגרמניה הנאצית) ב-12 במרץ1938, אסרה עליה הממשלה הפאשיסטית כל פעילות. ב-1939, בהתראה של יום אחד בלבד, עזבה את משפחתה, חבריה והקריירה המשגשגת שלה. בעזרת חברה שארל פטראש, שהכיר לה משפטן הומניטארי בפריז, הצליחה לברוח.
הִילדֶה התיישבה במומבאי שבהודו ושם החלה ללמוד מחול הודי ובעיקר את תנועות הידיים המופגנות בו. הודו, על מקדשיה, נופיה ותושביה הלבביים, הותירה בה רושם חזק.[4]
היא הקימה את "בית הספר לאומנות התנועה המודרנית" אשר זכה להצלחה מרובה; במיוחד בקרב בני הקהילה הזורואסטרית במומבאי. בית הספר הקנה לתלמידותיה תפיסות מערביות של חופש מחשבה ופמיניזם.
ב-1948, על רקע מתיחות פוליטית ואלימות בעת חלוקתה של הודו, נאלצו הִילדֶה, בעלה הטרי ובתם הקטנה לעזוב ללונדון. שם רכש ד"ר בומאן-בהרם את הכשרתו כרופא והִילדֶה הקימה את "בתי הספר הילדה הולגר למחול בן זמננו".
בלונדון, המשיכה לעבוד למעלה מ-50 שנה, עד מותה ב-2001. עבודתה השפיעה על אומני תיאטרון שונים כמו ליז אגיס ולינדזי קמפ[6] (שתרם רבות להצלחתו של דייוויד בואי בראשית דרכו), ועל הגל הראשון של המחול הקהילתי והכוללני ('אינקלוסיבי') עם תלמידים כמו רויסטון מאלדום (OBE), וולפגאנג שטאנגה (The Amici) וקרל קאמפבל שהמשיך להפיץ את רעיונות המחול האינקלוסיבי והשוויוני ברחבי העולם.
על שולחן עבודתה בבית הספר שבשכונת קמדן בלונדון ניצבו באופן תדיר תמונות מורתהּ גרטרוד בודנווייסר, מהטמה גנדי (אותו פגשה) ואיזדורה דאנקן, בה חזתה מופיעה בווינה.
