יחידת משמר הכנרת או בשמה הרשמי בחיל הים פלגה 788 פעלה בכנרת מקום המדינה ועד לאחר כיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים. היחידה הוקמה בתום קרבות מלחמת השחרור ביזמת משרד החקלאותמשטרת ישראל וחיל הים מפאת הצורך להגנה לדייג הישראלי ומניעת שימוש במי הכנרת על ידי הסורים. כלי השיט שחיל הים הועיד לכך היו נחתות אשר הוצבו בהן עמדות נשק. הנחתות אבטחו ושמרו כמעט ברציפות. לזכותן נזקפת הפלת מטוס סורי, השתתפות בפעולות תגמול ותקריות ירי רבות.
נחתת מכוניות שהוסבה לספינת משמר ומסיירת בכנרת על רקע רמת הגולן
מיקום המוצבים הסורים לאורך החוף הצפון מזרחי של הכנרת
בצפון מזרח הכנרת מסביב לשפכי הנחלים נמצא שדות הדיג הטובים ביותר. באזור מתרכזים סרדיני הכנרת. בעקבות הסרדינים נמשכים לאזור הדגים הגדולים יותר הניזונים מהם.[1]
בתקופת התנ"ך היה שבט נפתלי השבט הגדול באזור. בתקופת ההתנחלות נשא במרבית נטל הלחימה בכנענים וירש את זכויות הדיג שהיו לערים המנוצחות. גבולו המזרחי נקבע ברצועת חוף שרוחבה כ-60 מטר.[2] שיטת הדיג הנהוגה באותה עת הייתה פרישת רשת חרם בסירה היוצאת וחוזרת אל החוף. מהכתובים עולה כי לאחרים היה מותר לדוג בחכות אך לא לפרוש רשת.
בתקופת השלטון העות'מאני נמסר זיכיון הדיג בכל הכנרת לשותפות חורי-גולדצוייג. הזיכיון בוטל על ידי הנציב העליון הרברט סמואל בשנת 1921. אך בשיטות הנהוגות במזרח המשיך הדיג בכנרת להימצא תחת שליטת השותפות.[3]
הדיג העברי בכנרת החל עם התבססות יישובי הדייגים: עין גב בשנת 1937, קבוצת גינוסר, ב-1938 וקיבוץ מעגן בשנת 1942. המכשול העיקרי לפיתוח הדיג העברי בכנרת היה גולדצוייג.
בדיונים ליישום ההסכם ויתרו הבריטים על שטחים ברמת הגולן, שהיו בבעלות שבטי בדווים, ותחת זאת אגם הכנרת כולו, דרום מזרח הכנרת ומשולש אל-חמה נותרו בתחומי ארץ ישראל המנדטורית.
קו הגבול נכתב וסומן במפות עשרה מטרים מזרחה מקו המים. לציון הגבול בשטח הוצבו עמודי ביטון ממוספרים. המרחק ביניהם היה גדול ולא שימש כקו גבול. נקודה מס 60 בשפך הירדן נקודה 61 באזור מעיינות גופרה ונקודה מס 62 מתחת לנוקייב. לסורים היה מותר לדוג בכנרת ואף שאבו ממנה מים להשקיית שדות. כל זאת תחת פיקוח משטרת המנדט.
בעבר היו רוב סירות הדיג שבכנרת דגות באזור הצפון מזרחי. מקום המדינה עזבו ערביי טבריה והדייג הערבי בכנרת פסק. בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה בתום מלחמת העצמאות הוכרה מדינת ישראל כיורשת המנדט הבריטי והגבול המנדטורי – 10 מטר מזרחית לקו המים העליון -209 מטר. סוריה ויתרה על זכויות הדייג והשאיבה שלה היות שלא רצתה שאזרחיה יהיו כפופים לפיקוח ישראלי.[5] רצועת החוף ברוחב 10 מטר צרה מדי לעבודת הדיג ברשת חרם. הדייגים חיפשו שיטות בהן פרישת הרשתות ואיסופן נעשו אל הסירה ללא קשר עם החוף. השיטה שהובאה מיוגוסלביה נקראה סאקאלבה רשת היקפית אורך 350 מטר ועומק 50 מטר. נפרשת מספינה בלב הים נעשתה לשיטה העיקרית לדיג בהיקף גדול.
