טימות'י צ'ארלס באקלי השלישי (באנגלית: Timothy Charles Buckley III; 14 בפברואר1947 - 29 ביוני1975) היה זמר וגיטריסטאמריקאי. סימן ההיכר של באקלי היה המנעד הקולי הרחב שלו, 5 אוקטבות לטענתו. שנות פעילותיו היו מסוף שנות ה-60 עד אמצע שנות ה-70 כשאלבומו הראשון יצא בגיל 19. באקלי הוציא 9 אלבומי סטודיו במגוון סגנונות - מפולק עם נגיעות פסיכדליות בתחילת הקריירה שלו, דרך ג'אז ואוונגרד עד רוק ופאנק בסוף חייו. אף אחד מהם לא זכה להצלחה מסחרית, ובתקופת חייו גם הביקורות היו מעורבות, אך לאחר מותו באקלי זכה לעדנה ביקורתית ולהערצה ממגוון מוזיקאים, ביניהם ההרכב קוקטו טווינס.
כאשר משפחתו עברה ל־Bell Gardens בדרום קליפורניה בשנת 1956, הכירה לו סבתו את המוזיקה של בסי סמית' ובילי הולידיי, מוזיקאיות בלוז וג'אז נודעות. אמו הציגה בפניו את ג'ודי גרלנד ופרנק סינטרה, אשר היו זמרי פופ נודעים באותה התקופה, ואילו אביו הכיר לו את יצירות הקאנטרי של האנק ויליאמס וג'וני קאש.[1] הדבר הוביל לכך שמגיל צעיר באקלי היה בעל טעם מוזיקלי מגוון, אשר הוביל לקריירה מוזיקלית בה הוא נודע כ"זיקית מוזיקלית", אשר יצירתו התפרשה על פני סוגות מוזיקליות רבות. כך, כאשר מוזיקת הפולק החלה לצבור פופולריות בראשית שנות ה-60, באקלי הנער החל להתחבר ליצירות של אמנים כדוגמת וודי ג'אתרי, ובהשפעתם לימד את עצמו לנגן על בנג'ו בגיל 13. באותה התקופה הוא ייסד יחד עם מספר חברים להקת פולק שניגנה באירועים בתיכון בו הם למדו.[2]
במהלך תקופת התיכון שלו הוא פגש את שותפו ליצירה לשנים שיבואו, לארי בקט, (Larry Beckett), אשר עזר לכתוב רבים משיריו. באותה התקופה הם כתבו יחדיו שירים רבים, רובם הופיעו באלבום הבכורה של באקלי, ואחד, "Buzzin' Fly", באלבומו Happy Sad.
לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים באקלי למד בקולג' במשך שבועיים בלבד בשנת 1965 לפני שנשר [3] והחליט להקדיש את עצמו לקריירה מוזיקלית באופן מלא. הוא הופיע במועדונים ברחבי לוס אנג'לס וצבר הערכה רבה, שהובילה לבסוף לכך שכאשר ג'ימי קארל בלאק, המתופף של להקת אמהות ההמצאה (The Mothers of Invention) נכח בהופעה של באקלי בפברואר 1966 הוא המליץ עליו למנהל של הלהקה, הרב כהן (Herb Cohen), אשר התרשם גם הוא מבאקלי והפך למנהלו המוזיקלי. באוגוסט של אותה השנה, דמו אשר באקלי הקליט הביא להחתמתו לאלקטרה רקורדס, ולהקלטת אלבומו הראשון תוך שלושה ימים בלבד. באקלי לא היה מאושר מהתוצאה, וטען בראיונות מאוחר יותר: "אני הייתי רק בן 19, ועבורי ללכת לאולפן הקלטות היה כמו להגיע לדיסנילנד, הייתי עושה כל מה שיגידו לי."[1] התוצאה הייתה אלבום שהמבקרים החשיבו כתואם סגנונית לזרם הפולק הפופולרי באותה התקופה. באלבום לא היו הניסויים המוזיקליים שהגיעו ביצירות מאוחרות יותר של באקלי, אך המבקרים היללו את הכתיבה והביצוע של באקלי [4]
אלבומו השני, Goodbye and Hello, יצא בשנת 1967 . באקלי קיבל חופש יצירתי מחברת התקליטים [5] וחזר על שיתוף הפעולה עם הכותב לארי בקט. המוזיקה באלבום הושפעה במידה רבה מהרוק הפסיכדלי אשר פרח באותם הימים, תוך שילוב של הרוק הפסיכדלי עם סגנון הפולק שבאקלי ניגן קודם לכן. השיר הנועל של האלבום, Morning Glory, זכה לגרסת כיסוי מאת הלהקה דם, יזע ודמעות.
לאחר שחרור האלבום, בקט גויס לצבא ארצות הברית ובאקלי נאלץ לכתוב לבדו. התוצאה הייתה שינוי כיוון מוזיקלי ומילולי, למוזיקה שהושפעה יותר ויותר מיצירות ג'אז של מוזיקאים אפרו אמריקאים כגון צ'ארלס מינגוס, ת'לוניוס מונק, ורולנד קירק. מוזיקה זו הייתה בעלת מבנה מוזיקלי ארוך ומאולתר יותר, ועשתה שימוש במגוון גדול יותר של כלי נגינה, ומלל שהעמיק בהדרגה לזרם תודעה אישי. בשנת 1968 באקלי פרסם את אלבומו השלישי, Happy Sad, אשר הדגים את השינוי הזה לראשונה, והיה לאלבומו המצליח ביותר מסחרית של באקלי, כאשר הגיע בשיא למקום ה־81 במצעד האלבומים האמריקאי, בילבורד 200.
ב-28 ביוני 1975 באקלי השלים סיבוב הופעות, עם הופעה אחרונה בדאלאס, בה הוא ניגן לאולם מלא ב-1,800 אנשים בפעם האחרונה.[1] הוא חגג את תום סיבוב ההופעות בסוף שבוע של שתיית משקאות חריפים עם להקתו וחבריו. בלילה העוקב באקלי התלווה לחברו הקרוב, ריצ'רד קילינג, לביתו של האחרון. בשלב מסוים, קילינג הביא שקית של הרואין[6] אשר את חלקו באקלי צרך.
חבריו של באקלי לקחו אותו הביתה. בראותה את היותו תחת השפעת סמים, אשתו ג'ודי השכיבה אותו על רצפת הסלון ושאלה את חבריו מה אירע לו, מאחר שהוא היה נקי מסמים זמן מה לפני האירוע. לאחר מכן היא העבירה את באקלי למיטה. כאשר היא בדקה את מצבו מספר שעות לאחר מכן, הוא לא נשם וגוון עורו נהפך כחול. ניסיונות פרמדיקים להנשים אותו לא הצליחו, והוא הוכרז מת. דו"ח חוקר מקרי מוות ציין שטים באקלי נפטר ב-29 ביוני1975 ממנת יתר של הרואין ואלכוהול. הוא היה בן 28 בלבד.
בנו, ג'ף באקלי, שהיה זמר מבטיח בעצמו, מת ב-1997 בגיל 30.
