PROFILPELAJAR.COM

מוכנין
**المكنين**
	שוק ומסגד במוכנין
מדינה	תוניסיה
מחוז	מונסתיר
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	57,111 (2014)
קואורדינטות	35°38′N 10°54′E / 35.633°N 10.900°E
אזור זמן	UTC +1
	אתר רשמי
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת תוניסיה רגילה) תוניס ג'רבה קירואן ביזרטה ספקס סוסה קרתגו גאפסה לוב אלג'יריה הים התיכון מוכנין

מוּכְּנִין או מוּקנִין (בערבית: المكنين) היא עיר במחוז מונסתיר במזרח תוניסיה, בין הערים מונסתיר ומהדיה.

גאוגרפיה וסביבה

מוכנין שוכנת ברצועת החוף המזרחי של תוניסיה, בגובה של בין 5 ל-30 מטרים מעל פני הים, כ-23 ק"מ דרומית-מזרחית לבירת המחוז, מונסתיר. האזור הגאוגרפי שבו נמצאת מוכנין מכונה "הסאהל" או "הסאחל".

מדרום-מזרח לעיר נמצאת סבחה (אגם בוצי המתמלא במי גשמים בחורף האופייני לאזור הסאהל התוניסאי) הקרויה על שמה "סבחת מוכנין" (ער').

היסטוריה

ככל הנראה, ההתיישבות במקום החלה בימי הביניים. המסורת המקומית מספרת שכבר במאה ה-16 הייתה מוכנין מרכז עירוני, אל עדויות ברורות לכך יש לנו רק מהמאה ה-19. ב-1853 חיו במקום מעל 6000 איש והיו בה 6 מסגדים, ועל פי תיאור של נוסע צרפתי שביקר במקום "הייתה מוקפת גינות נאות שהפכוה לאחד המקומות הנעימים ביותר בסאהל". הפרוטקטורט הצרפתי הגביר את המסחר בעיר, והפך אותה לעיר שוק מרכזית. עם זאת, ההשפעה הצרפתית במוכנין הייתה נמוכה באופן ניכר ביחס לערי החוף באזור הסאהל (סוסה, מהדיה ומונסתיר) - התיישבו בה פחות אירופאים ולא נבנו בה רובעי מגורים אירופאיים. כמו כן, הייתה בעיר נוכחות דלילה למדי של כוחות משטרה צרפתיים. סגנון הבנייה בעיר נשאר סגנון מקומי מסורתי המכונה "אוכאלה", הכולל מבנים עם חצרות פנימיות.

יהודי מוכנין

תולדות הקהילה

על פי המסורת המקומית, היהודים הראשונים הגיעו למוכנין במאה ה-16, כאשר נמלטו ממהדיה מאימת הכיבוש הספרדי.

היהודים התגוררו ברובע ("חארה") נפרד, שרחובו הראשי נקרא "זנקת ירושלים" (סמטת ירושלים).

ב-1864 התרחשו מהומות קשות בכל הסביבה וקבוצת מורדים מוסלמים רצתה לבזוז את בתי היהודים, אך המקומיים מנעה זאת מהם. לצד זאת, על היהודים הוטלו מיסים כבדים ביותר. ב-1862 הוכפל תשלום המס שנדרשו יהודי מוכנין לשלם, והיו יהודים שנכלאו או שמכרו את כל רכושם כדי לעמוד בו. יהודים שנידונו בפני בתי דין מוסלמים הופלו לרעה, ונאסרו על זוטי-דברים כמו אי-תשלום חוב או אי-אספקת בשר מסוים שהזמין לקוח מוסלמי מקצב יהודי. גם לאחר הכיבוש הצרפתי, היהודים המשיכו להישפט בבתי דין מוסלמיים ולסבול מאי-צדק.

כאשר התקיימה חתונה מוסלמית בעיר, עברו החוגגים ברחוב היהודים והיהודים נדרשו לספק להם מיני מתיקה ברוחב לב.

יהודי התפרנסו בעיקר ממסחר, בעיקר חנויות המכולת, סחר בשמנים, בצמר ובעור, וממלאכה זעירה כמו צורפות, נגרות, פחחות וסנדלרות. החל מסוף המאה ה-19 התפתחה במוכנין תעשיית תכשיטים יהודית שיצאו לה מוניטין בכל תוניסיה, בעיקר של תכשיטים מצופים אמייל. לאחר מלחמת העולם השנייה החלו לייצר תכשיטים בסגנון ביזנטי, והוקם מוזיאון קטן לתכשיטים ועבודות יד.

תחום נוסף שהעסיק יהודים במוכנין היה תחום הפיננסים. בהיעדר סניף בנק מקומי במשך שנים רבות, יהודים היו סוכנים של בנקים ממהדיה וסוסה, וכן עסקו בהלוואות בריבית לחקלאים. לא פעם גרר העיסוק בכספים מתיחות בין היהודים לשכניהם המוסלמים.

באוגוסט 1917 התנפל המון מוסלמי על חנויות בבעלות יהודית, וגרם להרס ונזק רב. ב-1932, לאחר כמה שנות בצורת, נפגעה קשה כלכלת החקלאים המוסלמים. היהודים המשיכו לדרוש מהחקלאים המוסלמים את חובותיהם, דבר שהוביל להפגנה גדולה שהדרדרה במהירות למהומות אנטישמיות.

