חואן ד'אריינסו אמנדולה נולד בשנת 1900 ברובע "קונגרסו" שבדרום-מזרחה של שכונת בלוואנרה של בואנוס איירס. הוא היה הבכור מבין שלושת ילדיהם של מהגרים מאיטליה: דון אלברטו ד'אריינצו ואמליה אמנדולה. על אף כישוריו המוזיקליים של חואן, התנגד האב בחריפות לבחירת הבן בעולם הטנגו ורצה שהוא ילמד משפטים ושיירש את המפעל המשפחתי למוצרים חקלאיים.[1] גם שאר הילדים נמשכו למוזיקה: האח הצעיר ארנאני היה לימים לפסנתרן ומתופף ואחותו חוספינה - הייתה לימים זמרת לירית ופסנתרנית.[2]
בעידוד האם בגיל 8 התחיל חואן לנגן בכינור ואחר כך בפסנתר[3] ונרשם לקונסרבטוריון ע"ש מסקאני מיסודה של אדלחיסה פאנה. מאוחר יותר למד בקונסרבטוריון אלטיבן-פיאזיני.[1] אחר כך היה תלמיד מצליח בבית הספר היסודי "קורנליו סאוודרה" ובתיכון "נסיונאל מריאנו מורנו". תקופה עזר לאביו בעסקים כסוכן מכירות מצוין.
[1]
תחילת הקריירה המוזיקלית
ד'אריינסו היה זמן-מה חבר בשלישייה כלית, יחד עם נער בגילו, אנחל דומינגו ד'אגוסטינו בפסנתר ועם עוד נגן צעיר בחליל, ארנסטו ביאנצ'י (ביאנקי).[1] הם הנעימו בימי ראשון אחרי הצהרים את אוזני המבקרים בגן החיות של בואנוס איירס. הם קראו לשלישייה שלהם Ases del Tango ונהגו לנגן גם על יד תיאטרון בובות "גיניול"[4] שבגן החיות תמורת 4 פסוס מהעוברים ושבים. יחד עם חברים אלה, שאליהם הצטרף הצ'לן אניו בולוניני, ניגן אחר כך ד'אריינסו בתיאטרון אפולו ובאולמות אחרים בעיר, בתזמורות של סרסואלות וכו'.
ב-1917 פגש ד'אריינסו את המלחין, הכנר והמנצח קרלוס פוסאדס (1874–1918) (אנ'), מגדולי הגוארדיה הישנה של הטנגו. הודות לפוסאדס, שהפך למנטור שלו, התקבל ד'אריינסו לתזמורת של תיאטרו אוונידה. אולם מותו של פוסאדס כעבור שנה בגיל 44 פגע מאוד בכנר הצעיר.[1]
הופעתו המשמעותית הראשונה של ד'אריינסו ככנר אירעה בשנת 1919. אז הרכב טנגו קטן בניהול שלו ושל ד'אגוסטינו החליף את התזמורת של רוברטו פירפו בליווי קטע ריקוד במופע קומי מסוג "סיינֶטֶה" שנקרא "קברט מונמארטר" והולחן על ידי אלברטו נוביון. המופע בוצע ב"תיאטרו נסיונאל" על ידי להקת התיאטרון אראטה -סימארי- פרנקו. הריקוד היה קטע טנגו קנז'נגה שבוצע על ידי הצמד "אל מורוצ'ו פורטוגסה".[5][1] תזמורתם, שנקראה "Orquestra tipica Angel D'Agostini", ניגנה באופן קבוע בשנים 1919–1920 ב"תיאטרו נסיונאל".
עם ד'אוגוסטיני הוא ליווה את זמרת הטנגו אוויטה פרנקו. אחר כך ניגן בכינור בתזמורת הג'אז פרדריקסון והקים, שוב עם ד'אגוסטיני בשישייה "Aieta y sus ases" (אייטה והאסים שלו, 1927) שבה השתתפו הכנר אלפרדו מאסאו (Mazeo), נגני הבנדונאון אנסלמו אייטה (Aieta) ושוב ארנסטו ביאנקי ונגן הקונטרבס חוסה פוליסי (Puglisi).[5] מאוחר יותר לואיס ויסקה החליף את ד'אגוסטיני.
