יעקב מאן

יעקב מאן
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 26 באוגוסט 1888
י"ט באלול תרמ"ח
פשמישל, גליציה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 באוקטובר 1940 (בגיל 52)
כ"א בתשרי תש"א
סינסינטי, אוהיו, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי מדעי היהדות, גניזת קהיר, היסטוריה של עם ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים המכללה ללימודי יהדות בלונדון עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יעקב מאן (או מן, ולעיתים מאנן, בלועזית: Jacob Mann or Mannen‏; י"ט באלול תרמ"ח, 26 באוגוסט 1888 – כ"א בתשרי תש"א, 23 באוקטובר 1940) היה רב, מורה והיסטוריון; מהדור הראשון של חוקרי הגניזה הקהירית, ומחברם של שניים ממחקרי הגניזה החשובים ביותר: "The Jews in Egypt and in Palestine under the Fatimid Caliphs‏" ו-"Texts and studies‏".

חייו

חייו של מאן בבו סביב שלושה מרכזים: בעיר הולדתו, פשמישל שבגליציה, בילה את שנות ילדותו ונעוריו; את לימודיו הגבוהים עשה בלונדון; ועם סיום הלימודים עבר לגור בארצות הברית, תחילה ישב בבולטימור ואחר כך בסינסינטי, שם לימד עד למועד פטירתו.

פשמישל

יעקב מאן, בן ניסן ומינדיל[1], נולד ביום 26 באוגוסט 1888[2]. בילדותו למד בחדר, ומאוחר יותר למד תורה מפי אביו, תלמיד חכם, מחסידי בעלז, שהיה שוחט הקהילה. בנוסף, למד תורה בקלויז הגדול של חסידי בעלז שבעירו והשכלה כללית אצל מורה פרטי, ד"ר משה פיירמן. הוא העשיר את השכלתו הכללית גם בכוחות עצמו, ולימים נודע בעירו ככתובת לכל שאלה בתחום הידע הכללי[3].

כבר בצעירותו התעניין בתולדות עם ישראל, אך נמשך גם למקצועות כלליים. הוא החל ללמוד בחשאי[4] גרמנית ופילוסופיה ואף התעניין באסטרונומיה. משביקש להמשיך באופן מסודר יותר בלימודיו הכלליים והבין שלא יוכל לעשות זאת בפשמישל, שכנע את אביו לאפשר לו להתלוות לאחד מגיסיו ומשפחתו, בנסיעתם ללונדון, בתואנה שכך יצליח להתחמק מהשירות הצבאי. עד לנסיעה, החל ללמוד גם אנגלית בכוחות עצמו[3].

לונדון

הוא עבר להתגורר בלונדון בשנת 1908, אלא שגיסו החליט לעבור עם משפחתו לאנטוורפן והוא נותר לבדו בלונדון. לשם פרנסה החל לעבוד כריש דוכנא בחדר, בשכונת ווייטצ'אפל (Whitechapel), לונדון, ובמקביל למד לבחינת הבגרות. לאחר כחצי שנה של לימודים אינטנסיביים עבר את הבחינה בהצטיינות[5]. בשנת 1910, החל ללמוד היסטוריה וספרות באוניברסיטת לונדון[6], וזכה למלגות ופטור משכר הלימוד בשל הצטיינותו בלימודים. במקביל ללימודיו הכלליים החל גם בלימודי סמיכה לרבנות בבית הספר ללימודי יהדות של לונדון, ומורו המובהק שם היה הרב פרופסור אברהם ביכלר. במהלך הלימודים, לימד עברית בבתי מנהיגים ציוניים, ביניהם צבי בנטוויטש ורוֹת[5].

בשנת 1914 סיים את לימודיו באוניברסיטה וקיבל תואר מגיסטר. במקביל, סיים גם את לימודיו בקולג' והוסמך לרבנות. הוא מוּנה לרב הקהילה היהודית בעיר הנמל האנגלית האל (Hull), והחליט לבקר אצל הוריו כדי לבשר להם על המינוי. אלא שבדרכו אליהם, בהיותו באנטוורפן (בביקור אצל גיסו), נרצחו בסרייבו, יורש העצר האוסטרו-הונגרי פרנץ פרדיננד מאוסטריה ואשתו סופי, הדוכסית לבית הוהנברג, והוא החליט לשוב ללונדון[5]. בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה ומינויו לרב בוטל, מאחר שהיה נתין מדינה הנמצאת במצב מלחמה כנגד האימפריה הבריטית[7]. רק בהתערבותם של הרב יוסף הרמן הרץ[8], הרב הראשי של בריטניה באותה העת, אשר מאן שימש מזכירו העברי, והפרופסור ביכלר, נמנע מעצרו ושליחתו לאי מאן (Isle of Man), שחלק ממנו שימש בתקופת המלחמה מחנה מעצר לנתיני מדינות אויב. הוא אף הורשה להישאר בלונדון ובתנאי שיופיע בתחנת המשטרה פעמיים ביום, אך כעבור זמן מה בוטל תנאי ההתייצבות לאחר שנכחו כי איננו מסוכן[5].

