PROFILPELAJAR.COM

יוקי קיהארה
Shigeyuki "Yuki" Kihara
לידה	1975 (גיל: 50 בערך); סמואה
תחום יצירה	אמנות, אוצרות תערוכות, צילום, אמנות חזותית, עריכה
פרסים והוקרה	Emerging Pacific Artist (2003); Contemporary Pacific Art Award (2009) ;
	yukikihara.ws

יוקי קיהארה (באנגלית: Shigeyuki "Yuki" Kihara, נולדה ב-1975) היא אמנית בינתחומית ילידת סמואה, ממוצא יפני וסמואי. קיהארה היא פאפאפין.

ביצירתה היא מבקשת לאתגר נרטיבים היסטוריים דומיננטיים וייחודיים על ידי חקר ההצטלבות בין פוליטיקת זהויות, דה-קולוניזציה ואקולוגיה באמצעות אמנות חזותית, מחול ואוצרות. חלק גדול מעבודותיה עוסק בסטריאוטיפים תרבותיים ונורמות דומיננטיות של מיניות ומגדר המצויים ברחבי העולם.^[1] ג'קובי פלומבו כתב עליה ב-CNN Style כי "היא מתייחסת ביצירותיה להיסטוריה של סמואה של אלימות קולוניאלית והאיום הממשמש ובא של אסון אקלים, קרב שבו סמואה נמצאת בחזית."^[2]

ב-2022 ייצגה את ניו זילנד בביאנלה ה-59 של ונציה. בתערוכה "מחנה גן עדן" קיהארה "שיפצה" או פירשה מחדש יצירות אמנות של הצייר פול גוגן שצייר ילידות טהיטיות. בציוריה היא מדגישה את נקודת המבט הנצלנית שלו.

ביוגרפיה

שיגיוקי קיהארה נולדה ב-1975 בסמואה, לאם סמואית ואב יפני, יליד אוסקה. היא בעלת אזרחות ניו זילנדית וסמואית. ב-1990, בגיל 15, היגרה לניו זילנד על מנת לזכות בהשכלה גבוהה. היא למדה עיצוב אופנה בוולינגטון פוליטק, כיום אוניברסיטת מאסי.

קריירה

ב-1995 בעודה סטודנטית, נרכשה עבודתה על ידי המוזיאון של ניו זילנד טה פאפא טונגוורה. שם היצירה היה Bombacific והייתה זו שמלת גרפיטי. צורת השמלה עוצבה בדגם שהוכנס לאיים על ידי הכיבוש הקולוניאלי ומטרתה להדחיק את המיניות הנשית, הגרפיטי על השמלה מייצג את הדור הצעיר והזעם שלו אשר בא לידי ביטוי בגרפיטי על בניינים ציבוריים.^[3]

ב-1999 הוצגה תערוכת יחיד במוזיאון של ניו זילנד טה פאפא טונגוורה בשם "Adorn to Excess". התערוכה הורכבה מעשרים ושש חולצות בהן נעשה שימוש בלוגואים של תאגידים גדולים וניכסו אותם מחדש. קיהארה תיאר את המושג "לערער את מערכת הכוח השולטת בחייהם של עמים ילידים כיום".^[4]

תערוכת היחיד הראשונה שלה, מחוץ לניו זילנד, הייתה בשנת 2008 כאשר מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק, הציג תערוכת יחיד של עבודותיה בשם "תמונות חיות". בעקבות התערוכה רכש המוזיאון את עבודותיה והן מוצבות כיום באוסף קבוע במוזיאון. צילומי הדיוקן העצמי של קיהארה בתערוכות כללו עירום בתנוחות שהציגו דימויים קולוניאליים של אנשים פולינזים כאובייקטים מיניים.^[5] הייתה זו הפעם הראשונה שהמוזיאון הציג תערוכת יחיד של אמן ממוצא ניו זילנדי או מהאוקיינוס השקט.

קיהארה הציגה את עבודותיה רבות בניו זילנד ובעולם עם תערוכות יחיד הכוללות את הטריאנלה באסיה פסיפיק (2002 ו-2015); טריאנלה של אוקלנד (2009); Sakahàn Quinquennial (2013); הביאנלה לצילום דיגו (2014); הביאנלה בהונולולו (2017) והביאנלה לאמנות בבנגקוק (2018).

