PROFILPELAJAR.COM

יחסי ירדן – ערב הסעודית
ירדן	ערב הסעודית


ירדן	ערב הסעודית
שטח (בקילומטר רבוע)
89,342	2,149,690
אוכלוסייה
11,536,636	34,265,694
תמ"ג (במיליוני דולרים)
50,814	1,067,583
תמ"ג לנפש (בדולרים)
4,405	31,156
משטר
מונרכיה חוקתית	מונרכיה

יחסי ירדן – ערב הסעודית הם היחסים שבין הממלכה ההאשמית של ירדן (ערבית: المملكة الهاشمية الاردنية) לבין הממלכה הערבית הסעודית (ערבית: المملكة العربية السعودية).

היסטוריה

שנות היריבות

ימין:עבדאללה הראשון, מלך ירדן, מייסד הממלכה; שמאל: אבן סעוד, מייסד ערב הסעודית

ראשית היחסים שבין סעודיה וירדן מקורם ביחסים שבין בית סעוד שמקורו במרכז חצי האי ערב לבין המשפחה ההאשמית ששלטה בערים הקדושות לאסלאם מכה ומדינה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה ראש המשפחה ההאשמית היה השריף חוסיין בן עלי. במה שכונה לימים בשם מכתבי חוסיין-מקמהון, הבטיח השריף חוסיין לנציב הבריטי במצרים מק-מהון שיעמיד צבא ערבי שיילחם לצד בריטניה במלחמה כנגד האימפריה העות'מאנית, ובתמורה לאחר המלחמה יכתירו אותו להיות מלך הערבים. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, חוסיין אכן הכריז על המרד הערבי הגדול והעמיד לרשות הבריטים צבא ערבי קטן. אף שהשפעתו הצבאית של הצבא במלחמה הייתה מינורית, לנוכחותו הייתה משמעות פוליטית רבה, שכן הוא מילא את צדו של השריף חוסיין בהסכם עם הבריטים. לאחר תום המלחמה בנובמבר 1918 הבריטים מילאו את צדם בהסכם, והעניקו לשריף חוסיין ולבניו שטחים נרחבים במזרח התיכון. השריף חוסיין הומלך למלך החג'אז, בנו השני עבדאללה קיבל לידיו את השלטון על אמירות עבר הירדן במרץ 1921, ובנו השלישי פייסל הומלך על אזור עיראק.

אולם, המשפחה ההאשמית לא הייתה הכוח היחיד בחצי האי ערב. באזור המדברי נג'ד שבמרכז חצי האי החל לבסס את שלטונו אבן סעוד, נצר לבית סעוד ששלט בנג'ד לפרקים מהמאה ה־18 והמדינה הסעודית השנייה שבראשותו נפלה ב־1891. ב־ ריאד, בין היתר בסיוע לוחמי אל-אח'ואן הוואביים. בעזרתם כבש אבן סעוד בשנת 1913 את אל-אחסא ושינה את שם ממלכתו לאמירות ריאד ואל-אחסא, ובשנת 1919 כבשו גם את צפון חצי האי. במרץ 1924 הכריז על עצמו השריף חוסיין בתור ח'ליף, מה ששימש את אבן סעוד כעילה לפלוש גם לחג'אז. בספטמבר 1924 כבשו אל-ח'ואן את העיר טאיף, ובעקבות זאת השריף חוסיין וויתר על כסאו לטובת בנו הבכור עלי. אבן סעוד לא הסתפק בכך, באוקטובר כבש גם את מכה והדיח את עלי, שברח לקפריסין.^[1]

חיסול הפלג החג'אזי של המשפחה ההאשמית בידי אבן סעוד הביא לקרע בלתי ניתן לאיחוי בין הסעודים לבין אמירות עבר הירדן, שבראשה עמד בנו של השריף חוסיין המודח. אולם אבן סעוד לא הסתפק רק בכך. באוגוסט 1924 פלשו כוחות ווהאביים רכובי גמלים לדרום אמירות עבר הירדן, לאחר שעבדאללה הכריז על סיפוח המחוזות הדרומיים של מעאן ועקבה לשליטתו. הפלישה נעצרה רק לאחר התערבות של חיל האוויר הבריטי שהפציץ את שיירת הלוחמים, לצד שיירת כלי רכב משוריינים שיצאו כנגדם. פשיטות סעודיות נוספות כנגד אמירות עבר הירדן נמשכו לאורך כל שנות ה-20 של המאה ה-20.^[2] עבדאללה מצדו גם נקט בקו תוקפני כלפי ערב הסעודית. בהתאם לחזון אביו, הוא שאף למנף את כוחה של המשפחה ההאשמית במזרח התיכון. במסגרת פעילות זו הוא הקים לתחייה את רעיון סוריה הגדולה בשנות ה-40, ולאחר מלחמת העצמאות סיפח לממלכתו את הגדה המערבית. חלק ממדיניות התפשטות זו של עבדאללה התבטאה גם בקריאות לשיבה האשמית לאזור חג'אז. לאור זאת, נוצרו במזרח התיכון שתי קואליציות: המשפחה ההאשמית בירדן ובעיראק, ומולה גוש אנטי-האשמי שהובילו סעודיה ומצרים.^[3]