שנות ה-1920
בשנות ה-1920 עבד ד'אריינסו בכמה הרכבי ג'אז, ביניהם La Jazz Select Lavalle ותמוזרות של ניקולס ורונה ב-Real Cine. ניגן בתזמורות של תיאטראות, בליווי המוזיקלי של סרטים אילמים, למשל ב-1927, בפתיחת קולנוע הינדו. באותה תקופה כינו אותו "El Grillo" או El Grillito, כלומר "הצרצר" מכיוון שנחשב לכנר בינוני עם צליל צורם. החל משנת 1924 כיכב בשידורי תחנת הרדיו El Mundo של פבלו אוסוולדו ואייה ודעת הקהל השתנתה לטובה.[5][1]
ב-1926 חזר לנגן טנגו ככנר ב-Orquesta Típica Paramount.
התזמורת והסגנון שלו
אחר כך חבר ד'אריינסו לתזמורות נוספות ובשנת 1928 הקים תזמורת טנגו משל עצמו – Juan D’Arienzo y su Orquesta Típica, שנשארה עד ימינו אחת מתזמורות הטנגו הפופולריות והאהובות. בלט בה נגן הבנדונאון פרנסיסקו פירונטינו. החל משנת 1934 הופיע באופן קבוע בקברט "שאנטקלר" של אנחל סנצ'ס קארניו (שכונה "הנסיך הקובני") ששכן ברחוב פאראנה, לא רחוק מאוונידה קוריינטס. החל מ-1935, עם העסקתו של הפסנתרן הידוע רודולפו ביאג'י, התחיל ד'אריינסו לפתח סגנון חדש ישן תוך חזרה מן המקצב 4/8 למקצב המהיר של הטנגואים הישנים: 2/4.
נוצר איפוא פער בין עיבודיו הרעננים לסגנונם של מוזיקאי טנגו אחרים כמו פרנסיסקו קנארו, פרנסיסקו לומוטו וחוליו דה קארו כשד'אריינסו החזיר את הטנגו לזירת הריקודים ולדור הצעיר. בגלל עיבודיו הקצביים וסטקאטיים האלה שבהם לפסנתר ניתן מקום מכובד, כונה ד'אריינסו "מלך המקצבים" (El Rey del Compás).[5] כינוי זה
הודבק לו בהקלטה משנת 1941 במועדון "שאנטקלר".[6]
ב-1949 הסביר את גישתו כך:
בעיני, הטנגו הוא מעל הכל מקצב, מרץ, עוצמה ואופי. הטנגו המוקדם, זה של הגוארדיה הישנה (guardia vieja) היו לו כל אלה ואל לנו לאבד את זה לעולם.
...התזמורת, המנגנת אותו, אינה צריכה להידחף אחורה על מנת למקד את האורות על הזמר בלבד. הקול האנושי אינו צריך להיות יותר מכלי נוסף בתזמורת. להקריב הכל למען הזמר, הכוכב, זו טעות... גאוותי הגדולה היא שתרמתי לתחיית המוזיקה העממית שלנו
[5] (ראיון אצל אנדרס מוניוס, 1949)
הייתה זו תגובת נגד ל"עידן הגוארדיה החדשה" של זמרים כמו קרלוס גרדל, מאיסאני, קירוגה, קורסיני, מגאלדי, מרסדס סימונה, אדה פלקון, צ'רלו שבו הדגש היה על הזמר הסולן וזמרתו.[4]
ד'אריינסו החזיר לרפרטואר גם ריקודי טנגו כליים נטו מלפני שנת 1915 כמו Independencia, Hotel Victoria, Don Juan, את הוואלס Desde el alma, טנגואים נוספים של פעם כמו Tinta verde, Francia, "Sábado inglés", "De pura cepa", "9 de julio", "Penas de amor"¿Dónde toca su orquesta? וכו'.
