ב-1906 החלה ללמוד רפואה באדינבורו, וב-1912 סיימה את לימודיה ונישאה.[2]
ב-1912 עלתה לארץ ישראל והתגוררה עם בעלה, ד"ר מרדכי ברכיהו, ביפו והוא החל לעבוד כרופא של בית הספר גימנסיה הרצליה. באותם ימים הוקמה "האגודה המדיצינית העברית בארץ ישראל", לימים ההסתדרות הרפואית, בה ניהלה ברכיהו את הספרייה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 גויס בעלה לצבא העות'מאני. בעקבות הרעב, המגפות והמחלות ששררו אז בארץ, נוצר מחסור ברופאים. רוב הרופאים הגברים גורשו או גויסו לצבא הטורקי כרופאים צבאיים. בתקופה זו החלו הרופאות לשמש בתפקידים שהיו עד אז שמורים לגברים בלבד. ברכיהו החליפה את בעלה כרופאה של בית הספר גימנסיה הרצליה.[2][3]
ב-1917, עם צו הגירוש לכל יהודי תל אביב-יפו, ארבע הרופאות נדדו עם המגורשים.[2][4] ברכיהו עברה בשנה זו ללבנון, שם ניהלה במשך שנתיים בית חולים בדהיישה.[2]
ב-1919 הייתה בין המייסדות של "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל", שנודעה בעיקר בזכות המאבק הסופרג'יסטי שניהלה. ברכיהו הייתה אחראית על הקשרים הבינלאומיים של ההתאחדות עם תנועות נשים ותנועות פמיניסטיות בעולם.[5] בישיבה שהתקיימה ב-1932 נמנתה ברכיהו עם חברות המרכז של ההתאחדות.[6]
ב-1938 נבחרה לוועד הקהילה בירושלים מטעם התאחדות הנשים לשווי זכויות.[7][8]
ב-1946 ייצגה את ישראל בקונגרס הבינלאומי ה-14 לשיווי זכויות של נשים שנערך בשווייץ.[9]
ב-1947 ייצגה את ההתאחדות בוועידה בהודו, בה השתתפו נציגים ונציגות מארצות שונות באסיה. היא פרסמה את חוויותיה במדור הנשים של עיתון הארץ שם סקרה את מעמד האישה בהודו.[10][11][12][13]
ב-1949 ייצגה את ישראל בקונגרס הבינלאומי ה-15 לשווי זכויות של נשים שנערך באמסטרדם, הולנד. הארגון שיזם את הכנס היה "ארגון ברית הנשים הבין-לאומית למען זכות בחירה וזכויות אזרחיות שוות". במסגרת הוועדה נלחמה, יחד עם שתי נציגות נוספות של ישראל, חמדה נופך מוזס ועדי גורדון, בהצעה המצרית שעמדה על כך שהארגון ידרוש מהאו"ם השבת כל הפליטים הפלשתינאים לארץ ישראל. ההצעה ירדה מהפרק בעקבות התנגדות ישראל ובתמיכת ארצות הברית.[14]
ב-1953 הייתה מעורבת בהקמת ה"ועדה להקמת ארגוני נשים בארץ ישראל" תחת שר החוץ משה שרת.[15]
ב-1961 ייצגה את ישראל בוועידה ה-19 של ההתאחדות הבינלאומית של נשים שנערכה בדבלין, אירלנד.[16]
חיים אישיים
ברכיהו הייתה נשואה לרופא מרדכי ברכיהו עד למותו ב-1959 ואם לשתי בנות.
היא נפטרה ב-10 בנובמבר 1969 ונטמנה בירושלים לצד בעלה.
מרגלית שילה, 'עמנו הצדק ועמו ננצח': מאבקן של נשים בארץ־ישראל לזכות הבחירה, יד יצחק בן־צבי ומכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשע"ג.
צפורה שחורי־רובין, רופאות ראשונות בארץ ישראל, 1900‐,1918 באר־שבע: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשע"ד, 202 עמ'
שרה עזריהו, התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות בא"י: פרקים לתולדות תנועת האשה בארץ 1900–1947, פמיניזם הקרן לעזרת האשה, 1977
^ביפו ובתל אביב נשארו ארבע רופאות שהגישו טיפול רפואי לאוכלוסייה המקומית עד הגירוש: בנוסף לד"ר ברכיהו היו גם: ד"ר אלכסנדרה בלקינד, ד"ר בת שבע יוניס גוטמן וד"ר איטה גליבטר־חיסין.