במשך שנות המלחמה (1914–1918) עסק בחקר תקופת בית שני, אך בעיקר התמסר לחקר תעודות הגניזה הקהירית, שהיו מצויות בבריטניה[9], באוסף טיילור-שכטר שבאוניברסיטת קיימברידג', בספריית המוזיאון הבריטי, בספרייה הבודליינית שבאוניברסיטת אוקספורד וכן בידיים פרטיות[10]. לצורך עבודתו, הועמדו לרשותו של מאן חדר עבודה ועוזר מיוחד שסייע לו בכל העניינים הטכניים של העבודה[5].

בשנת 1919 הגיש (באנגלית) את עבודת הדוקטור שלו על "היהודים במצרים ובארץ ישראל תחת שלטון הח'ליפים הפאטימיים"[11], פרי מחקרו רב השנים באוספי הגניזה. שנה אחר כך (1920) הוענק לו תואר דוקטור על עבודה זו[6], והיא עוּבּדה לספר בן שני כרכים, שיצאו לאור לראשונה בין השנים 1920–1922.

סינסינטי

בשנת 1921 היגר לארצות הברית והתיישב בבולטימור, מרילנד, שם לימד במכללה העברית (Baltimore Hebrew College)[12][13]. שנה לאחר מכן, בשנת 1922, משהוצעה לו משרת מרצה בהיברו יוניון קולג', בית המדרש לרבנים של התנועה הרפורמית, עבר להתגורר בסינסינטי, אוהיו. הוא כיהן כמרצה וחוקר במוסד זה ולימד תולדות עם ישראל, ספרות עברית ותלמוד עד לשנת 1940, השנה בה נפטר. בנוסף להיותו מרצה, כיהן כראש הקתדרה להיסטוריה יהודית[14] והיה אחד מעורכי ספר השנה של המוסד, Hebrew Union College Annual[6].

בשנת 1923 הגיע למצרים כדי לחקור ולצלם תעודות גניזה, ובאותה הזדמנות גם ביקר בארץ ישראל, וגם שם בדק מספר תעודות גניזה[15]. שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1927 הגיע שוב לארץ ישראל, לאחר שהוזמן על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים לשמש כמרצה אורח לדברי ימי ישראל בימי הביניים[16]. הוא ניצל את שהותו בארץ ישראל לבקר שוב גם במצרים, בכוונה לחקור ולצלם תעודות גניזה נוספות, שהיו מצויות באוסף מוסרי[17].

בשנת 1928, עם סיום ביקורו במזרח התיכון, נסע ללנינגרד[18], כדי לקבל אוסף צילומי כתבי יד ותעודות גניזה מהספרייה הלאומית הרוסית. בנסיעה לשם הצליח ליצור קשרים שאיפשרו לו להמשיך ולקבל חומר רב מאוצרות הספרייה, עד ניתוק הקשר עם רוסיה, בשנת 1932. לאחר הביקור בלנינגרד נסע ללונדון[19], שם נשא לאישה[20] את מרגית קליין, בתו של רב מצ'כוסלובקיה וקרובה של מורו, פרופסור ביכלר[5]. מאוחר יותר נולדו לזוג שני בנים, אחד מהם היה פעיל בתנועת העבודה הציונית בארצות הברית[6].

בשנת 1931 פרסם (באנגלית) את חלקה הראשון של עבודתו השנייה הגדולה "מקורות ומחקרים, בתולדות היהודים וספרותם"[19], המבוססת על מסמכי הגניזה שאסף במשך כל התקופה מאז פרסום ספרו הראשון. הספר דן במגוון נושאים, ובעיקר בתקופת הגאונים הבבליים; ארבע שנים אחר כך, בשנת 1935, פרסם את החלק השני של העבודה, שעסק בעיקר בקראים (ראו פרוט על שני כרכי הספר בהמשך).

בשנת 1940, כאמור שנת פטירתו, עוד הספיק לפרסם (באנגלית) את החלק הראשון של מחקר גדול נוסף עליו עבד בערוב ימיו, על "התנ"ך כפי שהיה נקרא ונדרש בבית הכנסת הקדום". הוא נפטר ממחלת לב, בחג הסוכות של אותה שנה (1940)[21], בעודו עובד על סיום החלק השני של מחקר זה[6][22].

אחיו הצעיר, ד"ר יצחק מן, היה עורך סדרת הספרים "לנוער" של הקרן הקיימת לישראל, ותרגם לעברית, בין היתר, את ספרו של קרל מרקס "הקפיטל", בגינו הוענק לו (יחד עם צבי וויסלבסקי), פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת בשנת 1948[23].

עבודתו ומחקריו

מאן כתב שלושה חיבורים מונומנטליים ועוד סדרת מאמרים, שקדמה אמנם בזמן כתיבתה ופרסומה לחיבורים, אך יצאה לאור כספר שלם רק לאחר מותו, בשנת 1970. חיבורים אלו נכתבו בשפה האנגלית[24]. בנוסף, כתב מעל ל-50 מאמרים ומעל לעשרה ערכים אנציקלופדיים[25]. מרבית מאמריו כונסו מאוחר יותר בשלושה כרכים, על ידי בן ציון הוכשטיין, ויצאו לאור בשנת 1971[26]. עזבונו הספרותי נמצא במכון בן צבי, והוא משמש בסיס למפעל 'אוריינס יודאיקוס – מקורות לתולדות היהודים בארצות האסלאם'[27].

