העיר נמצאת בחופו הדרומי של חצי האי ברטאן, במקום בו מתחברים הנהרות סקורף (Scorff) ובלאווה (Blavet), וממוקמת 503 ק"מ מדרום מערב לפריז.
אקלים
האקלים בלוריאן הוא אוקייני ממוזג. החורפים מתונים יחסית (4°C עד 10°C) וכמוהם הקייצים (13°C עד 23°C). כך, הקרה בחורף נדירה, ולעומת זאת, רק לעיתים נדירות הטמפרטורה בקיץ עולה מעל 30°C. ממוצע המשקעים השנתי הוא כ-950 מ"מ ואלה מתפזרים באופן אחיד למדי בין חודשי השנה.
היסטוריה
הקמה
בשנת 1666 מלך צרפת לואי ה-14 העניק לחברת הודו המזרחית הצרפתית (Compagnie Française pour le Commerce des Indes Orientales), אשר נוסדה שנתיים קודם לכן, שטח אדמה נרחב באזור פור-לואי (Port-Louis). דני לנגלואה (Langlois), אחד ממנהלי החברה, קנה שטח אדמה במקום בשם ל'אונקלו (l'Enclot), בו מתחברים הנהרות סקורף ובלאווה, וסלל שם מישור משופע בו ניתן להוריד ספינות למים, או להעלותן ליבשה. בשנים הראשונות המתקן שבמקום שימש כמתקן עזר משני למתקני הנמל בפור-לואי, בה גם היו מחסני ומשרדי החברה. המצב השתנה בעת מלחמת הולנד–צרפת (1678-1672), כאשר התברר כי נמל לה-הבר חשוף מדי לאויב, והחברה העתיקה חלק מן התשתיות שלה בלה-הבר: מחסנים, משרדים, סדנאות וכדומה, אל האזור בו התפתחה בעתיד העיר לוריאן. זו האחרונה שאבה את שמה משם החברה (l'Orient=המזרח, מנקודת ראות אירופית).
בשנת 1690 הקים הצי הצרפתי בסיס במקום, וגם פריבטירים מצאו במקום מקלט מדי פעם. בשנת 1702 התגוררו במקום כ-6,000 תושבים.
גידול והתפתחות בתחילת המאה ה-18
לוריין במאה ה-18
בתחילת המאה ה-18 העיירה התרחבה, עת קבע בה איש העסקים הסקוטי ג'ון לו את בסיסו. גם כאשר עסקיו של לו התגלו כבועה כלכלית, ההתרחבות לא פסקה, לא מעט בשל סחר עבדים בו נטל נמלה חלק. בנוסף, בשנת 1732 העבירה החברה את מרכזה הניהולי מננט ללוריאן. מעשה זה, כשלעצמו, לווה בפעילות ערה של בנייה, פיננסים ומסחר. כך, ב-1738 מנתה העיר - אשר קיבלה מעמד זה באותה שנה - כ-14,000 תושבים, רחובותיה היו סלולים, והיא התאפיינה בבנייני מידות. ב-1744 העיר הוקפה חומה, וזמן קצר אחר כך עמדו העיר וביצוריה בהצלחה במבחן קרבות.
ההתקפה הבריטית, 1746
ההתקפה הבריטית (אדום) על לוריאן (הצרפתים בכחול). שנת 1746
במהלך מלחמת הירושה האוסטרית לחמו בריטניה וצרפת זו בזו, ומלחמה זו התפשטה גם לנחלות של אותן מעצמות ברחבי העולם. הבריטים תכננו התקפה על לוריאן, בין היתר כיוון ששימשה כעורק אספקה חשוב לבסיסים הצרפתיים במזרח הרחוק. ההתקפה תוכננה בהיעדר מידע מודיעיני על העיר וביצוריה, ואף בהיעדר מידע אודות ברטאן בכללה. כ-4,500 חיילים בריטים עלו על האוניות בפלימות' והגיעו אל מול חופי ברטאן ב-29 בספטמבר 1746. הנחיתה, בשפך הנהר לייטה (Laïta) ממערב לעיר, ובמרחק של 26 ק"מ ממנה, בוצעה באיטיות, ונערכה רק ב-1 באוקטובר, מה שאפשר לצרפתים להתכונן ולתגבורות להגיע. הכוחות צעדו עד לוריאן, לנוכח התנגדות של כוחות צרפתיים קלים, והגיעו אליה ביום המחרת, ה-2 באוקטובר. ב-3 באוקטובר נמסרה לצרפתים דרישה להיכנע, אשר את תנאיה הצרפתים דחו, אם כי לא דחו עקרונית את הרעיון. ב-4 באוקטובר עלו, אם כך, השיחות על שירטון, ולפיכך הבריטים החלו לקרב ארטילריה לטווח ירייה מן העיר. זו פתחה בהפגזה ב-6 לחודש, אלא שהנזק היה קטן מן הצפוי, ובינתיים סבלו הבריטים, הצרים על העיר בתנאי מחיה קשים, חולשה, עייפות ומחלות, אשר נגסו בכוחו של הצבא התוקף. כאשר נראה היה כי תנופת ההתקפה אבדה, החליטו הבריטים לסגת ולעלות חזרה על אוניותיהם. ב-10 באוקטובר עזבו אחרוני החיילים הבריטים.