השפעות מזג האוויר
הכנרת ימה קטנה ומשטר הרוחות בה בקיץ רוח מערבית שיצרה גלים גבוהים בחוף המזרחי. בימי החורף מתפתחות רוחות מזרחיות חזקות והגלים מכים בחוף המערבי. השינויים במצב הים קיצוניים וסערות מתפתחות במהירות. סערות דרומיות בחורף משפיעות על החוף הצפון מזרחי. הדייגים היו יורדים לחוף מחכים שהרוח תרגע וחוזרים לים. התנהגות הסורים מנעה אפשרות למצוא מפלט בחוף. היה זה אילוץ נוסף שהדייגים ונחתות המשמר התמודדו איתו.
הקמת יחידת המשמר
מפת גבהים ועומקים של צפון מזרח הכנרת
בשנות החמישים הפכה בקעת ציידא בחוף הצפון מזרחי של הכנרת לבסיס קדמי של הצבא הסורי. הוקמו מחנות צבא, כפרי ביטחון למשפחות החיילים ובקרבת הימה שרשרת מוצבים.[6] מצפון לדרום: מוצב השפך ובית הבק, מסעודיה, מוצב הבננות, כפר עקב, כורסי צפון, כורסי דרום, נוקייב צפון ונוקייב דרום. מטרת הסורים הייתה לצמצם את ריבונות ישראל על הכנרת. התגרויות וירי על דייגים ישראליים אירעו בתכיפות רבה. הסורים מנעו ירידת דייגים לחוף המזרחי, התושבים הסורים גנבו רשתות דיג על שללם. ואירעו מקרים רבים של פתיחה באש על דייגים ישראלים בקרבת החוף.
יחידת משמר הכנרת הוקמה לאבטחת הדיג הישראלי וריבונות ישראל במקום. הייתה זו יחידת חיל הים שפעלה כל התקופה באלמוניות במדי משמר הגבול שהוצגה כיחידת משטרת ישראל. שיטת הביצוע שנקבעה על ידי רחבעם זאבי אז קצין המבצעים של פיקוד הצפון וכללה סיורי יום ולילה בטווח 100 מטר לחוף העוין. הנוכחות יצרו חיכוך מתמיד כאשר כלי השייט בנחיתות מול המוצבים הסוריים הממוגנים שהפעילו נשק כבד וצלפים. המוצבים הסורים צוידו במשקפות טלסקופיות המאפשרת גם צילום, אך לא היו להם מכשירי מכ"ם או מכשירי ראיית לילה.
שיטת הפעולה כמעט ולא שונתה בכל משך קיום היחידה. את הצלחת יחידת המשמר ניתן לראות בכך שמאז קום המדינה ועד לשנת 1967 סיפקה הכנרת יותר משליש יבולי הדיג של ישראל כולה.[7]
ארגון היחידה
משימות היחידה הוגדרו לאבטחת הדיג הישראלי ומניעת גנבת דגים או שאיבת מים מהכנרת על ידי הסורים. שיטת העבודה שנקבעה על ידי שהיה אז קצין האג"מ בפיקוד הצפון כלל סיורי אבטחה רצופים ביום ובלילה של כלי שיט בודד בטווח קרוב לחוף העוין.
בתחילת שנות החמישים הוטלו על ספינות המשמר מדי פעם משימות הרגזה שמטרתן לעורר את הסורים לירי על מנת לשמש אמתלה לביצוע פעולת תגמול.
כלי השיט
ספינת משמר בחוף המערבי של הכנרת
בתחילה תופעלה האבטחה על ידי סירה של משרד החקלאות אגף הדייג בשנת 1950 היו אלה סירות מנוע עם מקלע "בזה" ונשק אישי של השוטרים. אחרי תקרית רצח השוטרים הובאו שלוש ספינות משמר בעברן היו נחתות LCM MK6 מתוצרת ארצות הברית ( Landing Craft Mechanized ) ששימשו במלחמת העולם השנייה להובלת כלי רכב ולוחמי רגלים. מעל המחסן של הספינה נבנה סיפון עשוי מתכת ועץ שאפשר להכיל בתוכו אזור מגורים, מיטות ואחסון. דלת הנחיתה נאטמה בריתוך והספינות ויתרו על יכולת ההנחתה.
