סיפור השיר "פה בארץ חמדת אבות" מלמד כיצד היו נוצרים שירי העלייה השנייה באותן שנים: בשנת 1912 יצאו תלמידי הגימנסיה העברית הרצליה לטיול לצפון הארץ. מנהל הגימנסיה ד"ר בוגרשוב פנה אל דושמן ואל חנינא קרצ'בסקי המורה לזמרה, וביקש מהם לכתוב יחד שיר לכת שאותו יוכלו התלמידים לשיר ולהפיץ במהלך הטיול ברחבי הארץ. הם בחרו את הלחן היידי הידוע "מארש הגלות", שכתב המלחין הרמן צבי ארליך למילים מאת מוריס רוזנפלד, וללחן זה כתב דושמן מילים שיהוו ניגוד גמור למילות הייאוש והעצב של השיר היידי. השיר נפוץ בכל הארץ, ואף הגיע לארצות הגולה, אך בגולה הוא הושר: "שם בארץ חמדת אבות".[1]
רבים מייחסים לדושמן את כתיבת מילות שיר הילדים המוכר יונתן הקטן, אך יש גם סברה שהשיר נכתב על ידי המחנכת שושנה צ'נסטנוחובסקה.
[2] כך נוצרו שירים בתקופת העלייה השנייה: מילים פונקציונליות המותאמות ללחן מוכר.
סיפוריו ושיריו נדפסו ברובם בעיתונות הילדים העברית, בעיתונים: "דבר לילדים", "אלומות", ו"עתוננו". הוא הוציא בעצמו כמה סדרות של ספרות לילדים, כגון "רימונים לילדים", "רימונים לנוער", ו"ספריה לילדים". גם תרגומו ל"פינוקיו", אחד מתוך תרגומים רבים מהסופר האיטלקיקרלו קולודי, התקבל באהבה רבה על ידי דורות של קוראים עבריים צעירים.
ישראל דושמן לקה בלבו ונפטר בשנת 1947 בתל אביב. נטמן ב בבית הקברות נחלת יצחק. הותיר אחריו את רעייתו, לאה לבית קרמן, בן (ראובן), ושתי בנות (עפרה ושולמית).
על שמו נקרא בעבר רחוב בשכונת נווה זאב בבאר שבע.
מספריו
בעלי המלאכה וכלי עבודתם (ציורים מאת לילי צדק, ושיר מאת י' דושמן), תל אביב: דביר, 1933.
.svg){kind=logo}