פרסומיו של מאן כוללים את הספרים והמחקרים הבאים:

The Responsa of the Babylonian Geonim as a Source of Jewish History

בעברית: "תשובות הגאונים הבבליים כמקור להיסטוריה היהודית".

בתחילת דרכו עסק כאמור בחקר תקופת בית שני ואף פרסם שלושה מאמרים בנושא, המסתמכים בעיקר על מקורות התקופה[28]. עם זאת, את מרבית זמנו הקדיש מעתה לחקר תעודות הגניזה הקהירית, שהיו מצויות בבריטניה. ניצנים ראשונים של מחקרו בתעודות הגניזה היו סדרת מאמריו "תשובות הגאונים הבבליים כמקור להיסטוריה היהודית", שיצאה לאור בשישה חלקים, בין השנים 1917–1921. חלקי המאמר יצאו לאור גם בתדפיסים נפרדים, וכפי שצוין לעיל, כונסו יחד לספר בשנת 1970[24].

המאמר התבסס אומנם על מקורות שונים, אולם נחשב למחקר חלוצי, בשל השימוש שעשה מאן בתעודות הגניזה, לשם תיאור היסטורי רצוף של נושא מסוים (תקופת הגאונים)[29].

החיבור היווה למעשה מעין שלב מקדים ומכין לשני הספרים שיבואו בעקבותיו, אשר ידונו באותה התקופה אך יתבססו כמעט רק על תעודות הגניזה[30].

The Jews in Egypt and in Palestine under the Fatimid Caliphs

ערך מורחב – The Jews in Egypt and in Palestine under the Fatimid Caliphs

בעברית: "היהודים במצרים ובארץ ישראל תחת שלטון הח'ליפים הפאטימיים".

הספר הוא כאמור הראשון משני פרסומיו הגדולים של מאן, המתבססים על תעודות הגניזה הקהירית, ונחשב למחקר יסוד בתחום. הכרך הראשון של הספר יצא לאור בשנת 1920 והכרך השני בשנת 1922. ששת פרקי הכרך הראשון עוסקים בתולדות הקהילות היהודיות במצרים, ארץ ישראל וסוריה, החל משנת 969 לספירה, עת נכבשה מצרים על ידי הפטימים, ועד לשנת 1204, השנה בה נפטר הרמב"ם. הכרך השני כולל חמישה פרקים-נספחים ותוספות שונות המכילים העתקים של תעודות הגניזה, עליהן נסמך מאן בעבודתו בכרך הראשון, ודיון קצר לגביהן, והם נלווים לפרקי הכרך הראשון.

Texts and Studies in Jewish History and Literature

בעברית: "מקורות ומחקרים בתולדות היהודים וספרותם".

השני בסדרת פרסומיו הגדולים המתבססים על מקורות מהגניזה, והוא למעשה המשכו של הספר הקודם. עם זאת, בשונה מהספר הקודם, עושה מאן בספרו זה שימוש נרחב גם בתעודות הגניזה הכתובות בערבית (באותיות עבריות)[31].

הכרך הראשון פורסם בשנת 1931 והוא כולל XVI + 728 עמודים. הספר מחולק לשמונה חלקים ומלווה בהקדמה, הערות והסברים מאת מאן. החלק הראשון עוסק בתיאור היהודים באירופה, בעיקר בחסדאי אבן שפרוט ופועלו למען יהודי אירופה, בקורות בני משפחתו של רבי טודרוס מנרבונה, בהתעוררות משיחית בסיציליה ודרום אירופה וכן ביהודי ביזנטיון; החלק השני דן במכתבים שנשלחו על ידי גאוני בבל ואליהם, בין היתר רב סעדיה גאון, רב שרירא גאון, האי גאון ואחרים; החלק השלישי כולל תיאור המצב בארץ ישראל במאה ה-11, בעיקר על בסיס מכתביהם של הגאון שלמה בן יהודה ויריבו נתן בן אברהם ומכתבים נוספים; החלק הרביעי עוסק בענייני הקהילות היהודיות במצרים, ואישים ומנהיגים הקשורים אליהן, בתקופה שבין המאה העשירית עד המאה ה-15; החלק הששי דן ביהודי מוסול וכורדיסטן ונלווים לו מסמכים ותעודות רבים; החלק השביעי מכיל כתבי הלכה ובית דין של גאוני בבל שנמצאו בגניזה; ובחלק השמיני, האחרון, מובאות תעודות גניזה המכילות רשימות ספרים. בשונה משאר חלקי הספר, ההערות וההסברים לחלק השמיני מובאים בסופו, לאחר רשימות הספרים; הכרך הראשון מכיל גם 27 צילומי תעודות מן הגניזה.