מבנה פיקוד הוקם בירכתי הספינה, מעל חדר המכונות. המבנה כלל עמדת הגאי, קשר ופנס תאורה חזק.[א] על הסיפון הוקמו שלוש עמדות למקלע M2 בראונינג. בחרטום ומאחורי מבנה הגשר העמדות היו ממוגנת עם צריח מסתובב ובמרכז העמדה הייתה לא ממוגנת. בנוסף לכך הוצבה במרכז הסיפון חצובה מיועדת לתותח אורליקון או תול"ר כאשר הנשק עצמו סגור בארגז לידה.
ספינות המשמר נקראו בשמות "משמר חופים" מח 32, מח-38 ומח-40.
נתונים טכניים
אורך: 17 מטר רוחב: 3 מטר שוקע: 1 מטר, גובה התורן: 4 מטר.
דחי: 60 טון. דלתות הנחיתה בחרטום הנחתת רותכו ולא היו עשויות להיפתח.
הנעה: 2 מנועי דיזל 450 כ'ס ג'נרל מוטורס ל-2 מדחפים. מהירות: 11 קשר
חימוש: מרגמה 52 מ"מ, שלושה M2 בראונינג - 0.5 ואפשרות לתותח אורליקון 20 מ'מ במקום אחד המקלעים ונשק קל אישי. 0.5.
לספינות המשמר לא היו מכשירי ניווט מקובלים בכלי שיט. הניווט בוצע בעיקרו מהכרת תוואי השטח. נקודות ציון ביום, וכן נקודות ציון והתמצאות בלילה בעיקר אורות העיר טבריה, צפת ויישובי העוטף כנרת. מדידת מרחקים בוצעה בשיטת הבוהן המושטת. הציוד כלל מכשירי קשר בתחום התג"מ. משקפת, מצפן ידני ופנס לתאורה.
הופעת אנשי היחידה הייתה במדים של משמר הגבול. אך איוש היחידה היה כולו מאנשי חיל הים. צוות ספינת המשמר כלל 8 איש. המקור העיקרי לאיוש אנשי הצוות היו בוגרי בית הספר לדיג במכמורת. מפקדה היה בדרגת סמל ומאוחר יותר סגן משנה בוגר בית הספר לקציני ים עכו. היחידה כללה 30 איש המפקד בדרגת רס"ן בוגר קורס חובלים או יוצא שייטת 13.
מיקום היחידה
בעת ההקמה חנתה היחידה במוצא הירדן מהכנרת ליד קיבוץ דגניה א' ואף התכלכלה בקיבוץ. מאוחר יותר עברה המפקדה למשטרת צמח.[8] ב 1956 עברה היחידה למעגן גינוסר ועד שנת 1959 התכלכלה בחדר האוכל של קיבוץ. בשנת 1959 צורפה היחידה לבסיס נמל חיפה וביחידה נפתח מטבח צה"לי. פתיחת המטבח ביחידה אפשרה שירות זמין יותר לצוותי הספינות בשעות שונות ביממה.
כפיפות וארגון מבצעי
פלגה 788 הייתה כפופה מבצעית למפקדת גוש כנרת של פיקוד הצפון. כלי השייט ואנשי הצוות שרתו במדים של משטרת ישראל וסמל המשטרה היה מצויר על דופן הנחתות. הדבר נבע מנוסח הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות עם סוריה, לא ימצא צבא סדיר בכנרת.
הפיקוד והתפעול הישיר בים היה על ידי מפקד הפלגה. התפעול מבחינה ארגונית נעשה לפי תקופות:
1955 – תחילת 1956 תפעול על ידי המשטרה שהסתיים בתקרית רצח השוטרים.
1956 – עד פירוק היחידה ביולי 1967 תפעול על ידי שייטת הנחתות ולאחר פירוקה של זו בסיס נמל חיפה של חיל הים.
