קיבוץ יחיעם שבגליל המערבי היה בתקופת מלחמת העצמאות יישוב חזית. הקיבוץ הותקף ב-20 בינואר 1948, על ידי צבא ההצלה אליו נלוו ערבים מקומיים, וההתקפה נהדפה. במשך זמן רב היה היישוב מנותק. שיירת יחיעם, אשר ניסתה לעשות דרכה אל הקיבוץ ב-27 במרץ 1948, הותקפה בדרכה, סבלה 46 הרוגים וברובה לא הגיעה ליעדה.

בשנת 1936 רכשה הקרן הקיימת 3,349 דונם באזור מבצר יחיעם. הקיבוץ הוקם, בנובמבר 1946, על ידי אנשי היישוב וניצולי השואה מהונגריה וממדינות נוספות באירופה, ונקרא בתחילה קיבוץ הסלע, על שמו של הגרעין הארץ ישראלי הראשון במקום. חברי הקיבוץ, המשתייך אל הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, התגוררו בראשית ימיו במבצר יחיעם. בהמשך התברר כי קיימת סכנה בריאותית במגורים במבצר, ועד לבניית מבני הקבע, התגוררו המתיישבים במגורים זמניים. בנוסף, חלק מן החברים, יחד עם הנשים והילדים התגוררו בתחילה בקריית חיים שהייתה בסיס האם של הקיבוץ.

על פי תוכנית החלוקה מ-1947, נועדה יחיעם להיכלל בתחום המדינה הערבית. עם פרוץ הקרבות נשלחו לקיבוץ 12 פועלים עובדי סולל בונה, על מנת לבצרו. ניסיון לסלול במקום מנחת למטוסים לא עלה יפה בשל צליפות הערבים. במקום זאת הוטלה ממטוסים כמות קטנה של אספקה.

בשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות הייתה יחיעם מנותקת, לרוב בגלל הכפר הערבי אל-כברי שעמד על אם הדרך לקיבוץ. מרחקה בקו אוויר ליישובים היהודיים הקרובים ביותר: נהריה וחניתה, עמד על כ-11 ק"מ מכל אחד. חברי הקבוץ שמרו על קשר עם נהריה ועם חבריהם בקרית חיים באמצעות יוני דואר, באמצעות איתותי פנס בלילות, ובקשר מורס. מספר חברי הקיבוץ היה כ-60. בדצמבר 1947 תוגבר הקיבוץ במחלקה מהכשרת פלמ"ח (מחציתה נשים), ובינואר 1948 נוספה גם כיתה מגדוד 21 של חטיבת 'לבנוני' (שהתפצלה בפברואר לחטיבת כרמלי ולחטיבת גולני. גדוד 21 השתייך ל'כרמלי'). כן הגיעו לעזרת הקיבוץ כעשרה חיילי חי"ם.

ב-20 בינואר 1948 תקפו כוחות של גדוד הירמוך השני מצבא ההצלה, גדוד בפיקודו של אדיב שישקלי, את יחיעם. אלה מנו שלוש פלוגות, אליהן הצטרפו ערבים מקומיים.

בשעה 06:05 פוצצו הערבים את גשר הגעתון, על מנת למנוע הגעת תגבורות לקיבוץ. הפיצוץ נשמע למרחוק ובכך הם איבדו את יתרון ההפתעה. הוכרז מצב חירום וכל העמדות בתוך המבצר אוישו. בשעה 06:30 החלה ההתקפה. אש מרוכזת, מרגמות וצלפים, ניתכה על המבצר, וזו כוונה אל הפתחים ואל העמדות. בעקבות מכת אש זו, החלו חיילי 'צבא ההצלה' להסתער מצפון וממזרח. המגינים נתנו להם להתקרב ואז פתחו עליהם באש רובים כשהפקודה הייתה לירות רק על מטרות ברורות. כן הופעלה מרגמת שני אינץ' ומכונת ירייה. בגלל העדר טלפון שדה בעמדות היה צורך ברצים, ואלה רצו חשופים לאש בהיעדרן של תעלות קשר. בשעה 06:45 נהרג אחד הרצים בהגיעו למסור הודעה בפתח חדר האלחוט. סביב שעה 8:00 החלו הערבים להפעיל לסירוגין גם מרגמת 60 מ"מ. בשעה 10:30 נפלה פצצת מרגמה לתוך אחת העמדות במבצר ושלושת הלוחמים שהיו בה נהרגו.

במשך כחמש שעות המשיכו מאות ערבים לתקוף את הקיבוץ אך נהדפו. ב-11:45 החלה נסיגה בלתי מאורגנת. זה היה הכישלון הראשון של 'צבא ההצלה' במלחמת העצמאות. בשעה 13:45, כבר לאחר סיום הקרב, הגיע הצבא הבריטי ליחיעם, ופינה את הפצועים. קצין הצבא הבריטי שעמד בראש הכוח הציע למגיני הקיבוץ לפנות את המקום, ואף הציע לסייע לפינוי. הצעתו נדחתה.