הכרך השני פורסם בשנת 1935, והוא כולל XXIII + 1,600 עמודים. הוא עוסק בקראים, מראשית הופעתם במזרח התיכון, פועלם בארץ ישראל, ובפרט בירושלים לפני כיבושה על ידי הצלבנים (חלק ראשון); התיישבותם בחצי האי קרים, ביזנטיון, וטורקיה (חלק שני); ותולדותם בליטא ופולין, עד למאה ה-19 (חלק שלישי). כל חלק כולל דיון נרחב בנושא ונלווים לו עשרות תעודות.

בסוף הכרך השני מובאות שלוש תוספות (Supplement) לכרך השני; תוספת (Addenda) ותיקוני טעויות לכרך הראשון; תוספת נוספת (Addenda) לכרך השני; קונקורדנציה לכתבי היד והתעודות בהם נעשה שימוש בשני הכרכים; אינדקס עברי וכללי; וצילום של ארבע תעודות הקשורות לקראים.

The Bible as Read and Preached in the Old Synagogue

בעברית: "התנ"ך כפי שהיה נקרא ונדרש בבית הכנסת הקדום".

המדובר במחקרו השלישי הגדול של מאן. הוא החל לעבוד על הספר מספר שנים לפני פטירתו, והספיק כאמור לכתוב שני חלקים של הספר אך הוציא לאור את הכרך הראשון בלבד. הכנתו לדפוס של הכרך השני החלה על ידי ידידו, ההיסטוריון והביבליוגרף ישעיהו זנה (שנשא מאוחר יותר לאשה את אלמנתו של מאן)[6]. לאחר מותו של זנה, הושלמה העבודה על הכרך על ידי אביגדור עמנואל רייכרט (Victor Emanuel Reichert) (חוקר המקרא ומתרגם ספר תחכמוני ויצירות נוספות לשפה האנגלית) והוא יצא לאור בשנת 1966[12]. בהשלמת החיבור סייעו גם היברו יוניון קולג', המוסד בו עבדו השלושה, ואלמנתו של מאן.

בספר זה ניסה מאן להסביר את סדר מחזור קריאת התורה לפי מנהג ארץ ישראל הקדום, בהתבסס על מחזורי הקריאה התלת שנתיים הארצישראלים של פרשיות התורה שבספרים בראשית ושמות (כרך א'), ובפרשיות שבספר ויקרא וחלק מספר במדבר (כרך ב'); ולקבוע את הקשר בין פרשיות תורה אלו וההפטרות, לבין המדרשים והאגדות הקיימים ומדרשים ואגדות נוספים שגילה בין תעודות הגניזה. לפי גויטיין מדובר בעבודת ענקים, הן בשל כמות החומר העצומה הקיימת בנושא זה והן משום הקשיים המיוחדים הקיימים בקשר לסוג הספרות המיוחד של המדרש[31].

במחקרו, מצא מאן כי הסיבה לסדר המשונה של המדרשים הקדומים מיוסד על סדר אחר של קריאת התורה, לא על זה של מנהג בבל הידוע, אלא על מנהג ארץ ישראל, שלפיו נהגו לקרוא את התורה במשך שלוש וחצי שנים[32].

כאשר החל מאן לעבוד על ספר זה הוא תכנן להוציא לאור גם כרך שלישי, שהיה אמור להתייחס למחזור קריאת התורה הבבלי (החד שנתי). כמו כן תכנן לכלול בכרך זה תיאור היסטורי של מנהג הקריאה בתורה, בנביאים ובתהלים ובמדרשים הקשורים אליהם, בבית הכנסת הקדום. אלא שהוא הספיק לכתוב את ההתחלה בלבד של הכרך השלישי, בטרם נפטר[32].

מאמריו של מאן

מאמרים המבוססים על הגניזה הקהירית ומאמרים אחרים

מחוץ למחקריו המפורטים לעיל, פרסם מאן מאמרים נוספים המבוססים על הגניזה, חלקם מאמרים בנושאים חדשים וחלקם מאמרים המהווים סיכום ביניים של מה שלבסוף הציג בספריו הגדולים[33]. בין יתר המאמרים שפרסם מאן, היו מאמרים על גאוני ארץ ישראל ואישים נוספים הקשורים לישיבת ארץ ישראל; על הקהילות היהודיות במצרים ובאירופה, לרבות סיציליה; על הקראים; ועל גאוני בבל[25].

לפי עדות אחיו יצחק, הוא פרסם את מאמרו הראשון בכתב העת "המצפה", שיצא לאור בקרקוב, בשנות צעירותו עוד בטרם עבר ללונדון. הוא עשה זאת בעילום שם, מחשש שתוודע ברבים העובדה שהוא לומד לימודים כלליים[3].

בנוסף, פרסם מאן מספר מאמרים על תקופת בית שני, מאמרים העוסקים במדרש ובפיוט וכן מאמרים העוסקים בעליית מקובלים לארץ ישראל. כמו כן פרסם מספר מאמרי ביקורת על ספרים שונים[25].