סדר עדיפויות שונה בין הגורם המתפעל ובין הפיקוד המבצעי והצרכים המיוחדים של היחידה המרוחקת יצרו הרבה מתחים ודרשו עבודת תיאום נוספת מפיקוד היחידה. המידור הכבד שהוטל הרחיק את המודעות בחיל הים לפעילות היחידה. במשך כל שנות קיומה לא נערך תחקיר בהשתתפות אחרים מחיל הים. מפת עומקים של אזור הגבול נעשתה רק שנים רבות מאוחר יותר. חוסר מידע בטימטרי והיעדר ציוד ניווט כלשהו הקשו על פעילות ספינות המשמר.
שיטת הפעולה
הרמטכ"ל יצחק רבין (משמאל) נצפה בנחתת המשמר. התמונה נמצאה במפקדה הסורית בקוניטרה לאחר שחרור רמת הגולן ב-1967.
עונת החורף היא עונת הדיג וחייבה אבטחה רצופה. נחתת אחת נמצאה בקרבת הדייגים בכל שעות היממה. בעונת הקיץ התקיים פחות דיג. בתקופה זאת נעשתה פחות פעילות אבטחה והזמן נוצל לאימונים. הגזרה החמה הייתה, באורך 10 קילומטר, משפך הירדן לכנרת ועד נוקייב.
ספינות משמר הכנרת התלוו אל הדייגים בכנרת, מקלעיהם מכוונים אל מוצבי הסורים. דייגי המכמורת בספינת הדיג "נוח" מקיבוץ "עין גב" הציבו מול מוצבי "כורסי" ו"כפר עקב" את הסירות עם פנסי ה"לוּקס" שאורם מושך את דגי האמנון. לעת שחר דלה המנוף את המכמורת עמוסת השלל אל סיפון ספינתם. דייגי הרשתות מטבריה בסירותיהם הקטנות העדיפו את אזור השפך הבוצי, מקום הקינון המועדף על דגי האמנון. אלו ואלו היו עוברים ליד ספינת המשמר התורנית, מוודאים שיודעים על קיומם וממהרים לעבודה.
נקבעו נוהלים לאזעקת המשמר. דייג שהבחין בפעילות עוינת, ירה רקטה והנחתת התייצבה לידו. לסירות הדייג הגדולות הותקן מכשיר קשר צה"לי מק 300. כאשר נעשה פיצול בין הדייגים נשלחה נחתת נוספת באבטחה. במשרד הפלגה נמצא קצין תורן שתפקידו היה לקבל דיווחים ממפקדי הנחתות בים ולהפעיל סיוע. סירת האמבולנס ונחתת נוספת נמצאו כל העת בבסיס בכוננות מידית ליציאה לסיוע.
מדף היבשה בקרבת החוף הצפון מזרחי של ים כנרת רדוד מאוד. שינויים עונתיים בגובה פני הים עשויים להפתיע בהיתקלות בשרטון במקום שלא היה שם בעת הסיור במשמרת הקודמת. אירעו מקרים רבים של עליה על שרטון. הנחתות נחלצו בכוח המנועים החזקים תוצרת חברת ג'נרל-מוטורס שהוכחו כאמינים. האימונים שנערכו בתקופת הקיץ היו בעיקר חילוץ נחתת שעלתה על שרטון.
היחידה פעלה מול אויב חמוש שלא פעם ולא פעמיים ירה ואף הפיל חללים. אופי השירות בפלגה 788 נחשב בחיל הים לקשוח קרבי נוכח אויב בתנאי שירות לא נוחים ומעט חופשות ביחס ליחידות אחרות של חיל הים.
לפעולות התגמול, שדרשו הובלת כוחות צה"ל והנחתתם בחוף הסורי, הייתה הפלגה מתוגברת בנחתות נוספות מאותו סוג. אך ללא החימוש והמיגון. העברת הנחתות מאחסנתן בחיפה והורדתן למים בחופי הכנרת נעשית בשעות החשיכה.
סוסיתא ואנשי עין גב
קציני מספנת חיל הים בשיט על הכנרת ספינת הטיולים סוסיתא 1960.
קיבוץ עין גב הוא היישוב הקרוב ביותר לזירת הפעולה. ענף הדיג של הקיבוץ היה מושא להתגרויות הסורים. אנשי הקיבוץ העריכו את האבטחה הנעשית על ידי נחתות המשמר. בתקריות ירי רבות היו ראשונים להגיע לזירת התקרית בעוד האש נמשכת. סירת הנוסעים סוסיתא עם מנועיה החזקים הגישה עזרה בגרירה לפי הצורך. אנשי הקיבוץ המשיכו בכך במשך השנים על אף אובדן חבר שנהרג והפצעות אחרים בתקריות.