פרט למועדון שנטקלר, ניתן היה לראות את תזמורתו בשכונות, במסיבות ריקודים ("ביילונגוס") שבמועדוני ספורט וכו'.[4]
שנות ה-40 נחשבות ל"תקופת זהב" של מוזיקת הטנגו, שבה לצד ד'אריינסו, הצטיינו מוזיקאים כמו אניבל טרוילו, אוסוולדו פולייסה, אוסוולדו פרסדו, פרנסיסקו קנארו ואחרים.
בשנים 1940–1944 הזמר הסולן של תזמורת ד'אריינסו היה הקטור מאורה, יליד פלרמו.
בשנות ה-1950 היה הרפרטואר שלו דל למדי, וכלל ריקודים הנחשבים פחות מוצלחים, תוקפנים והמוניים כמו
"El nene del Abasto", "El hipo" ו "Chichipía".[4]
גם בסביבות שנת 1960 חיפש חואן ד'אריינסו ליצור סגנון חדש של טאנגו קלאסי. הוא הקים יחד עם אניבל טרוילו (בנדונאון, פרנסיסקו קנארו (כנור), אוסוולדו פוייזה (פסנתר) ואוסוולדו פרסדו (בנדונאון) את "חמישיית הזהב" - Quinteto de Oro (קינטטו ד'אורו) שאכן השפיעה על התחדשות מוזיקת הטאנגו.
חואן ד'אריינסו הקליט מאות ריקודי טנגו, מילונגה וואלסים.
ההקלטה הראשונה שלו הייתה של Esta noche me emborracho עם הסולן קרלוס דאנטה, אולם להיט הלהיטים שלו היה בזמנו עיבודו לטנגו La cumparsita של המלחין האורוגוואיחרארדו מאטוס רודריגס. גרסתו של ד'אריינסו נמכרה בשני מיליון עותקים. ד'אריינסו הקליט אותו שבע פעמים: ב-1928 עם הזמר קרלוס דאנטה, ב-1929 עם הזמרת רקל נוטאר (שתיהן בחברת אלקטרה) וחמש האחרות בביצוע תזמורתי (1937, 1943, 1951,1963, 1971 בחברת RCA Victor).
את המילונגה "La Puñalada" שבגרסתו זכתה גם כן בפופולריות רבה, הקליט ארבע פעמים ובמקצב מהיר במיוחד:ב-1937, 1943, 1951, 1963.
אחרי מותו בשנת 1976 בבואנוס איירס הובא לקבורה בבית הקברות לה צ'קריטה (אנ') בעיר.
חואן ד'אריינסו היה נשוי למאורה.
חייו הפרטיים
ד'אריינסו ניהל חיים פרטיים דיסקרטיים, לא היה נשוי ולא היו לו ילדים.
אחרי מותו של קרלוס גרדל בתאונת מטוס נמנע לטוס כל חייו.
מורשתו
יורשי סגנונו בימינו הם התזמורת של ארנסטו פרנקו והתזמורת הקרויה "הסולנים של ד'אריינסו".
פרסים ואותות הוקרה
פסלון מטעם חברת התקליטים האמריקאית RCA Victor (RCA)
הנצחה
2008 - מופיע בסרט התיעודי Café de los maestros
אחרי פרישתו של ד'אריינסו - נגניו בראשות קרלוס לזארו הקימו את התזמורת "סלניו של חואן ד'אריינסו"
2012 -בהמשך ל"סולניו של ד'אריינסו" הוקמה התזמורת "חואן ד'אריינסו" - שנועדה לשמר את סגנון האמן. היא כוללת 4 בנדונאונים, 3 כינורות, פסנתר וקנוטרבס. זמריה הם פרנאנדו רודאס, אלברטו ביאנקו ואלברטו מדינה.