כל ספריו ומרבית מאמריו של מאן נכתבו בשפה האנגלית, אם כי כתב מעט גם בצרפתית ובגרמנית. כרבע ממאמריו הוא כתב בעברית[34]. מבין מאמריו הידועים ביותר בשפה העברית יש לציין את מאמרו על "התנועות המשיחיות בימי מסעי הצלב הראשונים"[35], בו הוא מתאר שמונה תנועות משיחיות במשך כשמונים שנה, החל ממסע הצלב הראשון[36]. בין היתר, הוא מתאר במאמר את עובדיה הנורמנדי, שהתגייר בשנת 1120, את מסעותיו במזרח ופועלו בתנועה משיחית בצפון ארץ ישראל[6].

ערכים אנציקלופדיים

מאן כתב באנציקלופדיה יודאיקה הגרמנית את הערכים האנציקלופדיים על אהרן בן יוסף הכהן, אבלי ציון, אברהם בן יצחק הכהן בן פוּראט, אלוף, אל-תוסתרי, אביתר בן אליהו, אלחנן בן חושיאל, אלחנן בן שמריה[25] וכן יוסף אבן אביתור. את כל הערכים באנציקלופדיה יודאיקה כתב במקור בשפה העברית[2]. בנוסף, כתב מספר ערכים אנציקלופדיים בשני הכרכים של מקבילתו העברית "אשכול - אנציקלופדיה ישראלית"[2][37].

פרסומים

ספריו

  • The Jews in Egypt and in Palestine under the Fatimid caliphs, a contribution to their political and communal history based chiefly on genizah material hitherto unpublished, 2 volumes, London: Oxford University Press, 1920–1922 (Second printing: Oxford: Oxford University Press, 1969; New edition: reprint, two volumes in one ... and a second supplement to "The Jews in Egypt and in Palestine under the Fatimid caliphs", by Jacob Mann; preface and reader’s guide by Shelomo D. Goitein, New York: Ktav Publihing House Inc., 1970).
  • Texts and studies in Jewish history and literature, Cincinnati, Ohio: Hebrew College Press, volume I, 1935; volume 2, Philadelphia: Hebrew Press of the Jewish Publication Society of America, 1935 (Second printing: Reprinted in Israel:, 1970; Third printing: New York: Ktav Publihing House Inc., 1972).
  • The Bible as read and preached in the old synagogue, a study in the cycles of the readings from Torah and Prophets, as well as from Psalms, and in the structure of the Midrashic homilies, 2 volumes, Cincinnati: 1940–1966 (Second edition: reprint of the 1940 edition with a new prolegomenon by Ben Zion Wacholder, New York: Ktav Pub. House, vol. 2, 1966 – vol 1, 1971).
  • The responsa of the Babylonian Geonim as a source of Jewish history (Reprinted in Israel from studies published originally in The Jewish Quarterly Review), Tel-Aviv: Zion, 1970. ראו גם במאמרים שיצאו בתדפיס נפרד.
  • The collected articles of Jacob Mann, 3 volumes, Gedera: M.Shalom, 1971: Volume 1: Studies in ancient and medieval Jewish history; Volume 2: Gaonic studies; Volume 3: Karaitic and Genizah studies.

ממאמריו שיצאו בתדפיס נפרד

  • Jesus and the Sadducean priests, Luke 10.25–37, Philadelphia: Dropsie College for Hebrew and Cognate Learning, 1916. Reprint from The Jewish Quarterly Review, New series, volume 6, no.3, pp. 415–422.
  • The responsa of the Babylonian geonim as a source of Jewish history, Philadelphia: Dropsie College for Hebrew and Cognate Learning, 1917–1921. Reprint of articles originally published in The Jewish Quarterly Review, New series, Vol. 7–11[24]‏ .
  • Oaths and vows in the synoptic Gospels. Reprinted for private circulation from the American journal of theology, vol. XXI, no. 2, April 1917, pp. 260–274.
  • Note on "Solomon B. Judah and some of his contemporaries", Pennsylvania: Philadelphia. Reprinted from The Jewish quarterly review, New series, vol. IX, 1918–1919, pp. 409–421.
  • Moses B. Samuel, a Jewish katib in Damascus, and his pilgrimage to Medinah and Mekkah, London: 1919. Offprint from The journal of the Royal Asiatic Society, London: April 1919, pp. 155–184.
  • Anan’s liturgy and his half-yearly cycle of the reading of the law, Cincinnati: 1919. Offprint from Journal of Jewish Lore and Philosophy, vol. 1, 1919, pp. 329–353.
  • Obadia le prosélyte, Paris: Durlacher, 1920. Extract from Revue des études juives, no. 141, pp. 89–93.
  • Polemical work against Karaite and other sectaries, Pennsylvania: Philadelphia, Dropsie College, 1921. Reprinted from The Jewish Quarterly Review, New series, vol. XII. no. 2, pp. 123–150.
  • I. Last Geonim of Sura. II. A Fihrist of Sa’adya’s works. III. Abraham B. Nathan (Abu Ishak Ibrahim B. ’Ata), Nagid of Kairowan, Philadelphia: Dropsie College for Hebrew and Cognate Learning, 1921. Reprinted from The Jewish quarterly review, New series, vol. 11, no. 4, pp. 409–432.
  • Rabbinic studies in the Synoptic Gospels, Cincinnati: Hebrew Union College, 1924. Reprinted from Hebrew Union College annual, vol. 1, pp. 323–355.
  • Genizah fragments of the Palestinian order of service, Cincinnati: Hebrew Union College, 1925. Reprinted from Hebrew Union College annual, vol. 2, pp. 269–338.
  • Gaonic studies, Cincinnati, Ohio: 1925. Reprinted from the Hebrew Union College Jubilee Volume, pp. 223–262.
  • Early Karaite Bible commentaries, Philadelphia: Dropsie College for Hebrew and Cognate Learning, 1925. Reprinted from The Jewish Quarterly Review, New series, vol. 15, No. 3, pp. 361–388.
  • Changes in the divine service of the synagogue due to religious persecutions, Cincinnati: Hebrew Union College, 1927. Reprinted from the Hebrew Union College annual, vol. IV, pp. 241–310.