יחידת השיטור הימי
בתחילת השירות מילאו ספינות המשמר מדי פעם גם תפקידי שיטור ימי. בדקו רישיונות נהיגת סירה וקיום ציוד חירום כנדרש בחוק להפעלת כלי שיט קטנים. בהחלטה בדרג ממשלתי נמסרה בשנת 1955 היחידה לתפעול על ידי משטרת ישראל. החלטה שהתבררה כשגויה ועלתה בקרבנות. למשטרת ישראל לא היה מספיק כח אדם וגיבוי טכני ומבצעי להפעיל יחידת לחימה ימית. לאחר תקרית רצח השוטרים, הוחזרה משימת האבטחה וספינות המשמר הוחזרו לתפעול חיל הים.
מאז יחידת השיטור הימי של משטרת ישראל, שפועלת מבסיסה במוצא הירדן ליד סכר דגניה מתרכזת בשיטור, פיקוח והצלה בתחום הכנרת.
אירועים
בשנות קיום היחידה היו עשרות תקריות אש במערכה לאבטחת הדיג הישראלי ומניעת שימוש סורי בכנרת. היו תקריות אש רבות. בתגובה לתקריות נעשו מספר פעולות תגמול על ידי צה"ל אשר הספינות לקחו בהן חלק פעיל. גם כאשר המצב הביטחוני הכללי היה שפיר בגבולות השונים התקיימה בכנרת פעילות כמעט רצופה של הטרדות והפרעות לדיג.
בתקופה שבין 1949 ועד 1967 נספרו 24 פצועים ו 10 הרוגים. היוזמה לתקריות הייתה בדרך כלל של הסורים. פעולות תגמול נערכו ביזמה ישראלית.
בנוסף לתקריות האש אירעו מקרים רבים של החפה על שרטון. נראה שחיל הים לא מצא פתרון לבעיה. ספינות המשמר המשיכו להפליג ללא ציוד ניווט כל שהוא מאותגרות לעליה על שרטון כל שנות קיום היחידה.
במרבית המקרים נחלצו הנחתות בכוח המנועים של חברת ג'נרל-מוטורס שהוכחו כאמינים. במקרים אחרים נדרשה משיכה חזקה מנחתת נוספת. אימוני היחידה כללו בעיקר חילוץ נחתת שעלתה על שרטון.
סיור אלים בתותחים
התנכלויות הסורים נמשכו ב-1954 והוחלט על פעולת תגמול מקומית. לחיל הים היו אז תותחי 6 ליטראות ( 57 מ"מ) שהגיעו עם הטרפדות מאנגליה. בטרפדות לא נעשה בהם שימוש. צוות טרפדת אומן בבסיס תותחנים להפעלת התותחים ולאחר האימון עבר לכנרת. שני תותחים הורכבו על ספינות המשמר וכוסו באברזין. לבדיקת יכולת ספיגת הרתע ודיוק הירי נערך מטווח בדרך לכורזים. הפגיעות היו טובות ורתיעת התותח נספגה על ידי סיפון ספינת המשמר. היות שהחימוש בתותחים היה בניגוד להסכמי הפסקת האש וגם כדי להפתיע את הסורים נעשה הכל בהסתר. חפ"ק הרמטכ"ל משה דיין הוקם בתצפית ומפקד הפעולה נקבע בנימין תלם אז סא"ל בתפקידו כסגן מפקד שייטת 5.
סירת דיג, שהושטה על ידי אנשי חיל הים עזרא קדם (כריש) ומייק גצוביץ שימשה כפתיון, התקרבה בשעה 10 בבוקר עד 50 מטר מהחוף מול מוצב כורסי. כצפוי פתחו הסורים באש על סירת הדיג. שתי ספינות המשמר התקרבו עם תותחי 57 מ"מ בכינון ישיר בטווח קרוב פיצחו את המוצב שפתח באש. נורו כ 100 פגזים. לסורים נגרמו אבדות רבות. עם גמר התחמושת חזרו ספינות המשמר לבסיסן שהיה אז בצמח.