ראשיתה של הידידות

היחסים בין ירדן לסעודיה השתפרו בראשית שנות ה-50 על רקע שני גורמים מרכזיים. הגורם הראשון היה מותם של מייסדי הממלכות. עבדאללה נרצח ביולי 1951 ולאחר זמן ירש אותו נכדו המלך חוסיין, ואילו אבן סעוד מת בשנת 1953 והחליפו בנו סעוד. בעוד ששני המלכים המייסדים נטרו זה לזה טינה אישית, מה שהעיב על יחסי המדינות, הרי שהדבר לא הטריד את הבאים אחריהם. הקשר בין שתי המדינות החל לפתח גם פן כלכלי על רקע ההתעשרות של סעודיה ממכירות נפט, ועל רקע הכלכלה הכושלת של ירדן, שנשענה בעיקר על תרומות חיצוניות. במרץ 1956, בלחץ של מדינות ערב ושל קצינים בצבא הירדני, פיטר חוסיין את גלאב פאשא, המפקד הבריטי הוותיק של הלגיון הערבי. סעודיה, יחד עם מצרים וסוריה, ערבו לביטחונה הכלכלי של ירדן, אם בעקבות מהלך זה בריטניה תפסיק את תמיכתה המוניטרית בהאשמים.^[5]

הגורם השני לחיזוק הקשרים בין הממלכות היה מהפכת הקצינים החופשיים במצרים בשנת 1952. המהפכה החלה לסמן מפנה במזרח התיכון, ממשטרים מלוכניים ופרו-מערביים לכיוון של רפובליקות סוציאליסטיות עם נטייה לטובת ברית המועצות.

בשנת 1965 נערכו חילופי שטחים בגבול ירדן – ערב הסעודית. ירדן ויתרה על שטחי מדבר נרחבים בפנים היבשה, תמורת רצועת חוף של מספר קילומטרים ליד העיר עקבה, ושטחים לאורך גבולה המזרחי והדרומי עם ערב הסעודית.

לאחר חילופי השטחים

ריאד סיפקה סיוע כלכלי לפרויקטי פיתוח, ולאחר מלחמת ששת הימים, תרומות כספיות ישירות לתקציב. סעודיה גם תיווכה בין ירדן ליריביה הערבים השונים, כולל אש"ף בשנים 71–1970 וסוריה ב-1980.^[6]

ערב הסעודית סייעה לירדן במהלך הסכסוך הערבי ישראלי, ואיפשרה לאזרחים ירדנים רבים וגם לפלסטינים בעלי אזרחות ירדנית לעבוד בסעודיה. עם זאת, היחסים הידרדרו במהירות במהלך מלחמת המפרץ, כאשר חוסיין, מלך ירדן, תמך בעיראק של סדאם חוסיין שהתעמתה עם סעודיה.^[7]^[6]

במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 היחסים בין ירדן וסעודיה שופרו, המדינות שוב החלו לשתף פעולה בנקודות המרכזיות בכלכלה ובמדיניות החוץ.^[8]^[9] לפי סקר דעת קהל של מרכז המחקר פיו, משנת 2013, 88% מהירדנים מביעים דעה חיובית על ערב הסעודית, כאשר 11% מביעים דעה לא חיובית.^[10] גם פעילותה של איראן ככוח אזורי פוליטי, והאיום הנתפס על יציבות הממלכות, קירבו בניהן.^[7]

לאחר מינוי של מוחמד בן סלמאן ליורש העצר הסעודי, וכתוצאה מכך האיש החזק בממלכה, היחסים הידרדרו בשל הבדלי הגישות של המדינות ביחס לתוכנית השלום של הנשיא טראמפ לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, היחס לטורקיה של רג'פ טאיפ ארדואן, אופן הפעילות המשותפת שלהן בעת המשבר הדיפלומטי הקטרי ומלחמת האזרחים התימנית.^[11]^[12] במקביל, המדינות המשיכו לשתף פעולה בתחומי הבריאות, התקשורת, התרבות, הרווחה, הדיור והאנרגיה.^[13]^[14] הסחר בין ירדן לסעודיה הגיע לכ-4.7 מיליארד דולר בשנת 2022, בעוד שההשקעות הסעודיות בירדן היו על כ-12 מיליארד דולר^[15].

ירדן היא בעלת השפעה בהר הבית, הקדוש לשלושת הדתות האברהמיות: יהדות, נצרות ואסלאם, דרך ה"ווקף", האמון על שמירת הסטטוס קוו בהר הבית והאפוטרופסות ההאשמית על המקומות הקדושים בירושלים. סעודיה היא "שומרת המקומות הקדושים" – מכה ואל-מדינה. הירדנים חששו מהשפעה סעודית בהר הבית שתהיה על חשבונם.^[16]^[17]^[18]

לקריאה נוספת

יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, עמודים 69 - 70, 119 - 121, 273 - 275.

Elie Podeh, 'Ending an Age-Old Rivalry: The Rapprochement between the Hashemites and the Saudis, 1956-1958', in: The Hashemites in the Modern Arab World: Essays in Honour of the late Professor Uriel Dann ed. Asher Susser & Aryeh Shmuelevitz, Frank Cass & Co. 1995
Laurie A. Brand, Jordan's Inter-Arab Relations: The Political Economy of Alliance Making, Columbia University Press, 1994, pg. 87-122