מאז 2017 קיהארה היא עמיתת מחקר במוזיאונים הלאומיים לתרבויות עולמיות בהולנד, שם היא עוסקת ב "סוגיות של חילופי תרבויות וייצוגים, כולל זהויות תרבותיות במבנים העכשוויים וההולנדיים של האוקיינוס השקט".

ב-2018 הוציאה תערוכת וידאו פרפורמנס המורכבת מסדרת צילומים ונקראת Te Taenga Mai o Salome^[6] (סלומה מגיעה). היא יצרה המשך לסדרה ב-2021 וקראה לה Quarantine Islands (איים בבידוד). שתי התערוכות מציגות תמונות בהן מופיעה קיאהרה בדמות פיקטיבית בשם 'סלומה' - "אישה סמואית מהמאה ה-19" - בהשראת תצלום בשם Samoan Halfcaste (בת תערובת סמואית) משנת 1886 אשר צולם על ידי הצלם הקולוניאלי הניו זילנדי תומאס אנדרו. קיהארה משתמשת בצילומים על מנת ללכוד רגעים מסוימים המספרים מחדש את ההיסטוריה שסופרה על ידי צד אחד, על ידי זה שמביאה נרטיבים שטרם סופרו של אותן סיטואציות.

בשנת 2019 הציגה קיהארה את השלב הראשון של הפרויקט החמש-שנתי שלה "שיר אהבה סמואי" שיר על סמואה הכולל קימונו מסורתי מסוג פוריסודה, החוקר מיתוסים תרבותיים, קשרים טרנס-פסיים ותרגומים תרבותיים.^[7]

אוספים ציבוריים

ניתן למצוא את עבודותיה של קיהארה באוספים הציבוריים של; מוזיאון טה פפה של ניו זילנד; הגלריה לאמנות אוקלנד, ניו זילנד; אוסף האמנות של אוניברסיטת אוקלנד, ניו זילנד; אוניברסיטת מאסי, ניו זילנד; אוסף הוקן, דנידן, ניו זילנד; מוזיאון וואיקאטו לאמנות והיסטוריה, ניו זילנד; קרן שרמן לאמנות עכשווית, סידני אוסטרליה; המוזיאון לאמנות עכשווית, סידני אוסטרליה; מרכז התרבות טיבאחו, קלדוניה החדשה; מוזיאון אוניברסיטת קיימברידג' לארכאולוגיה ואנתרופולוגיה, בריטניה ומוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק.

אוצרות

כאוצרת, קיהארה אצרה מספר תערוכות, בין היתר, 'יד ביד' (1999) שאצרה יחד עם ג'ני פרייזר בהשתתפות למעלה מ-30 אמנים ילידים קווירים ברחבי אוקיאניה כחלק מהסידני גיי מרדי גרא.

היא גם שיתפה פעולה עם האמנית של בנאבאן קתרינה טאיווה בפרויקט בנבה, בקריג'וורקס, אוסטרליה, נובמבר-דצמבר 2017. הפרויקט ממשיך לסייר; 'פרויקט בנבה' הוצג לאחרונה ב-MTG Hawke's Bay Tai Ahuriri; וכן במרכז לאמנויות אוקיאניה, אוניברסיטת דרום האוקיינוס השקט בסובה, פיג'י בנובמבר 2020.

בשנת 2015, קיהארה שיתפה פעולה כמנהלת שותפה אמנותית לצד הכוריאוגרף הברלינאי יוכן רולר בהפקת מחול בשם "הם ואנו" שהוצגה בבכורה בסופיאנסאלה, ברלין וסיירה ברחבי גרמניה ושווייץ. הפקת מחול בשם 'Crosscurrents' עלתה לראשונה בגרמניה בשנת 2020.

כתיבה

בספר בשם 'חיים קוויריים של סמואנים' הכולל 14 פרקים אוטוביוגרפיים של להט"ב ופאפאין סמואים הגרים בסמואה, סמואה האמריקנית, אוסטרליה, ניו זילנד, הוואי ואי הצבים ארצות הברית בעריכה משותפת של קיהארא ודן טאולפאפה מקמולין, בהוצאת Little Island Press הושק באוקטובר 2018 באי אפולו, אפיה סמואה בתמיכת הנציבות העליונה של ניו זילנד.

מאמרים של קיהארה פורסמו בפרסטל, בהוצאת קיימברידג', ובהוצאת אוניברסיטת הוואי.