במהלך היום הציבו הסורים תותחים במוצבים. למחרת עברו הספינות לאורך החוף מול מוצב דוגה. כאן כבר הסורים היו מוכנים עם תותחים וספינת המשמר ספגה 6 פגיעות והחלה להתמלא מים. התפתח קרב תותחים מטווח קרוב. תחמושת ה-6 ליטראות נפגעה והפגזים התקלקלו אך לא התפוצצו. כשנגמרה התחמושת הוחזרו הספינות לבסיס בצמח. ארבעה פצועים הועברו לטיפול בבית החולים.
לשני הצדדים היו נפגעים. לאחר שהסתיימו התקריות באו אנשי האו"ם וערכו תחקיר. בסופו של דבר גינתה ועדת שביתת הנשק את הסורים על התקרית הזו.[9]
תקרית רצח השוטרים
מצבת זיכרון לאנשי השיטור הימי שנרצחו על ידי הסורים מרץ 1956.
בתקופה שהחוליה הופעלה על ידי משטרת ישראל ארעה תקרית חמורה בה נרצחו 4 שוטרים. השתלשלות העניינים[10] כלהלן:
”תקרית בכנרת מרץ 1956 סירת משטרה שאיבטחה דייגים בצפון הכנרת בליל 3–4 מרץ 1956 עלתה על שרטון סמוך לשפך נחל הזכי. סירה נוספת שהייתה באזור ניסתה לחלץ את הסירה התקועה. הסורים הבחינו בנעשה ופתחו באש. ניסיון החילוץ לא הצליח והסירה המחלצת עזבה את המקום כשעל סיפונה אנשי הסירה התקועה.
בבוקר ה־4 במרץ תיאמה ישראל באמצעות משקיפי האו"מ, את חילוץ הסירה התקועה. סמוך לשעה 0900, לאחר שהתקבל אישור סורי לחילוץ, יצא למקום כח חילוץ שכלל את השוטרים גרשון סימון, יצחק מורנו, אורי אסיאג ומחלוף שלוש. הצוות קרב לסירה התקועה וירד למים כדי לקשור חבל גרירה.
בשעה 0930 פתחו הסורים באש כבדה ופגעו בארבעתם. הסורים עלו על שתי הסירות בזזו והשמידו את תכולתן וגררו את סירת החילוץ לשפך הירדן. במשך כל היום מנעו הסורים ניסיונות חילוץ של הנפגעים ושל הסירות ולא נענו לפניות משקיפי האו"מ בעניין.
רק לאחר אולטימטום ישראלי שכלל איום בפעולה נמרצת לחילוץ הנפגעים, נאותו הסורים לשתף פעולה והחזירו את גופותיהם של גרשון סימון ויצחק מורנו ואיפשרו את חילוץ שתי הסירות. גרסת הסורים הייתה כי הסירות הותקפו על ידי הכפריים במזרח הכנרת שנבהלו מהתקרבות סירות המשטרה.
לגבי שני הנעדרים טענו הסורים כי הם נפגעו ונראו קופצים למים ולא ידוע דבר על גורלם. למחרת ב־5 במרץ נערכו סריקות אחרי שני הנעדרים במהלכן בשעות הבוקר, מסרו הסורים כי מצאו את אחת הגופות ומשו אותה מהמים. סירה ישראלית קרבה לחוף ומצאה את גופתו של אורי אסיאג. הסריקות אחר הנעדר הרביעי לא העלו דבר. ב־7 במרץ מסרו הסורים כי מצאו את גופתו של הנעדר הרביעי צפה במים באזור התקרית. ובשעות הצהריים נמסרה הגופה לישראל, בחוף המזרחי של הכנרת באמצעות משקיפי האו"מ. ....”
לחיפושים נשלח צוות משייטת 5 בפיקוד דוד מגורי. הצוות יצא לים עם ספינת המשמר ובחסות משקיף או"ם ונציג ועדת שביתת הנשק הישראלית. התקרית החמורה חייבה העברת החוליה חזרה לפיקוד חיל הים שהעמיד אותה באחריות שייטת הנחתות.[11]
תקרית ירי במרץ 1962
בבוקר יום 3 במרץ 1962, נפתחה אש מקלעים ותותח ללא רתע מרוכזת ממוצב סורי אל ספינת המשמר מ.ח. 38 שפגעה בספינה וגרמה לה נזקים. צוות הספינה השיב אש במקלעים והספינה התרחקה מהחוף. הספינה בכוננות הוזעקה לעזרה מגינוסר ויחד הספינות השיבו אש מהמקלעים והמרגמות. הוזעק מסוק לפינוי הפצועים.