לקריאה נוספת

  • Rafael Mahler, Two Monumental Works of Yaakov Maan About Jewish History, Bleter fun Geschichte, Warsaw: 1938, pp. 150–174.
  • J. Marcus, J. M., Central Conference of American Rabbis Year Book 51 (1941).
  • V. E. Reichert, J.Mann 1888–1940, American Jewish Year Book 43 (1941), pp. 407–414 (reprinted in Jacob Mann, The Bible as read and preached in the old synagogue, a study in the cycles of the readings from Torah and Prophets, as well as from Psalms, and in the structure of the Midrashic homilies, 2 volumes, Cincinnati: 1940–1966; volume 2, pp. XI–XVII).
  • א. מ. הברמן, "יעקב מאן – האדם והחוקר", גליונות י"ג, תש"ב, עמ' 325–329 (נדפס שוב בתוך: א. מ. הברמן, אנשי ספר ואנשי מעשה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשל"ד–1974, עמ' 172–178).
  • G. D. Cohen, The reconstruction of Gaonic History, Introduction to J. Mann's Texts and Studies, Texts and Studies in Jewish history and literature, New York: Ktav Publihing House Inc., 1972, volume 1, pp. XIII–XCVI (reprinted in G. D. Cohen, Studies in the variety of rabbinic cultures, Philadelphia and New York: 1991, pp. 99–155).

קישורים חיצוניים

עליו ועל ספריו

עליו
  • D. N. (Dov Nitzani (Knopf)), Professor Dr. Jakob Mann (Mannen), Przemysl Memorial Book, (Poland), translation from Sefer Przemysl, Edited by: Dr. Arie Menczer, Israel: Irgun Yotzei Przemysl, 1964, pp. 328–330. From jewishgen web site. ראו תרגום לעברית לעיל.
  • Eliyahu Ashtor (2008). "Mann, Jacob". In Fred Skolnik (ed.). Encyclopaedia Judaica (באנגלית). Vol. 13 (second ed.). Macmillan Reference USA and Keter Publishing House LTD. p. 476.
  • Victor E. Reichert. "JACOB MANN: 1888–1940". The American Jewish Year Book (באנגלית). 43 (September 22, 1941 to September 11, 1942 / 5702): 407-414 (9 pages). JSTOR 23602397.
על חיבוריו