הביאנלה בוונציה

בשנת 2022 ייצגה את ניו זילנד בביאנלה של ונציה, מה שהופך אותה לאמנית השנייה ממוצא פסיפי שייצג את המדינה בביאנלה.^[8]

התערוכה בביאנלה בוונציה נקראת "מחנה גן עדן" והיא מבוססת על ציור של האמן פול גוגן "נשים טהיטיות", מ-1899 המציג שתי דמויות נשיות אחת אוחזת בפרח ונשענת אל בת לווייתה, שמגישה לצופה מגש פירות, אבל לא ממש מרימה את עיניה. הצייר, שמת ב-1903, בילה עשור מחייו המאוחרים בפולינזיה הצרפתית כאשר הוא מתמקד בציוריו באקזוטיות של הנשים הילידות הצעירות בהן פגש, ובמקביל ניהל איתן גם יחסים טורפים, מורשת מסובכת שקיבלה התייחסות בתערוכת "דיוקנאות גוגן" בגלריה הלאומית בלונדון בשנת 2019. בין השאר, נערות העשרה שצייר כללו בת 13 בשם תהאמנה טהורה, שמומחים מאמינים שהיא אשתו השנייה.

את היצירה ראתה קיהארה לראשונה ב-2008 כאשר הציגה את תערוכתה במוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק. בתערוכה "מחנה גן עדן" קיהארה "שיפצה" - או פירשה מחדש - את הציור, יחד עם רבות מיצירות האמנות האחרות של גוגן. ב"מחנה גן עדן", שאצרה נטלי קינג, קיהארה משלבת נושאים של זכויות להט"ב+, איכות הסביבה ודקולוניזציה. בתמונות השופעות שלה, שצולמו באי אופולו בסמואה עם צוות וצוות של כמעט 100 איש, היא מלהקת את פאפאפין בתפקידים הראשיים, היא שומרת על המוכרות של יצירותיו של גוגן אך מדגישה את נקודת המבט הנצלנית שלו. באינטרפטציה שלה לציור של גוגן "שתי נשים טהיטיות", שנקרא "שתי פאפאפין " שתי נשות הפאפפין עומדות מול הגנים המטופחים של אתר נופש מקומי ולובשות טקסטיל מסורתי. קיהארה בחרה להציג פרחי בר מקומיים וצלחת רמבוטן כאביזרים שלהם, ויצרו איקונוגרפיה חדשה לגמרי.^[9]

למרות שרגלו של גוגן מעולם לא דרכה בסמואה, חלק מהציורים העיקריים שלו היו למעשה בהשראת תצלומים של אנשים ומקומות. באמצעות המחקר המקיף שלה על צילום קולוניאלי, קיהארה מצאה קשר ברור בין גוגן לסמואה במיוחד דרך תמונותיו של תומאס אנדרו, צלם ניו זילנדי שחי בסמואה במשך המחצית השנייה של חייו, מ-1891 עד 1939. קיהארה גילה קומפוזיציות זהות לעבודותיו של גוגן, וכן עדויות לכך שגוגן ביקר ב-1895 בגלריה לאמנות של אוקלנד, שבה שוכנו כמה מהתמונות של אנדרו. קיהארה גם מאמינה שייתכן שהדוגמניות של גוגן אינן נשים סיסג'נדריות, בהתייחס למחקרו של החוקר המאורי ד"ר נגאוויה טה אווקוטוקו, שכתב שהדגמים ה"אנדרוגינים" שצייר היו ככל הנראה מאהו - הקהילה הפולינזית הילידית, שבדומה לפאפאפין של סמואה, נחשבים למגדר שלישי ומבטאים זהות נשית.

לדברי קיהארה, הדיוקן שלה מאתגר את עצם הרעיון של גן עדן. "הרעיון של גן עדן הוא למעשה הטרונורמטיבי", אמרה, בהתייחסה לגן העדן של התנ"ך, ביתם של אדם וחוה. בספרות ובאמנות המפורסמות, כמו גם בדימויים מסחריים של נשואים טריים בירח דבש, "גן העדן הונצח על ידי אנשים רבים, כולל פול גוגן", אמרה. "הוא בא מקאנון של המבט המערבי שכופה את הרעיון הזה."

הקריאה למקום גן עדן גם מעלה את המורכבות של האזורים האידיליים לכאורה שבהם תיירים נוסעים כדי לברוח, היא הוסיפה, כולל ההיסטוריה של הארץ של אלימות קולוניאלית והאיום הממשמש ובא של אסון אקלים, קרב שבו סמואה נמצאת בחזית.^[2]