מפקד הנחתת רב"ט נדב שריר, שנפצע קשה, הזריק לעצמו מורפיום והמשיך לפקד על ספינתו, עד שהגיעה הנחתת השנייה . על מעשה זה קיבל ציון לשבח מהרמטכ"ל משה דיין שהומר לעיטור העוז באפריל 1974.
חילוץ ספינת המשמר בכנרת
פעולת חילוץ ספינת המשמר מהשרטון על ידי מח 32, צוללים וספינת דיג, אוגוסט 1966.
בליל 14/15 אוגוסט 1966 סיירה מ.ח. 38 בקרבת החוף המזרחי. ועלתה על שרטון החוף. ספינת הכוננות הוזעקה אך צורת השרטון מנעה את החילוץ. הופעלו ספינות נוספות המשמר השלישית ונחתת רביעית הועברה מחיפה וקיבלה כינוי מח-30.
תוך כדי הניסיונות לחילוץ תקפו 4 מטוסי מיג-17 את ספינות המשמר, כאשר 2 מטוסי מיג-21 מאבטחים אותם. מטוס מיג-17 נפגע מאש סורית ונפל למים ליד הספינות.
הוזנקו 4 מטוסי מיראז' 3. שהפילו מיג 21 והופעלו 4 מטוסי ווטור שתקפו את מסעודיה.
הוחלט לחלץ את הספינה בלילות בלא אישור סורי. לחילוץ הופעלו גם שתי סירות דיג וספינת הנוסעים סוסיתא של קיבוץ עין גב. גויסה דוברת עבודה מחברת מקורות בעלת רגלי עיגון. ועליה הורכבה כננת בריטית ממלחמת העולם. על ספינת המשמר הפגועה נעשו פעולות בקרת נזקים איטום חורי הירי ושאיבת המים מהמדורים שהתמלאו.
הסורים דרשו לחלץ את גופת הטייס והמטוס שנפל בעצמם. ראש משקיפי האו"מ הגנרל אוד בול ביקש לא לעשות פעילות חד צדדית. ניסיון לחילוץ חשאי בלא הסכמה לא הצליח. לאחר מספר ימים שנוצלו להכנות הושגה הסכמת הסורים והמשך החילוץ נעשה בפיקוח פקחי האו"ם.
הרמטכ"ל יצחק רבין העביר את משימת החילוץ על יחידת ההנדסה של פיקוד הצפון. שתכנן והתארגן אך לא הגיע לידי ביצוע.
תוך כדי חילוץ ספינת המשמר מהשרטון נערכה פעילות של שייטת 13 לאתר את שרידיו של מטוס מיג-17 שנפל בקרבתה במגמה למשות את גופת הטייס. הפעילות התגלתה לסורים שפתחו באש והופסקה.[12]
ביום ו' 26 באוגוסט חולצה ספינת המשמר ונגררה לגינוסר. משך ההפלגה מהיציאה לים ועד החזרה למעגן ארך 12 יממות ותשע שעות. האבדות של צה"ל הסתכמו ב-5 פצועים קל ובנחתת משמר פגועה. סירת האמבולנס ששקעה הוצפה מחדש. לסורים נגרמו 4 הרוגים: שני חיילים באזור מסעודיה ושני טייסים, מיג-17 ומיג 21 שהופלו.
החילוץ המסובך חייב עבודה בלילות ויישום אביזרים לא תקניים. משימת החילוץ הצליחה על אף כל האילוצים הקשים ותחת אש סורית. הנושא נשאר חסוי ועקב הזמן הארוך נשאר רושם של פעולה לא מוצלחת.