מספריו

ממאמריו

The Responsa of the Babylonian Geonim as a Source of Jewish History

Others

הערות שוליים

  1. ^ על פי ההקדשה לכרך הראשון של ספרו Texts and studies, נפטרה אמו ביום ט' בטבת, תרפ"ח, ואביו נפטר כשנה לאחר מכן, ביום כ' בשבט, תרפ"ט.
  2. ^ 1 2 3 א. מ. הברמן, "יעקב מאן – האדם והחוקר", אנשי ספר ואנשי מעשה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשל"ד–1974, עמ' 172–178, בעמ' 172.
  3. ^ 1 2 3 א. מ. הברמן, "יעקב מאן – האדם והחוקר", אנשי ספר ואנשי מעשה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשל"ד–1974, עמ' 172–178, בעמ' 173.
  4. ^ אביו של מאן לא היה מודע שלמד מקצועות כלליים, וקיווה שיהפוך לרב. הוא אף לקחוֹ לביקור בבעלז, אולי בתקווה שיהפוך גם הוא לחסיד בעלזי. ראו א. מ. הברמן, "יעקב מאן – האדם והחוקר", אנשי ספר ואנשי מעשה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשל"ד–1974, עמ' 172–178, בעמ' 173.
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 א. מ. הברמן, "יעקב מאן – האדם והחוקר", אנשי ספר ואנשי מעשה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשל"ד–1974, עמ' 172–178, בעמ' 174.
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 הגרסה העברית של המאמר: דב ניצני (קנופף), "פרופסור ד"ר יעקב מאן (מאנן)", ספר פשמישל, עורך: ד"ר אריה מנצ'ר, הוצא לאור על ידי ארגון יוצאי פשמישל בישראל, תשכ"ד–1964, עמ' 328–330. באתר ספריית העיר ניו יורק; התרגום לאנגלית: D. N. (Dov Nitzani (Knopf)), Professor Dr. Jakob Mann (Mannen), Przemysl Memorial Book, (Poland), translation from Sefer Przemysl; edited by: Dr. Arie Menczer, Israel: Irgun Yotzei Przemysl, 1964, pp. 328–330. From jewishgen web site.
  7. ^ מאן נולד כאמור בגליציה, שהייתה אותה עת ארץ כתר אוטונומית באימפריה האוסטרו-הונגרית. במלחמת העולם הראשונה הייתה האימפריה חלק מגוש מעצמות המרכז, שנלחמו כנגד בריטניה ושאר מדינות ההסכמה. לפרטים נוספים ראו בערכים: גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגרית ומלחמת העולם הראשונה.
  8. ^ מאן יקדיש לו מאוחר יותר את ספרו The Jews in Egypt and in Palestine under the Fatimid caliphs. ראו ההקדשה בעמוד שלאחר שער הספר וכן בעמ' 7 להקדמה.
  9. ^ ראו דבריו של מאן בעמ' 6 בהקדמה לספרו The Jews in Egypt and in Palestine under the Fatimid caliphs.
  10. ^ המדובר בעיקר באוסף מסמכי הגניזה של אלקן נתן אדלר, המצוי כיום בבית המדרש לרבנים באמריקה. ראו למשל יוסף יהלום, קולה הצלול של מקהלה ענקית, באתר הארץ, 13 בפברואר 2002.
  11. ^ ההקדמה לספר נכתבה על ידי מאן ביולי 1919. ראו גם פרוט בעמוד שלאחר שער הספר.
  12. ^ 1 2 Mann, Jacob, in: Encyclopaedia Judaica, second edition; Fred Skolnik, editor in chief; Detroit: Macmillan Reference USA and Keter Publishing House LTD, volume 13, 2008, p. 476, באתר Jewish Virtual Library. הערך נכתב על ידי החוקר אליהו אשתור.
  13. ^ באותה שנה הספיק לפרסם מספר מאמרים, על בסיס תעודות מהגניזה, במספר כתבי עת (ראו למשל מאמריו בכתב העת "הצופה לבית ישראל", בפרק: "קישורים חיצוניים").
  14. ^ מרים פרנקל, "תיבת ההיסטוריה של יהודי ארצות האסלאם בימי הביניים – ציוני דרך וסיכויים", פעמים 92 (תשס"ב), מכון בן צבי, עמ' 23–61, בעמ' 35 (הערת שולים 46).
  15. ^ א. מ. הברמן, "יעקב מאן – האדם והחוקר", אנשי ספר ואנשי מעשה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשל"ד–1974, עמ' 172–178, בעמ' 176.
  16. ^ יט"א, בתפוצות הגולה, הרצאותיו של הפרופ. מאן מסינסינאטי באוניברסיטה העברית בירושלים, הצפירה, 20 במאי 1927.
  17. ^ על פועלו של מוסרי בתחום הגניזה, ראו אברהם אלמליח, יעקב (ז'ק) מוצירי ז"ל, דואר היום, 11 ביוני 1934.
  18. ^ כדי לקבל אישור נסיעה ללנינגרד, הוא נאלץ להמתין מספר שבועות בברלין. הוא קיבל אותו לבסוף, רק הודות לסיוע של הקונסול האמריקני. ראו א. מ. הברמן, "יעקב מאן – האדם והחוקר", אנשי ספר ואנשי מעשה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשל"ד–1974, עמ' 172–178, בעמ' 176.
  19. ^ 1 2 א. מ. הברמן, "יעקב מאן – האדם והחוקר", אנשי ספר ואנשי מעשה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשל"ד–1974, עמ' 172–178, בעמ' 176.
  20. ^ לפי ניצני (קנופף), נסע לגרמניה ושם היו הנישואין.
  21. ^ פאלקור, ד"ר יעקב מן (הודעה על פטירתו), דבר, 29 באוקטובר 1940. ראו גם Obituary, Dr. Jacom Mann, פלסטיין פוסט, 29 באוקטובר 1940.
