חיוך הוא הבעת פנים הנוצרת על ידי מתיחת שרירים, במיוחד אלה הנמצאים משני צידי הפה, אבל גם סביב העיניים. בין בני אדם חיוך הוא בדרך כלל ביטוי לשמחה, הנאה, או שעשוע, אך הוא יכול להיות גם ביטוי בלתי רצוני לחרדה, במקרים שכאלה החיוך נקרא עווית.
קיימים ממצאים מחקריים המצביעים על כך שחיוך הוא תגובה נורמלית לגירויים מסוימים, המתרחשת ללא קשר לתרבות. תחושת שמחה גורמת בדרך כלל לחיוך. מחקרים רבים מצביעים על כך שחיוך הוא תגובה הטבועה באדם מעת לידתו (להבדיל מתגובה נלמדת) המופיעה אף בתינוקות עיוורים מלידה ואף נמצא כי עוברים מחייכים ברחם אימם. תינוקות מחייכים בימיהם הראשונים לחיים אף ללא כל גירוי סביבתי.[1] בין החיות חשיפת שיניים, הדומה לעיתים לחיוך, היא בדרך כלל סימן לאיום, או להכנעה.
לחלק מן האנשים, בעת חיוך, נוצרות גומות חן בצידי הלחיים, זאת בגלל השריר בלחיים, המתכווץ וגורם להופעתן.
חיוך אינו רק משנה את הבעת הפנים אלא יכול אף לגרום למוח לייצר אנדורפינים, המפחיתים תחושת כאב פיזי[2] ונפשי ויוצרים תחושת רווחה.
חקר הפסיכולוגיה של החיוך הוא תחום מחקר מתפתח בעל השלכות בתחומים רבים. כך למשל, בתחום רפואת השיניים קיים עניין רב בשאלה: איזה מראה שיניים יפה יותר בחיוך בפה פתוח?[3]
התפתחות היחס לחיוך בתרבויות השונות
תרבויות שונות מפרשות חיוכים באופן אחר. גם היחס לחיוך בתרבות המערבית השתנה על פני זמן.
במשך מאות שנים החיוך נתפס כמחווה שלילית ונחותה בעולם המערבי. עד סוף המאה ה-18 החיוך אפיין שיכורים, פשוטי העם ומשוגעים. ילדים קיבלו חינוך בנימוסים שלא לפתוח את הפה שלא לצורך. רק מסוף המאה ה-18 החלו לצייר בפריז פני אנשים מן המעמדות הגבוהים, כשהם חושפים בחיוך את שיניהם. את השינוי זוקפים להתפתחות רפואת השיניים, שפריז נודעה בה במיוחד, כשניתן היה להלבין, ליישר, לנקות ואפילו להשתיל שיניים. מרחבי אירופה הגיעו תיירים לטיפולי שיניים בפריז. עם המהפכה הצרפתית החיוך נתפס על -ידי המהפכנים כתזכורת לחיים הטובים של האצולה המאוסה בצרפת וגם מערכת הבריאות קרסה, כולל רפואת שיניים, והיחס לחיוך הפך להיות שוב שלילי. רק במאה ה-20 עם התפתחות רפואת השיניים בארצות-הברית, התפתחות הצילום והפרסומות - היחס לחיוך חזר להיות חיובי.
מחקרים הראו כי בין העמים השונים היחס לחיוך שונה. מחקר משנת 2015 מראה שוני בהתייחסות לחיוך בין מדינת הגירה (קנדה וארצות הברית) לבין מדינות הומוגניות (סין וזימבבואה). מסקנת החוקרים הייתה שבמדינת הגירה, עם ערב שפות ותרבויות, קל יותר ליצור קשרים חברתיים וקירבה בשפה לא מילולית - על-ידי הבעות עיניים וחיוך. ואילו במדינות הומוגניות, החיוך מעיד על מעמד גבוה בקרב המקומיים.
ביפן החיוך מעיד על ילדותיות והימנעות ממנו היא יכולת להסתיר רגשות שזו התנהגות בוגרת ורצינית. זאת, בניגוד לתפיסה בארצות הברית על אדם חייכן שהוא אינטליגנטי וחברותי.
ההבדל התרבותי ביחס אל החיוך בין העמים, גרם לקושי של הרשתות בארצות הברית בכניסה לשווקים ברוסיה או בגרמניה. החיוך בו התקבלו הלקוחות במדינות אלו על-ידי המוכרים, נתפס כניסיון לפלירטוט.[4]
"חיוך דושן" הנקרא על שם החוקר גיום דושן (Guillaume Duchenne), הוא החיוך הנלמד ביותר וכולל את תנועת שני השרירים הראשיים הזיגומטיים שליד הפה וכן השרירים המקיפים את ארובת העין. ההנחה היא כי החיוך של דושן נוצר רק כתגובה בלתי רצונית לרגש אמיתי ולכן ניתן לכנותו בשם "חיוך אמיתי". כיוון שחיוך זה מערב את השרירים סביב העיניים, יש שאומרים כי הם יכולים לזהות חיוך "אמיתי" בשאלה האם הוא מגיע לעיניים.
"החיוך הפאן אמריקני" (וכן: "Non-Duchenne smile") הוא חיוך רצוני שבו נעים רק השרירים הזיגומטיים שבצידי הפה, זאת כדי להביע נימוס. לדוגמה, החיוך שבו מקדמת דיילת אוויר את העולים למטוס (ומכאן כנראה אף כינויו של החיוך, על שם חברת התעופה). חיוך זה נחשב לחיוך בלתי כן, יש המכנים אותו בשם "חיוך מקצועי".
מה החיוך אומר על האדם
חיוך בפה פתוח: חברותיות, חום, ביטחון עצמי.
חיוך בשפתיים צמודות: חיוך שאינו אותנטי, רצון להסתרה, ביישנות או פחד.
חיוך בפניית ראש: מבוכה, ביישנות או חוסר ביטחון עצמי.
חצי חיוך: מבטא ביקורתיות, ציניות וחוסר שביעות רצון מהאדם שמולו.
חיוך זחוח: יהירות, תחושת עליונות וחוסר שביעות רצון.
חיוך חושף שיניים עליונות: חיוך מבוים ולא אמיתי.[5]
_-_Louvre_779_-_Detail_(face).jpg)
