בישראל, אחת לשנה מתקיים במסגרת בתי הספרטיול שנתי, הנחשב לאירוע מרכזי בתחום הטיולים והשל"ח במערכת החינוך. מנהלי בית ספר ואנשי חינוך מייחסים לטיול השנתי תפקיד מרכזי בתהליך של עיצוב הנוער והקניית ערכים הקשורים ביחסים שבין הנוער לארצו.
קיום טיולים שנתיים נהוג בכל בתי הספר בארץ ובכל הגילים, ועל פי תקנות משרד החינוך חובה לקיימם. בחוזר המנכ"ל המתפרסם אחת לכמה שנים מפורטים חובת קיום הטיולים, והיבטים פדגוגים, ארגוניים ובטיחותיים של קיום הטיולים[1]. ב-2008 יצאה מטעם משרד החינוך ומינהל חברה ונוער "תוכנית הליבה להכרת הארץ ואהבת המולדת", המתבססת על עקרונות חוזר מנכ"ל ומנגישה את עיקריה לתכנון וקיום טיולים בראייה רשותית ובית ספרית.[2]
על פי התוכנית, הטיולים מתבצעים לפי העיקרון "מהקרוב לרחוק" - תלמידי בית הספר היסודי יוצאים בדרך כלל לטיולים בני יום אחד ולמקומות קרובים לבית הספר. בהמשך, ככל שגדלים התלמידים, הטיולים השנתיים מתארכים ונמשכים מספר רב יותר של ימים במקומות מרוחקים יותר. כיום, בבתי ספר רבים, טיול השיא הוא הטיול של כיתה י"ב להרי אילת.
המטרות העיקריות של הטיולים השנתיים הן: לעצב ולפתח את התלמידים, לשפר את מידת הגיבוש והחברות בין התלמידים ולגרום למידה גבוהה יותר של הכרת הארץ. לפי הרציונל החינוכי, טיולים אלה יוצרים התמודדויות לא שגרתיות בין בני הנוער. ההתמודדויות הללו מאפשרות למידה והתפתחות משמעותית למרביתם. ההתמודדויות אשר באות לידי ביטוי בטיולים שנתיים הן לרוב: לינה מחוץ לבית המגורים, לינה בתנאי שטח, ריחוק מההורים, ריחוק מהסביבה המוכרת, הליכה ממושכת ואתגרית בטבע ועוד. טיולים כדוגמת טיולים שנתיים מבוצעים לרוב בתנועות הנוער השונות. לפיכך, ייתכן שתלמידים אשר משתייכים לתנועות הנוער יתמודדו ביתר קלות עם הטיולים השנתיים הבית ספריים.
בעבר אורגן הטיול על ידי בתי הספר עצמם והודרך על ידי המורים, ובהמשך בליווי צוותי ההדרכה של בתי ספר שדה ומורות חיילות. בהמשך נוצר נוהל שלפיו חלק מהטיולים מאורגנים על ידי חברות תיירות והדרכה בתיאום עם הצוות החינוכי בבית הספר, ומודרכים על ידי מורי של"ח, מדריכי טיולים ומורי דרך המוסמכים לכך במסגרת "תו תקן" להדרכה במערכת החינוך, שמפוקח על ידי מנהלת הטיולים במשרד החינוך.
לטיולים אלו קדמו ימי לימוד ולעיתים שבועות לימוד, שכללו גאוגרפיה, תנ"ך, היסטוריה וטבע של האזור שבו עומדים לטייל. מספר ימי הטיול ואורך המסע הרגלי גדלו עם הכיתה המטיילת. בכיתה ד' בדרך כלל ביקרו במהלך יום אחד באזור בית הספר. בכיתה ה' עלו לירושלים למשך יומיים, ובכיתות ו', ז' וח' הלכו והרחיקו לאזורים השונים של הארץ. בתיכון אף היו שיצאו לשבוע ויותר, כולל שבת.
בדרך כלל, המטיילים וצוות ההוראה והמלווים ישנו בכיתות ריקות של בתי ספר, או בשטח, בשקי שינה. "מלווי הנשק" של הטיול היו הורים מתנדבים, או חיילים בחופשה. הנשק המשטרתי שנופק לצורך כך היה ה-M1 קרבין ולעיתים רחוקות יותר גם עוזי.
לאחר מלחמת ששת הימים, חלק מהטיולים השנתיים כללו גם אזורים ביהודה (נקבת השילוח, הרי חברון הכפר בתיר מקומו של ביתר העתיקה), בחבל בנימין (גבעון ומקום ה"בריכה" המשוערת של "ישחקו הנערים לפנינו"), גב ההר, ואף ביקורים בעזה ובדקל אבשלום). בחלק מטיולים אלו היו עימותים עם התושבים הערביים[דרוש מקור]. בחלק מהמקומות (כמו טיולים לכפר בתיר, שהסתיימו בבריחת המטיילים[דרוש מקור]) עוצמת העימות גרמה להפסקת הטיולים באזור, ועם האינתיפאדה הראשונה הופסקו הטיולים הרשמיים מעבר לקו הירוק, למעט טיולים לרובע היהודי בירושלים ולרמת הגולן. היום נערכים טיולים במרחבי יהודה ושומרון כחלק מתוכנית טיולים על פי בחירת בית הספר.