מאמצע המאה ה-18 עד מלחמת העולם השנייה
בהמשך המאה ה-18 המשיכה העיר להתפתח, אם כי סגירת החברה ב-1769 הביאה למשבר זמני. לעומת זאת, מלחמת העצמאות של ארצות הברית, בה השתתפה צרפת לצד המדינה החדשה, והסחר עמה לאחר קבלת העצמאות, סימנו מגמה חיובית לעיר. המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליאוניות, שנלווה אליהן הסגר ימי, פגעו קשות בעיר בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19. לאחר מכן, עם חידוש המלוכה, החלה התאוששות וב-1825 נבנה בלוריאן מבדוק יבש. זאת נעשה יחד עם בניית מתקני נמל אחרים, בד בבד עם תעשיית בניית אוניות, ופיתוח כללי של העיר. כך, ב-1825 קמה בעיר תעשיית שימורי דגים, וב-1845 קם העיר מפעל לייצור גז לצורכי אנרגיה, למשל. ב-1861 הורחב המבדוק היבש והוחל בהקמת מבדוק שני. בנוסף, לוריאן חוברה לרשת הרכבות של צרפת ב-1865. כך, אוכלוסיית העיר הוכפלה, בקירוב במהלך המאה ה-19, מ-20,000 בקירוב, ל-40,000 בקירוב. מאז ועד למלחמת העולם השנייה לא השתנה מספר התושבים באופן ניכר.
מלחמת העולם השנייה
בתום המערכה על צרפת, אשר הסתיימה בניצחון הגרמנים, נותר חלק מצרפת תחת שלטון בובות צרפתי בפיקוח גרמני (ממשלת וישי), אשר כלל את חלקיה הדרומיים מזרחיים של הארץ. חלק אחר, ובו כל החוף האטלנטי, נותר, מן ההיבטים הצבאיים, תחת כיבוש גרמני ישיר (לצרפתים נותרו סמכויות אזרחיות מסוימות). הגרמנים השתמשו בלוריאן כבסיס חשוב של הקריגסמרינה ובין היתר, הקימו בה את בסיס הצוללות בלוריאן, כמו גם את מטה פיקוד הצוללות.
בשנים 1944-1943 ניסו בעלות הברית להוציא מכלל פעולה את בסיס הצוללות, לשווא. גם העיר עצמה הופצצה, וכ-4,000 טון פצצות נפלו עליה במהלך אותן הפצצות, ואלו הרסו את העיר כמעט לחלוטין. בעלות הברית הקדימו להפצצות הטלת כרוזים מן האוויר, המייעצים לתושבים להימלט, ואלה הקטינו את האבדות האזרחיות. לאחר הפלישה לנורמנדי נותק חיל המצב הגרמני בלוריאן, אולם סירב להיכנע, כשם שנהגו הגרמנים בנמלים אחרים בחוף האטלנטי של צרפת, כמו לה רושל וסן-נאזר. במצב זה, בסיס הצוללות המנותק היה משותק למעשה, וכיוון שכך, הסתפקו בעלות הברית בעצם הניתוק, דילגו על העיר, והגרמנים נכנעו רק ב-10 במאי 1945, יומיים לאחר תום המלחמה באירופה. לאחר המלחמה, ב-1949, הוענקו לעיר אות לגיון הכבוד וצלב המלחמה 1945-1939 (Croix de guerre 1939-1945).
לאחר המלחמה ועד ימינו
בשנת 1946 נותרו בעיר רק כ-11,000 תושבים. לוריאן שוקמה מהריסותיה לאחר המלחמה. בעת השיקום נעשה שימוש נרחב בצריפי עץ שהותקנו מראש להרכבה מהירה, ואלה, בתהליך של מספר עשרות שנים, הוחלפו בהדרגה במבני קבע. ב-1967 נבנה בסמוך לעיר סכר, וזה הפך את נהר הטר (Ter) לאגם. העיר גדלה בהשוואה למצבה לפני המלחמה, ומספר תושביה עלה ל-60,000 בערך. לוריאן (כדורגל) משחקת מאז שנת 2006 ועד ימינו (2017) בליגת העל הצרפתית.
.svg)
