יעקב דינזון מוכר בתולדות ספרות היידיש כעוזרו הקרוב של י"ל פרץ, יוצק מים על ידיו, וכמייסד של רשת חינוך יהודית אשר התבססה על בתי ספר חילוניים שפעלו בשיטת חינוך משלו, ונקראו על שמו: "דינזון שוּלֶן" (יידיש: "בתי הספר של דינזון").
קורות חיים
דינזון זכה לחינוך מסורתי, בחדר ובישיבה. בגיל 12 נתייתם מאביו; דודו אימץ אותו, והוא עבר לביתו שבעיר מוהילב שברוסיה הלבנה. עוד בהיותו תלמיד ישיבה נתפס להשכלה, ויצא לחילוניות.
בנעוריו שימש כמורה פרטי בבתיהם של יהודים אמידים, והיה גם סוכן-נוסע לממכר ספרים. בשנת 1884 השתקע בוורשה שבפולין, ועשה בה את כל חייו. בוורשה פגש בחוגי סופרים את י"ל פרץ, ומאז לא נפרד ממנו. פרץ לא רק שהשפיע מאוד על דרכו הספרותית של דינזון, אלא הפך למורה-חבר לכל חייו.
יעקב דינזון היה מחנך ומורה מסור ומחדש. הוא פרסם מאמרים רבים בעיתוני התקופה בשאלות חינוך. לבד מרשת בתי הספר הקרויה על שמו, הוא הקים מערכת חינוך מיוחדת לילדים יהודים פליטים וחסרי בית בעקבות מלחמת העולם הראשונה.
ראשית כתיבתו הייתה דווקא בעברית, אבל הוא החליט להתמסר לכתיבה ביידיש. הוא היה ממחדשי סוגת הרומנים המתקתקים, הסנטימנטליים, ותיאר את החיים היהודיים בפולין וליטא ברגשנות עודפת, לצד סיפורים ריאליסטיים ביקורתיים מאוד. רומן פרי עטו בשם "הנאהבים והנעימים" (1887) התחבב מאוד על קהל קוראי היידיש, והופץ בלמעלה מרבע מיליון עותקים. הוא פרסם כחמישים כרכים של סיפורת, סיפורי ילדים, רומנים ומאמרים. לעברית תורגמו שלושה מספריו.
ארכיונו האישי של יעקב דינזון שמור במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים.[2]
ר' יעקב בר' בנימין דינעסזאן, בתוך: נחום סוקולוב וישראל חיים זגורודסקי (עורכים), ספר זיכרון לסופרי ישראל החיים אתנו כיום, מערכת "האסיף", ורשה תרמ"ט, עמ' 26
מאמרו של יוסף חיים ברנר, בכל כתביו: דמעות פייטן; יעקב דינזון