לאחר הסכם השלום עם מצרים ולפני מסירת סיני למצרים במסגרת הסכם זה, בתי ספר רבים הוציאו "טיולי פרידה" למדבר סיני, וחלקם גם לגולן לאור שיחות שפורסמו עם ממשלת סוריה.
בשנת 1974, בעת הטיול השנתי של בית ספר מצפת, אשר התארח לצורך שינה בבית הספר "נתיב מאיר" במעלות, חדרו שלושה מחבלים בשעות הערב לבית הספר, לאחר שרצחו משפחה בביתם, וכן פועלת בדרכה להסעה במקום עבודתה. במהלך ניסיון כושל לחילוץ בני הערובה - 85 תלמידים, שתי חובשות ושני מורים, הספיקו המחבלים לירות ולהרוג חייל אחד, לפוצץ מטענים ולזרוק רימונים. בסופו של דבר נהרגו 22 מהתלמידים.
בשנת 1997, בעת הטיול השנתי של כיתה ז' מבית ספר לבנות מבית שמש, עברו המטיילות את הגבול לצד הירדני באי השלום, מקום שנשמר על ידי חיילים ירדנים ומטיילים ישראלים רבים פקדו אותו. חייל ממוצא פלסטיני פתח באש מקרוב על הבנות הצעירות, רצח שבע מהן ופצע אחרות, חלקן נותרו נכות לצמיתות. לאחר הטבח התברר שמתכנני הטיול ומורי בית הספר לא ביקשו אישור למעבר. חוסיין מלך ירדן בא לבית שמש ונפגש עם כל אחד מהורי הבנות הנרצחות, תוך התנצלות על הרצח. ביוני 2011 שר המשפטים הירדני, בעבר סנגורו של הרוצח, קרא לרוצח "גיבור" וקבע שהמאמץ לשחרורו עומד בראש סדר העדיפויות שלו.
אסונות בעת טיולים שנתיים
אסונות רבים פקדו את המטיילים לאורך השנים בטיולים של מערכת החינוך, עקב הפרה של כללי הבטיחות. ילדים ובני נוער טבעו במעיינות, בנחלים ובים, נפלו מצוקים, ואף טבעו למוות[4]. ככל שחלפו השנים הלכו הוראות הבטיחות והצרו את האישורים ואת האפשרויות. לדוגמה: משרד החינוך אסר את הרחצה במים במהלך הטיולים השנתיים בעקבות טביעתו למוות של אביתר אביבי, תלמיד בי"ס "חורב" בן 12 וחצי, במהלך הטיול השנתי.
אופי הטיולים וטיולים ייחודיים
במהלך השנים השתנה אופי הטיולים בהתאם לשינויים בחברה הישראלית, הגבלות בטיחותיות שונות ושיקולים כלכליים. כיום, רוב בתי הספר מקיימים טיולים הכוללים שילוב בין מסלולי הליכה לאטרקציות, כמו ביקור באתרי מורשת, גנים לאומיים ופעילויות חברתיות שונות. הלינה מתקיימת באכסניות נוער, בתי ספר שדה, חאנים ומתחמי לינה בקיבוצים ויישובים שונים או בחניוני לילה. בשנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, בתי ספר רבים ישנו במלונות עקב מחסור בחדרי אירוח באכסניות. לאחר מכן קמו מתחמים רבים המציעים לינה באוהלים גדולים, "אוהלים בדואיים" על מזרנים, ומטבח מרכזי המגיש שירותי הסעדה. מתחמים אלו, כמו "כפר הנוקדים", "חאן השיירות", "חי- נגב" ברביבים, "חאן אל-על" באבני איתן, "חניון יעלים" ביטבתה ועוד, הפכו לפופולרים בקרב בתי הספר.
טיול נודד
בעבר היה הטיול הנודד שכיח בבתי הספר ובתנועות הנוער, אך בתי ספר בודדים ממשיכים לקיים טיול מסוג זה. בטיול נודד הלינה היא בשטח, בטבע, באוהלים ועם הציוד האישי של התלמידים. לרוב הכנת האוכל בבישול עצמי (בישולי שדה). התלמידים הולכים בכל יום מחניון לחניון ללא הסעה. מסלולים בולטים לטיול נודד נמצאים באזור המכתשים, הרי אילת, מזרח הרמון, "מים לים" בגליל, מדבר יהודה והרי ירושלים. בטיול מסוג זה נחסכת עלות הלינה וההסעות במהלך הטיול, אך יש צורך בשירותי מִנהלה מורכבים ויקרים.
מסע חברתי (מסע ישראלי)
זהו טיול המתמקד פחות בהליכה רגלית ומשלב יותר עיסוק חברתי ואישי. טיול זה, המתקיים בכיתות התיכון, משלב טיולים בטבע, לרוב קצרים, תוך עצירות ל"מעגלי שיח", דיונים ולמידה. לרוב משלב גם ביקור באתרי מורשת, כמו ירושלים, קבר בן-גוריון, אתרי קרבות, מקומות שמקיימים פעילות חברתית והתנדבות החניכים עם נוער, בעלי צרכים מיוחדים, חוות ושטחי חקלאות ברחבי הארץ.
מסעות לפולין
לאורך השנים התפתחו גם המסעות ומשלחות התלמידים לפולין, שעליהם נשמעה ביקורת לגבי מהות המסע והאופי ההמוני שלו.
.jpg)