אבדות הערבים היו 11 הרוגים ו-72 פצועים.

למרות שההתקפה נהדפה, העיתון היפואי "א - שעב" הכריז באותו יום כי: המושבה יחיעם נכבשה ותושביה נטבחו. הדגל הערבי מתנופף מעל המבצר.

בבוקר אותו יום יצא משוריין נוטרים מנהריה ליחיעם, ובו 11 נוטרים. זמן קצר לאחר יציאתו, התקבלה הידיעה על ההתקפה, ומפקד החבל ניסה להשיגו ולעצרו, תוך רכיבה על אופנוע, לשווא. בשעה 7:45, בקילומטר ה-8.5 מנהריה נתקל המשוריין במחסום ופרץ אותו וכן מחסום נוסף, כ-250 מ' בהמשך הדרך. בקילומטר ה-9 הוא נעצר לפני מחסום גבוה, ואש חזקה ניתכה עליו. הערבים, בחיפוי אש מקלעים, החלו לאגף את המשוריין ממזרח, ולאחר כשעה של לחימה, וכאשר היו לנוטרים שלושה פצועים, הם נאלצו לנטוש את המשוריין, ולתפוס עמדות בסביבה. הערבים הציתו את המשוריין ואילו הנוטרים הצליחו תחילה לנתק מגע. ליד נחל געתון הנוטרים נתקלו שוב בכוח ערבי, זה סגר עליהם משלושה צדדים: דרום, צפון ומערב, ומצבם היה נואש. בשעה 10:30 הצטרפו לאנשי המשוריין שוטרים ממשטרת עכו, ואלה סייעו להם באש. כוח צבאי בריטי הגיע למקום בשעה 12:15 על מנת לסייע בפינוי הנפגעים, ארבעה הרוגים וארבעה פצועים, והקרב הסתיים בשעה 13:00. שניים מהפצועים נפטרו בהמשך מפצעיהם.^[1].

ערך מורחב – שיירת יחיעם

ב־27 במרץ 1948 יצאה שיירה לקיבוץ מנהריה (שיירת יחיעם) שמנתה 90 לוחמים ונהגים. בעודה בדרך הוצב לה מארב על ידי פלוגה ירדנית של צבא ההצלה, אליה הצטרפו אנשי הכפר אל-כברי הסמוך. פרט לרכב הראשון, יתר הרכבים בשיירה נבלמו. 46 מנוסעי השיירה נהרגו. שאר הנוסעים הצליחו להגיע לקיבוץ, לסגת או לחמוק. אובדן השיירה הביא לניתוק האספקה ליחיעם בדרך היבשה.

בזמן הניתוק קבלה יחיעם אספקה בדרך האוויר, אך זו הגיעה בצמצום ותוך שיבושים רבים. כן נקנתה כמות מסוימת של אספקה מערביי הסביבה. ב-4 באפריל הותקף הקיבוץ באופן מפתיע, בזמן איסוף אספקה שהוטלה מהאוויר. למרות ההפתעה המוחלטת, המגינים התאוששו וההתקפה נהדפה. אבדות הכוח המגן היו שלושה פצועים, ואילו אבדות הערבים אינן ידועות. בנוסף לקשיים האובייקטיביים, שררה בקרב חלק מן החברים אי-ודאות באשר לעתיד האזור, אשר לא נכלל בתחומי המדינה היהודית בהחלטת החלוקה. לפיכך, ב-8 באפריל, ביקשה מזכירות הקיבוץ הבהרות מן המוסדות הלאומיים באשר לעתיד המיועד למקום. עם כיבוש הגליל המערבי במבצע בן עמי, כולל אל-כברי, באמצע מאי 1948, נפרץ המצור על יחיעם. בכל זאת, מצבה היה רופף, והדרכים אליה לא בטוחות, עד מבצע דקל. גם אחר כך, עד מבצע חירם, בו נכבשה תרשיחא, היה יחיעם יישוב חזית, אשר ספג ירי ואבדות.

• צדוק אשל (עורך), חטיבת כרמלי במלחמת הקוממיות: הוצאת מערכות, 1973.
• ישראל גרנית ודן יהב, התיישבות במלחמה - יישובים שעמדו, פונו, או נפלו במלחמת העצמאות 1948, מכללת כנרת, 2015.
• דוד קורן, הגליל המערבי במלחמת העצמאות, רמת אפעל : המרכז לחקר כוח המגן על שם ישראל גלילי ויד טבנקין ותל אביב : משרד הביטחון, 1988.