אוטובוס GMC משוחזר כדוגמת האוטובוס שהותקף במעלה עקרבים. האוטובוס נמצא במוזיאון אילת (אילת עירי)אנדרטת חיל ההנדסה בראש מעלה עקרבים. שם היה מקום התקיפה על אוטובוס אגד
האוטובוס היה בדרכו חזרה לתל אביב מהחגיגות שנערכו באילת לציון חמש שנים להנפת דגל הדיו. באוטובוס היו 11 גברים, נשים וילדים, ועוד ארבעה חיילי צה"ל כמאבטחים. בשעת הצהריים, כשעלה האוטובוס באיטיות במעלה הפיתולים התלולים של מעלה עקרבים, סמוך לאנדרטת חיל ההנדסה, התקיפו אותו מחבלים ביריות. קבוצת הטרוריסטים כללה ככל הנראה 12 איש, בפיקוד סעיד אבו באנדק, בן השבט הבדואיעזאזמה מהנגב. מטרת המחבלים הייתה להרוג את הנהג, כדי לגרום לאוטובוס להידרדר לתהום. הנהג, קלמן עשרוני, אכן נפגע במכת האש הראשונה, אך הצליח לגרום לאוטובוס להיעצר בצלע ההר. עשרוני פתח את הדלתות והנוסעים ניסו לרדת כדי למצוא מחסה, אך התוקפים ירו על כל מי שניסה לרדת. אפרים פירסטנברג, הנהג השני (בשל הדרך הארוכה והקשה היו באוטובוס שני נהגים), ניסה לירות על המחבלים, אך נהרג. החיילים, שהצטרפו לנסיעה כמלווים, לא הספיקו להגיב מכיוון שנשקם היה מונח על המדפים העליונים של האוטובוס.
המחבלים עלו על האוטובוס וירו בנוסעיו מטווח קצר. 11 מנוסעי האוטובוס נהרגו במקום, ובהם אשתו של פירסטנברג, חנה. בנה בן ה-9, חיים, שישב במושב האחורי ובתה מירי, בת ה-5 וחצי, הוסתרו מתחת לגופות חיילים ולא נפגעו. לאחר שירדו המחבלים מן הרכב חיים התרומם, קרא לאחותו "מירל׳ה?". אחד המחבלים שמע את קולו, חזר וירה בראשו[2]. הוא לא חזר להכרתו, ושהה 32 שנים במצב של שיתוק והכרה חלקית, בדומה למצב של תרדמת, עד שנפטר. בכך היה להרוג ה-12 בטבח. מן הטבח ניצלו שני חיילים, חיילת (שנפצעה קשה), נוסעת נוספת ומירי פירסטנברג, בת ה-5 וחצי. בבית נותרה ציפי פירסטנברג, תינוקת בת 3 חדשים, בתם של אפרים וחנה. הניצולים העידו שהמחבלים ירקו על הגופות והתעללו בהן. בריאיון לאחר 60 שנה, מירי פירסטנברג סיפרה שניצלה בזכות חייל שסטר לה, הזהיר אותה שתשתוק, וסוכך עליה בגופו, וכן שראתה את גופת אִמהּ מחוץ לאוטובוס עם אצבע כרותה, ככל הנראה כדי לגנוב טבעת, וכשחצאיתה מופשלת, כנראה נאנסה.[3]
כעבור זמן קצר עבר במקום קומנדקר צבאי ובו שלושה חיילי צה"ל. השלושה נתקפו בהלם למראה הזוועה, ומחשש שהמחבלים עדיין נמצאים בקרבת מקום, נסעו במהירות למשטרה הצבאית בבאר שבע. שלושת החיילים נשפטו מאוחר יותר על כך שלא טיפלו בפצועים. מנהל סניף אגד בבאר שבע הגיע אחר כך למקום מיוזמתו, לאחר שהאוטובוס לא חזר לבאר שבע במועד. הוא מצא שם את מירי בת החמש שניצלה מהתוקפים, והסתתרה תחת ספסל. מירי פונתה לבאר שבע ברכב צבאי. קומנדקר נוסף שהגיע מחצבה נתקל באוטובוס ואסף את הניצולה הנוספת ואת שני הפצועים.