  22. ^ לפרטים נוספים על הספר ראו בפרק: The Bible as Read and Preached in the Old Synagogue
  23. ^ הגרסה העברית של המאמר: פרופ' יוסף קלוזנר, "ד"ר יצחק מן", ספר פשמישל, עורך: ד"ר אריה מנצ'ר, הוצא לאור על ידי ארגון יוצאי פשמישל בישראל, תשכ"ד–1964, עמ' 331–332. באתר ספריית העיר ניו יורק; התרגום לאנגלית: Professor Joseph Klausner, Dr. Izaak (Yitzchak) Mann, Przemysl Memorial Book, (Poland), translation from Sefer Przemysl; edited by: Dr. Arie Menczer, Israel: Irgun Yotzei Przemysl, 1964, pp. 331–332. From jewishgen web site.
  24. ^ 1 2 3 The responsa of the Babylonian geonim as a source of Jewish history, Philadelphia: Dropsie College for Hebrew and Cognate Learning, 1917–1921, The Jewish Quarterly Review, New series, volumes 7 (pp. 457–490); 8 (pp. 339–366), 9 (pp. 139–179), 10 (pp. 121–151; 309–365), and 11 (Addenda to "The Responsa of the Babylonian Geonim as a source of Jewish history", pp. 433–471); Tel-Aviv: Zion, 1970.
  25. ^ 1 2 3 4 רפאל מאהלער, ביבליאגראפיע פון יעקב מאנס ארבעטן, ײװא בלעטער xvi, ניו יארק: 1940, זז' 178–181, באתר היברובוקס. לפי הברמן, הרשימה הביבליוגרפית של כתביו מאת מאהלר איננה מלאה.
  26. ^ The collected articles of Jacob Mann, 3 volumes, Gedera: M.Shalom, 1971: Volume 1: Studies in ancient and medieval Jewish history; Volume 2: Gaonic studies; Volume 3: Karaitic and Genizah studies.
  27. ^ מקורות נוספים למפעל אוריינס יודאיקוס במכון בן צבי הם: תעודות הגניזה המצרית; צילומים של רשימות המחקר של פרופ' ש"ד גויטיין (המעבדה לחקר הגניזה של גויטיין, שהעתקה ממוקם במכון לתצלומי כתבי יד של בית הספרים הלאומי); כרטסת המחקר של פרופ' אליהו אשתור; וכן העזבון הספרותי של פרופ' דוד צבי בנעט. לפרטים נוספים ראו מנחם בן ששון, יהודי סיצליה 825–1068, תעודות ומקורות, ירושלים: מכון בן צבי, תשנ"א, הקדמה, עמ' 7.
  28. ^ שלושת המאמרים הם: The Observance of the Sabbath and the Festivals in the First Two Centuries of the Current Era, according to Philo, Josephus, the New Testament and the Rabbinic Sources, Jewish Review, January–April, Vol. IV, no. 23–24, London: 1914, pp. 433–456, 498–532; Jesus and the Sadducean Priests: Luke 10. 25–37, The Jewish Quarterly Review, New Series, Vol. 6, No. 3 (Jan., 1916), pp. 415–422. From JSTOR; Oaths and vows in the synoptic Gospels, Reprinted for private circulation from the American journal of theology, vol. XXI, no. 2, April 1917, pp. 260–274. מתוך ארכיון האינטרנט.
  29. ^ "מן, יעקב", האנציקלופדיה העברית, כרך עשרים ושלוש, עורך ראשי: יהושע פראוור, ירושלים ותל אביב: תשל"ג, עמ' 931. הערך נכתב על ידי אליהו אשתור (שכאמור, כתב את הערך עליו גם באנציקלופדיה יודאיקה. ראו פרוט לעיל).
  30. ^ ספרו השלישי של מאן הסתמך גם הוא על תעודות מהגניזה, אולם עסק כבר בתחום אחר, מחזורי קריאת התורה הארצישראלים בבית הכנסת הקדום ויחסם למדרש.
  31. ^ 1 2 Shelomo D. Goitein, Preface and reader's guide, The Jews in Egypt and in Palestine under the Fatimid Caliphs, New York: Ktav Publihing House Inc., 1970, pp. XIII–XXXVII.
  32. ^ 1 2 א. מ. הברמן, "יעקב מאן – האדם והחוקר", אנשי ספר ואנשי מעשה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשל"ד–1974, עמ' 172–178, בעמ' 177.
  33. ^ כאמור, כונסו מרבית מאמריו בשלושה כרכים, בשנת 1971.
  34. ^ ברשימה הביבליוגרפית של מאהלר, מצויים 15 כותרים בעברית, מתוך 60 כותרים בסך הכל. כאמור, לפי הברמן, הרשימה לא כוללת את כל פרסומיו של מאן.
  35. ^ המאמר פורסם בכתב העת התקופה ב', כרך 23, בעמ' 243–261; וכרך 24, בעמ' 335–358.
  36. ^ א. מ. הברמן, "יעקב מאן – האדם והחוקר", אנשי ספר ואנשי מעשה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשל"ד–1974, עמ' 172–178, בעמ' 178.
  37. ^ אשכול – אנציקלופדיה ישראלית, יעקב קלקצקין, עורך ראשי; כרך א', ברלין: 1929; כרך ב', ברלין: 1932. ערכים אלה אינם מוזכרים בביבליוגרפיה של כתבי מאן מאת מאהלר.
  38. ^ בכתב העת ײװא בלעטער xvii, מופיע, בתוכן העניינים, המאמר: רפאל מאהלער, הוספות און תיקונים צו: ר. מאהלער, יעקב מאן און זיין לעבנסווערק, ײװא בלעטער xvii, ניו יארק: 1941, זז' 92, באתר היברובוקס; אלא שלא ניתן למצוא את המאמר בכתב העת.
  39. ^ שני העמודים הראשונים של המאמר (עמ' 104–105) לא נסרקו.