"חסד מופלא" הוא סרט קולנועישראלי של הבמאיעמוס גוטמן מ-1992. זה אחד הסרטים הישראליים הבודדים העוסקים במחלת האיידס. הסרט כולל פרטי ביוגרפיה מחייו של גוטמן, והיה סרטו האחרון לפני שנפטר מאיידס.
הפקה ופרסים
הסרט היה תחילה אמור להיות בן 50 דקות, אך אחר כך החליט גוטמן לצלם סרט באורך מלא. לאחר שסיים לכתוב את התסריט פנה לקרנות שונות, בראשן קרן הקולנוע הישראלי, אך נענה בסירוב ובמשך כשנה ניסה לגייס את התקציב. לבסוף משקיע פרטי שאהב את סרטיו הקודמים התגייס למימון הסרט[1].
באוקטובר 1991 הסתיים ליהוק הסרט[2] צילומי הסרט החלו בסוף נובמבר 1991[3], עם תקציב בסך כמאה אלף דולר, לאחר שהתקבל גם מענק קטן מקרן יהושע רבינוביץ של עיריית תל אביב[4]. צילומי הסרט נמשכו כחודש, אך אחר כך לא נותר תקציב לעריכת הסרט. באפריל 1992 הסכימה קרן הקולנוע לתת לסרט מענק כספי שאיפשר את סיום הפקתו[5]. כדי להיכנס לתפקיד ערך השחקן שרון אלכסנדר בדיקת איידס[6].
יונתן הוא בחור צעיר ותמים המתגורר בתל אביב ועובד כמשגיח בבית הילדים שמנהלת אמו, לאחר שעזב את בית משפחתו במושב. הוא חי בדירה שכורה ונאלץ להשגיח מדי פעם על אחותו הצעירה, פריקית שובבה המבלה עם צעירים ערבים. אהובו מיקי, החייל שלמענו יונתן עבר לתל אביב, אינו נאמן לו ולא מעוניין ממש בחיי זוגיות יציבים וקבועים[11].
בהמשך יונתן פוגש בתומאס, גבר חולה איידס שגר בניו יורק ובא לביקור מולדת בבית אמו וסבתו, המתגוררות בבניין של יונתן. יונתן מתאהב בתומאס ורוצה לבלות עמו את זמנו. אמו של תומאס היא תופרת מופנמת וקשת-יום שחיה עם אמה, קשישה קנטרנית וצינית המרבה לרדות בבתה. בין יונתן לתומאס מתפתח רומן קצר לא ממומש במלואו, לאור התנגדותו המתמשכת של תומאס, המסתיר את מחלתו הסופנית מהסובבים אותו וחושש לפגוע ביונתן הצעיר. לבסוף, חוזר תומאס לניו יורק ומשאיר את יונתן עם תקווה גדולה לראותו שוב, אך ידיעה כי דבר זה לא יתממש ככל הנראה. תומאס נפטר בניו יורק מספר שנים לאחר מכן[11].
משמעות ודמויות
יונתן מתואר בסרט כבחור רגיש הלוקח ללב את בגידותיו של חברו מיקי. לשניהם, הן למיקי והן ליונתן, יש יחסים מעורערים ומפותלים עם אימהותיהם: ליונתן אמא מוחצנת והיפית שהזניחה מעט את גידול ילדיה על חשבון חייה שלה, ואילו אמו של מיקי היא אשת חברה מוקפדת ומגונדרת שלא מקבלת את היותו הומוסקסואל ומנסה בכל דרך אפשרית "לגמול" אותו מאורח חייו הפרוע, דבר שכמעט מביא לאסון, אחרי שמיקי מנסה להתאבד בעקבות מעשה פזיז ולא אחראי של אמו הנוקשה.
יונתן ותומאס גם הם דומים: בבדידותם התהומית בתל אביב של שנות ה-80, שניהם מחפשים אהבה, חום ושייכות בעיר הגדולה והמנוכרת, שאז עוד רחוקה למדי מלהיות מפלט הומוסקסואלי. הסרט מתאר נושאים רגישים ושנויים במחלוקת באופן מאוד עדין ומרומז. כך, אין מדברים בו על איידס באופן ישיר וכלל לא מראים יחסי מין הומוסקסואליים. מחלתו של תומאס רק נרמזת מהתרופות שהוא לוקח, מכאביו ומהזהירות שהוא נוקט כלפי יונתן כדי שלא להדביקו. הוא מסתיר את מחלתו מכל סובביו. אין אנו יודעים אף אם יונתן מודע למחלתו של אהובו, אך הדבר נרמז באחת משיחותיהם, בו יונתן אומר שאינו רוצה להתרגל למה שלא יהיה שלו תמיד. את בדידותם וכאבם של חולי האיידס תיאר במאי הסרט, עמוס גוטמן, באחד מראיונותיו האחרונים: "אין דבר נורא יותר מלהבין שאנשים מתרחקים ממך. הצד החברתי הוא הקשה במיוחד. רובנו לא מספרים וחיים בבדידות נוראה, בלי שום חשק להיכרויות חדשות, ידידויות ואהבה"[12].
למרות זאת, כשיונתן ותומאס נפגשים ומתאהבים, הם מעניקים זה לזה חסד מופלא: אהבה כנה ואמיתית שאינה יכולה להתממש באופן פיזי, מה שהופך אותה לטהורה יותר. עבור תומאס, זהו כנראה גם החסד האחרון לו הוא זוכה טרם פטירתו, ועבור יונתן זהו שיעור חשוב על אהבה, מסירות וזוגיות.
אמו המופנמת של תומאס, יהודית (רבקה מיכאלי בתפקיד דרמטי שזכתה עליו לביקורות מהללות), שנראה כי היא אישה כנועה הנאבקת למען פרנסתה, עוסקת בטיפול באמה הזקנה ואינה מודעת למתרחש אצל בנה, מגלה את סגור לבה לאמה באחת הסצנות המרגשות בסרט, כי היא אינה יודעת מה לעשות לנוכח מחלתו של תומאס וכי אולי יש תרופות חדשות למחלה הזו. כך, באיפוק רב ובעידון מתמשך, היא מגלה חוכמה, רכות ודאגה של אם, באופן כה שונה משתי האמהות המוחצנות המופיעות בסרט, אלה של יונתן ושל מיקי, וגם מאמה שלה.
עם חברי הצוות שעמל על הסרט נמנו, בין היתר, אנשי תעשייה שהפכו ברבות הזמן לאנשי מקצוע מוכשרים בתחומם, כגון: אמנון זלאיט, שצילם סרטים רבים: "זהר", "סיפורי תל אביב", "בלדה לאביב הבוכה"; עינת גלזר-זרחין, שזכתה במספר הרב ביותר של פרסי אופיר לעריכת סרט; אודי ירושלמי, שהפך למפיק מצליח, שהפיק בין היתר את הסרטים "חתונה מאוחרת" ו"מתנה משמיים"; דרור שאול, שביים את הקומדיות "מבצע סבתא" ו"סימה וקנין מכשפה" ואת הדרמה זוכת הפרסים "אדמה משוגעת"; ושמוליק מעוז, שלימים ביים את הסרט "לבנון", שזכה בפרסים ולביקורות טובות.