לאחר שהתברר לממשלה היקף הפיגוע, ולאחר שגופות ההרוגים כבר הועברו לבאר שבע, ניתנה הוראה להחזיר את הגופות ולהציבן סמוך לאוטובוס, על מנת שניתן יהיה לצלם את הזוועה לעיתוני העולם. כך, על אף שהפיגוע התרחש בשעות הצהריים, התמונות המפורסמות של האוטובוס עם ההרוגים צולמו בלילה.
השפעות הפיגוע
הטבח היה פעולת הטרור החמורה ביותר נגד ישראל מאז תום מלחמת העצמאות. בדיקות הצבא העלו שהמחבלים הסתננו מירדן כחוליית פדאיון; השערות אחרות היו שהמחבלים הגיעו ממצרים או שהיו תושבי הנגב שעסקו בהברחות בין מצרים לירדן. הפעולה עוררה בציבור הישראלי זעזוע עמוק וזעם, ונראה היה כאילו מלחמה בין ישראל לירדן היא בלתי נמנעת. ראש הממשלה באותה עת, משה שרת, התנגד לפעולת תגמול, וכתב על כך ביומנו:
"מעשה תגובה על מרחץ דמים זה רק יטשטש את רשמו המחריד, ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד. מוטב לנו לעשות מעניין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות, למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו עוד לא היה"
ועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית דחתה את דרישת ישראל לגנות את ירדן, ובתגובה החליטה ממשלת ישראל לפרוש מהוועדה[4]. לאחר הפרישה החלה הוועדה לגנות את ישראל בגינויים חריפים, בקולות נציג ירדן ויושב ראש הוועדה מטעם האו"ם, ושלא בנוכחות ישראל. בישראל קמה מחאה ציבורית חריפה נגד מנגנון משקיפי האו"ם וקריאה להחלפתו של ראש משקיפי האו"ם הגנרל הדניואגן בניקה, שגילה באופן עקבי גישה עוינת לישראל. עורך העיתון "ידיעות אחרונות", ד"ר הרצל רוזנבלום, רצה לצאת בקריאה פומבית בעיתונו להחלפת הגנרל, אך הצנזורה הצבאית לא התירה את פרסום המאמר. מנחם בגין, אז חבר הכנסת, נתן פומבי לדרישה זו באומרו מעל בימת הכנסת:
"הריני מביא לידיעת הבית מברק שעכשיו הגיעני מעורכו של עיתון "ידיעות אחרונות", עורך עיתון זה ד"ר הרצל רוזנבלום ביקש לפרסם היום בעיתונו מאמר ובו דרישה שהגנרל בניקה יעזוב את מדינתנו והצנזורה פסלה את המאמר הזה"
מנחם בגין סיים את נאומו בדרישה לצאת לפעולת תגמול באומרו:
"אם לא תגיבו ולא תשיבו דמנו יהיה באמת הפקר. ...הזהרו מחוסר תגובה על טבח אחד עשר אנשים, נשים וילדים. ...בשם אלוהים שימו קץ לשפיכות הדמים או לכו!"
בניסיון להפיג במעט את הדכדוך ששרר בארץ בעקבות הפיגוע, ביקש משה שרת ממרדכי זעירא ומיעקב אורלנד לכתוב שיר להרמת המורל[5], והשניים נענו וכתבו את "שיר שמח"[6] ("אם גם ראשנו שח ועצב סובבנו"), שהפך לקלאסיקה בזמר העברי.
^לצילום הייתה חשיבות במלחמה על דעת הקהל בעולם באותם ימים. ברבות השנים אף הועלתה סברה שהגופות הוחזרו בערב מבאר שבע כדי לשחזר את האירוע לשם תיעוד הזוועה והצגתה בעיתונות העולם. ראו: שלמה אברהמוב, על צילום וטראומה: צלילי השקט, היסטוריה ותאוריה: הפרוטוקולים, גיליון מספר 11: צילום והזירה הפוליטית ינואר 2009.
