נולדה בשם יולנדה גבאי באלכסנדריה. אמה הייתה במקור מטורקיה.
התגוררה ולמדה בסנט ז'רמן-אן-לה בצרפת ושבה עם תום לימודיה בגיל 17 למצרים כדי להתחתן עם איש העסקים ונציג של חברת נפט, ז'אק דה בוטון, אך התגרשה ממנו כאשר בנם היחיד, ג'ילבר, היה בן שלוש או ארבע. ג'ילבר גדל עם סבו וסבתו, הוריה של יולנדה.
להארמר היו קשרים טובים עם הצמרת המצרית במסגרת עבודתה כעיתונאית בפלסטיין פוסט.
בזכות הרצאה של אנצו סרני בקהיר בתחילת שנות ה-40, החלה לגלות עניין בציונות. היא גויסה בקהיר בשנת 1945 בידי אליהו ששון, ראש האגף הערבי של המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, וקיבלה את הכינויים "ניקול" ו"פאלקור"[3]. היא יצרה קשרים גם עם המזכ"ל הראשון של הליגה הערביתעבד א-רחמן עזאם, עם מדינאים ערבים שביקרו בקהיר וכן עם בכירים בריטיים במצרים וכך השיגה מידע רב ערך. הצלחתה הגדולה ביותר הייתה השגת תוכניות הפעולה של צבא ההצלה לקראת מלחמת העצמאות[4].
בינואר 1948 הגיעה בטיסה ללוד ומסרה מסמכים סודיים על פלישה מתוכננת של הצבאות הסורי והמצרי לארץ ישראל.
את התוכניות תפרה מזכירתה, אורה שוויצר, מתחת לכותפות המעיל של הארמר.
בעקבות הקמת מדינת ישראל במאי1948 ביצעו שלטונות מצרים גל מעצרים בקרב פעילים ציוניים, ובינם הארמר, אולם היא שוחררה כעבור זמן לא רב בשל מחלת הסרטן בו לקתה.
בספטמבר 1948 עזבה עם בנה לפריז, שם הייתה חברה במשלחת ישראל לאו"ם.
היא גם נפגשה עם ששון ועם ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, משה שרתוק, והכינה דו"ח שמסקנתו הייתה כי מצרים היא המדינה הערבית היחידה המעוניינת בהסדר עם ישראל[3].
עקב מחלתה הייתה מאושפזת כחמישה חודשים.
בסוף 1949 חזרה הארמר למצרים,[דרוש מקור] והתגוררה שם עד לעלייתה לישראל עם בנה היחיד בשנת 1951. היא עברתה את שמה להַרְמוֹר, והצטרפה לסגל משרד החוץ[5].
הארמר הייתה נשואה פעמיים. הבן ז'ילבר (1935–2000), היה כלכלן ואספן אומנות.
נכדה הוא הסופר אלן דה בוטון[2] ונכדתה היא מיל (Miel) דה בוטון, זמרת, מלחינה, אספנית אמנות ונדבנית.
הארמר נפטרה מסרטן בירושלים ב-1957. נטמנה בהר המנוחות[6].
פרטים רבים עליה התגלו ביומנים ותמונות שמצאו נכדיה לאחר פטירתו של ז'ילבר בשנת 2000.
הנצחת זכרה
בשנת 2010 ביים דן וולמן סרט תיעודי בשם "יולנד: גיבורה אלמונית" (Yolande: An Unsung Herione) המנציח את פועלה של הארמר. הסרט הופק בידי נכדתה, מיל דה בוטון.