ציונות ועלייה לארץ

ב-1904 יצאה משלחת של יהודים ממוכנין לארץ ישראל, שכללה 24 איש, ובראשם רב העיר יצחק חי בוכבזה, במטרה לפקוד את קבר רבי שמעון בר יוחאי בעת ההילולה הגדולה בל"ג בעומר. כמחצית מהמשתתפים נשארו בארץ.

בשלהי העשור השני של המאה ה-20 הוקמה במקום אגודה ציונית בשם "אגודת ישראל", שעסקה בעידוד שקילת השקל הציוני ובאיסוף תרומות לקרן הקיימת ולקרן היסוד. ב-1933 הוקם סניף מקומי של בית"ר שפעל כשנתיים, אך נסגר בשל לחצים שהופעלו על יהודי מוכנין ואיומים בפרעות.

מבין 27 הילדים שנספו בהתרסקות מטוס בנורווגיה בדרכם לישראל היו לא מעט מילידי מוכנין.

בין ילידי העיר נמנה אהרן אוזן, לימים שר בממשלות ישראל.

במלחמת העולם השנייה

לאחר כינון משטר וישי נסגרו גבולות צרפת (ובכללה תוניסיה) והחל להיווצר מחסור במוצרי צריכה בסיסיים ומזון, וכתגובה לכל פרח שוק שחור. "חוק מעמד היהודים" אסר על יהודים לרכוש קרקעות חדשות. הפעילות הציונית וההתרמות לקרנות הלאומיות הופסקו כליל. מלבד זאת, החיים נמשכו במסלולם.

בשלהי 1942, לאחר הכיבוש הנאצי בתוניסיה, נצטוו ראשי הקהילה לערוך רשימה של כל היהודים, כתובותיהם ורכושם. אולם, מוכנין לא נחשבה בעיני הגרמנים לנקודה אסטרטגית וחשובה, ולכן הפיקוח על יהודי מוכנין היה הדוק פחות מבסוסה, ולאחר התגברות הגזרות נגד היהודים בסוסה (ובעיקר חובת ענידת טלאי צהוב) וביתר שאת לאחר הפצצות בעלות הברית בדצמבר 1942, ברחו אלפים מיהודי סוסה לערי הסביבה, וקהילת מוכנין כמעט שילשה את גודלה, מכ-700 איש לפני המלחמה לכ-2000. כל יהודי האזור נדרשו לענוד טלאי צהוב וחל עליהם איסור לעשן במקומות ציבוריים. איסורים אלו נאכפו בקפידה, פעמים רבות תוך שיתוף פעולה של ערבים מקומיים.

השלטונות דרשו מיהודי סוסה לעמוד במכסה של עובדי כפייה, אך קהילת מוכנין החליטה לשאת עמם בעול ולקחת חלק במכסת עובדי הכפייה. כל הגברים בגילאי 18 - 45 לקחו בכך חלק. הקבוצה הראשונה יצאה בינואר 1943. הם שוכנו בכפרים סמוכים לסוסה, והועבדו בסוס מבוקר ועד ערב. רובם עבדו בנמל סוסה בפריקת סחורה (בכיקר שקי מלט במשקל כ-50 ק"ג) ובסידורה במחסנים. אחרים עבדו בפריקת סחורה מרכבות, תיקון מסילות רכבת שהופצצו על ידי בעלות הברית, ניקיון בתי הפקידים הנאצים, ניקוי הביוב הציבורי ובישול האוכל לחבריהם.

מוסדות קהילה ודת

ב-1913 הוקמה על פי צו של הביי "קופת עזרה וצדקה", שהייתה מעין תחליף לוועד הקהילה, ותפקידו הרשמי היה לחלק צדקה לנזקקים, לדאוג לאחזקת בית הכנסת ובית העלמין ולשלם לרב למלמדי התינוקות. הכנסות הוועד היו ממס על הבשר הכשר, מנדבות ומהעלייה לקברו של רבי פנחס וזאן (ראו לקמן).

לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקם בית כנסת גדול לצד בית הכנסת הקטן ששימש עד אז. הבניין החדש היה עטור כיפה וכלל גם עזרת נשים, ולצדו נבנו מקווה טהרה ודירת הרב. בבית הכנסת הגדול פעל תלמוד תורה, כאשר התלמידים המתקדמים היו לומדים עם הרב בביתו הסמוך. בית הכנסת הקטן נותר פעיל אף הוא, לתפילות מוקדמות בשבת. בין שני בתי הכנסת נבנתה רחבה גדולה, ששימשה את הקהילה לאירועים וחגיגות.

בין הרבנים המפורסמים שחיו במוכנין היו הרב פינחס וזאן, מקובל שחי בשלהי המאה ה-19 שקברו במוכנין היה מוקד משיכה לעלייה לרגל בעיקר ביום פטירתו כ"ט באייר ובחול המועד פסח, הרב יצחק חי בוכבזה שכיהן כרב הקהילה לפני מלחמת העולם הראשונה והרבנים שכיהנו כרבני הקהילה בין מלחמות העולם הרב ראובן ביתאן^[1] והרב שמואל טייב (בעל "איילת השחר" ו"כנפי שחר")^[2]. לצדם כיהנו כמורי הוראה באותן שנים הרבנים רחמים רועה ושלום ישי.

קהילת מוכנין הייתה קהילה מסורתית בהשפעה ג'רבאית, בניגוד לקהילות הגדולות בסביבה שהפכו למודרניות יותר.