התרבות המיקנית היא השלב האחרון בתקופת הברונזה ביוון העתיקה, והיא שימשה כתפאורה לשירה האפית של הומרוס ולסיפורים אחרים מהמיתולוגיה היוונית. פרסאוס היה מלכה של טירינס והרקולס היה בנם של זאוס ושל אלקמני, אשתו של אמפתיריון, מלך אחר של העיר. תחילתה של התרבות המיקנית במאה ה-16 לפנה"ס, והיא נחלקת לשלושה שלבים - הראשון מ-1580 עד 1500 לפנה"ס, השני מ-1500 עד 1400 לפנה"ס, והשלישי, הנחשב לתקופת הזוהר שלה, מ-1400 ועד 1120 לפנה"ס.
היישוב המוקדם ביותר בטירינס הוא מתקופת האבן החדשה, אך הממצאים העתיקים ביותר שוכנים במעלה התל, והם מתוארכים לתחילת תקופת הברונזה, סביב שנת 3000 לפנה"ס. אזור זה נבנה מחדש באמצע תקופת הברונזה, בין 1900 ל-1600 לפנה"ס, אולם נמצאו עדויות לבתים המקוריים שהתאפיינו בצורת אפסיס ואשר שכנו סביב מבנה עגול גדול בהיקף של 28 מטר. הארמון המבוצר החדש הוקם במאה ה-14 לפנה"ס. ביצורי העיר הורחבו בתחילת מאה ה-13 לפנה"ס, וחלקו התחתון של התל בוצר גם הוא. בעקבות שרפה ורעידת אדמה העיר הוקמה מחדש, וביצוריה הקיפו שטח של כ-200 דונם. היישוב ששכן מחוץ לחומות תפס שטח של יותר מ-250 דונם. בתקופה זו הייתה טירינס לממלכה עצמאית והתגוררו בה כ-15,000 איש. בסופה של התקופה המיקנית, במשבר תקופת הברונזה המאוחרת בסוף המאה ה-12 לפנה"ס, החלה העיר לשקוע. האתר המשיך והיה נושב עד תחילת המאה ה-5 לפנה"ס, אך שימש בעיקר כמקום פולחן. בשנת 498 נכבשה טירינס על ידי שכהתה ויריבתה ארגוס, תושביה גורשו והמקום חרב.
המחקר באתר
היינריך שלימן וויליאם דורפפלד חקרו את האתר החל ב-1876, ובאופן מעמיק יותר בשנים 1884-1885[1]. בחפירת האקרופוליס באתר ציפו החופרים למצוא את שרידי מקדשהרה, ה"היראיון" הידוע שנבנה שם, לפי המסופר בספרות יוון הקלאסית בסוף המאה ה-8 לפנה"ס או בתחילת המאה ה-7 לפנה"ס. אך שלימן ודורפפלד מצאו שם רק ארמון גדול מהתקופה המיקנית, ובו גם כלים מהסגנונות המאוחרים יותר בכחמש מאות עד שבע מאות שנה, מהסגנון הגאומטרי ומהסגנון הארכאי. מאוחר יותר, החל ב-1905 חקר פריקנהאוס את האתר. הוא מצא את ההראיון במקום בו שכן אולם הכס, אך כמעט ולא ניכר הבדל בין השכבות, הרחוקות זו מזו לפי תיאורית תקופת החושך ביוון, בכחמש מאות שנה. האתר נחקר שוב במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20. הממצאים שהתגלו בטירינס מוצגים כיום במוזיאונים הארכולוגיים באתונה ובנַאפְפְּלִיוֹ.
מבנה התל
מפת טירינס: 1. כבש; 2. שער; 3. המחסנים המזרחיים; 4. הפרופילאה הגדולה; 5. חצר פנימית; 6. דירות השרד; 7. שער המוביל למעיינות; 8. מגארון (אולם); 9. מגורי חיילים ומשרתים ומבני שירות; 10. המעיינות
התל נישא על צוקסלעי מבודד שגובהו 26 מטר בלבד, והוא שוכן בינות לשדות ולפרדסים המקיפים אותו מכל עבר. אורכו כ-300 מטר, רוחבו נע בין 45 ל-100 מטר, והוא משתרע על שטח של 200 דונם. בזכות חומותיה הקיקלופיות האדירות של העיר, כינה אותה הומרוס "טירינס אדירת החומות". רוחבן של החומות הגיע במקומות מסוימים לשמונה מטרים, ואורכן הכולל הגיע ל-1,500 מטר. במספר מקומות הגיע גובה החומה ל-13 מטר. בחלקו הדרומי והגבוה של התל שכן הארמון ואילו חלקו הצפוני שימש כאזור מגורים לחיילים ולמשרתים, כמקום מקלט לאוכלוסייה בעת סכנה, וכמבני שירות ואחסון (9).
איור של הארמון בטירינס מסוף המאה ה-19
הכניסה לתל היא באמצעות כבש צר (1) בצידו המזרחי, המוביל לשער הקבוע במרכזו של מעבר צר (2) שאיפשר לתקוף אויבים אם הצליחו והגיעו אליו. בקצה המעבר ניצבו המחסנים המזרחיים (3) והפרופילאה (4) שהובילה למחסנים הדרומיים מצידה האחד ואל חצר פנימית באורך של 20 מטר וברוחב של 15 מטר הצמודה לה מצפון (5). בחצר זו שכנה ארקדה והיא הובילה אל המגרון (אולם הכס) שמצפון לה (8). אולם הכס היה מעוטר באומנות סטוקו בסגנון כריתים, וכאן הוקם לימים ההראיון (ראו לעיל). בצמוד ממזרח למגארון שכנו דירות השרד (6), ומצפון לארמון השתרע חלקו המנהלי של התל (9). בצידו המערבי של התל מוביל גרם מדרגות שבו 80 מדרגות אל שער מוסתר (7). שער זה אשר הוביל אל המעיינות בצידה הצפוני של החומה המערבית (10), בוצר באופן דומה לשער הראשי בחומה המזרחית.