לגבי הטייס הסורי שוררת חוסר בהירות. הסורים התפארו שקומנדו ימי שלהם משה אותה. העובדה שהם לא מנעו את חילוץ הספינה התקועה מרמז על כך שמאמצי התיווך של האו"מ הביאו את הצדדים להבנה. הערכה אחרת שגופת הטייס הסורי נפלטה לחוף עם הגלים[ב]
תקרית אש מוצב נוקייב
ביום שבת 14 ינואר 1967 בשעה 18.15 נפתחה אש מקלעים ממוצב נוקייב לעבר 2 סירות דיג של קיבוץ עין גב שהיו בטווח 60–100 מ' מהחוף ואל נחתת משמר בטווח 1,000 מ' (ייתכן שנורה גם פגז תול"ר או טנק). חילופי האש נמשכו עד 18.50. נחתת משמר נוספת וסירת "האמבולנס הימי", יצאו לאזור. מ-18.50 עד 19.20 חילצה סירת האמבולנס שתי סירות דיג לוקס עם דייגים ולאחר מכן עד חצות חולצו עוד שתי סירות דיג לוקס. אחת מנחתות המשמר המשיכה לסייר עד אור הבוקר בטווח 500 מ' מהחוף. צריכת תחמושת: 330 פגזי 20 מ"מ, 1,000 קליעי 0.5 ו- 60 כדורי מקלעון. הוגשה תלונה לועש"נ, אך לא נדרשה חקירה.
מלחמת ששת הימים
אנשי פלגה 788 בגינוסר על רקע כנף מטוס מיג 17, עם נשק שלל מהמוצבים הסוריים בחוף הכנרת, יולי 1967.
במהלך המלחמה סיירו שלוש הספינות בים אל מול החוף הסורי בלא לקיים מגע קרבי. בהערכה כי הסורים עלולים לנסות ולתקוף את הבסיס בגנוסר, הוכנו עמדות נגד מטוסים. תוך כדי ההכנות הגיעו שני מיגים סוריים שחלפו ביעף נמוך והטילו פצצות. הפצצות חלפו מעל המעגן והתפוצצו בשדה הבננות שליד המושבה מגדל.
מטוס אחר תקף את בסיס השיטור הימי בדגניה ב-5 יוני 1967 ובתקיפה נהרג רס"ל ארנולד רוזנטל מפקד השיטור ושוטר נוסף מאיר כהן. מיגים נוספים, הושמדו על ידי מטוסי חיל האוויר בקרבות אוויר.
לאחר זמן כשכוחות הצבא-גדוד צנחנים- הגיעו מדרום לאזור עין גב ליוו אותם הנחתות מהים בטווח בטוח. הצנחנים קיימו קרבות קשים מול מוצב נוקייב. לאחר שחיל האוויר ריכך את כל אזור החוף הסורי קיבלו הנחתות אישור לנחות בחוף מסעודיה והצוותים ירדו לחוף הכפר בחיפוש אחרי לוחמים סוריים.[13]
ציונים לשבח
ציון לשבח- הבעת הערכת מפקד חיל הים למפקד חוליה 788 –סרן שבח שמואל, על פעילות היחידה בתקרית אש ביום 21 אפריל 1961, בחתימת סגן מפקד חיל הים אל"ם שלמה אראל.
צל"ש מפקד חיל הים ניתן לרס"ן יוחנן יוסף, באתר הגבורה על ידי אלוף שלמה אראל על פעילותו בחילוץ ספינת המשמר התקועה, והפלת מטוס סורי על ידי הספינה עליה פיקד. האירוע היה ב-15 באוגוסט 1966.
מחלקת ים, תיבת נח תקרית האש בכנרת ופעולות חילוץ מח-38 ומטוס מיג 17 15 – 26 באוגוסט 1966. חובר באוקטובר 1966. מוזיאון ההעפלה וחיל הים. (תחקיר שטרם שוחרר לפרסום).
ורדי פרנקפורט, עד ראייה, מאמר ב כל העמק והגליל, 1 ספטמבר 1989.
צבי לביא, ספינה הופגזה – הממשלה התכנסהדבר, 20-23 מרץ 1962.
^קיבוץ עין גב קרוב ביותר לאזור הסיור אך חבריו טענו שנוכחות ספינות המשמר תגרה את הסורים לתקיפת הקיבוץ. מקור ורדי פרנקפורט, עד ראייה, מאמר ב"כל העמק והגליל", 1 ספטמבר 1989.
