נולד בשם זאב יעקב פלזנר למשה ומלכה בשנת 1925 בעיירה פרוחניק שבמזרח גליציה, למשפחה דתית בת תשעה ילדים. האב היה חזן מבוקש ושוחט, נצר לשושלת בת 12 דורות של שוחטים ובודקים (שו"ב) אחד מאחיו של זאב, אהרון פלזנר, קיבל סמיכה לרבנות בגיל 16 מישיבת חכמי לובלין ובארץ שימש כקצין בשירות בתי הסוהר[1]. אמו של זאב עסקה בסיוע למשפחות נזקקות. את שנות לימודיו הראשונות עשה ב"חֵיידֶר" אך מהר מאוד הרגיש שאינו רוצה להשתייך לעולם הלימודים הזה והוא רוצה להרחיב את ידיעותיו והשכלתו. גזר את פאותיו ולמרות מחאת אביו התחיל ללמוד בבית הספר הטכני במגמת ימאות.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה (1939) היה בן 13. יחד עם חמישה מאחיו ברח לסיביר בעורף העמוק של ברית המועצות. במחנה בסיביר, למד זאב, בחור יחיד בכיתת בנות, בבית ספר לאחיות – עוזרות לרופאים. האב אשר היה חולה, ושלושה מאחיו של זאב, אשר נשארו לסעוד אותו במחלתו, נספו בשואה (האם נפטרה לפני המלחמה). בסיום המלחמה חזרו זאב ואחיו לפולין, אבל מפאת העוינות העמוקה שגילו השכנים, עזבו והגיעו לגרמניה, לאזור הכיבוש האמריקאי. בשנת 1946 התנדב לארגון "ההגנה", באמצעות שליחי הבריגדה שפעלו אז באירופה, ועסק באיתור פליטי השואה ובהבאתם למחנות העקורים בגרמניה, טרם העלאתם לישראל. שימש כסגן של מפקד הנפה, אריה ניב, בעיר רגנסבורג, בדרום גרמניה. ניב הורה לו להקים קיבוץ בכפר הגרמני דגנדורף. זאב מונה לראש הקבוצה ומנהלה. הוא פנה לנציג הפועל המזרחי וזה סייע לו באמצעים רבים להקים את הקיבוץ. אחר כך השתתף בקורסים סמי צבאיים בבית הספר המחתרתי של ההגנה ליד מינכן. במסווה של קורסי ספורט הכינו אנשי ההגנה את הצעירים לשימוש בנשק והעבירו להם ידע צבאי בסיסי.
ב-1948 היה זאב מפקד אחד משלושת הסיפונים באונייה שהעלתה אותם ארצה. זו הייתה הספינה הראשונה שהגיעה אחרי הכרזת העצמאות. לאחר מלחמת השחרור נישא זאב לרעייתו יונה לבית רוטר וביחד בנו את ביתם בחיפה ואחר כך בגבעתיים.
אב לבן ובת. בנו הוא פרופ' משה סלעי, אורתופד. בתו, מלי, עסקה בהוראה ובחינוך.
שירות צבאי
הענקת דרגת אל"ם לזאב סלעי על ידי הרמטכ"ל מרדכי גור וראש מה"ד אלוף אברהם רותם, ברקע אלוף יקותיאל אדםזאב ובנו משה בפגישה במהלך מבצע ליטני, 1978
עם עלייתו לישראל בשנת 1948 הצטרף זאב לצה"ל ושירת בחטיבת גבעתי, גדוד 54. מהאוניה הוסע זאב עם עולים נוספים ישירות למחנה בית ליד, גויס לגבעתי והועבר לקסטינה, המחנה העורפי של החטיבה. אף על פי שמעולם לא עבר קורס קצינים, מונה זאב לאחר זמן קצר למפקד מחלקה ועבר עימה את מסלול הקרבות של גבעתי בדרום. לאחר המלחמה, עם נישואיו, ביקש לעבור מהנגב צפונה והצטרף לחטיבת גולני. במאי 1951 השתתף כמ"פ במבצע כיבוש המוצב הסורי בתל מוטילה (היום אלמגור) ונפצע בקרב.
לאחר ההחלמה מהפציעה בתל-מוטילה חזר זאב לגולני ובתפקידו האחרון בחטיבה היה סמג"ד בגדוד 51.
במבצע סיני, 1956 שימש כמפקד של כוח בה"ד 1 שלחם בגזרה הצפונית בעזה, ובתום המבצע חזר לבה"ד 1.
בתחילת 1960 עבר זאב לשרת בה"ד 3 (בית הספר לחי"ר -ביסל"ח) אשר שכן במחנה דורה, בדרום נתניה. בבה"ד 3 פיתח זאב תורות הדרכה, אימון ומניעת תאונות אימונים ומילא תפקידים של מדריך ואחר כך מדריך ראשי (תחת פיקודו של אריק שרון) ראש ענף חי"ר. כמו כן, יזם ופיקד על קורסי קצינים לרס"רים (בתקופת תא"לאהרון אבנון כמפקד הבסיס).
זאב סיים את המכללה לפיקוד ומטה (פו"מ) בשנת 1965. כאשר בטקס הסיום קיבל את תעודת החניך המצטיין מידיו של בן-גוריון, הלה שאלו לשם משפחתו (פלזנר). זאב ענה כי מקור השם הוא בעיר פלזן אשר בצ'כיה. על פי הצעתו של בן-גוריון, שינה זאב את שם המשפחה לסלעי (פירוש המילה פלץ בצ'כית הוא סלע).
במלחמת ששת הימים, שימש במינוי משנה כסמג"ד בחטיבת בית ספר למ"כים. חטיבה זו, תחת פיקודו של אריק שרון כמפקד האוגדה, וקותי אדם כמח"ט, כבשה בקרב לילה מופתי את מתחם אום כתף. מתחם זה, היה ערוך בשלוש שורות של מוצבים, כאשר הגדוד בו שירת זאב כסמג"ד תחת תא"ל יוסף קסטל כבש את קו המוצבים העמוק ביותר לאחר מסע לילי מפרך.
מבה"ד 3 עבר זאב לשרת בקריה בתל אביב במחלקת הדרכה (מה"ד) בתפקיד רע"נ בטיחות באימונים ואחר כך רמ"ח אימונים/הדרכה ומחקר (הדו"מ) במה"ד. בתפקידיו אלו התמקד זאב במיגור מכת התאונות באימונים בצה"ל, ובין השאר היה אחראי לפיתוח קלט"ז (קולט נתזים) מגומי, וכן פיתוחי בטיחות באימונים נוספים אותם פיתח והטמיע בצה"ל.
במהלך מבצע ליטני, בשנת 1978 בהיותו רמ"ח הדרכה, יצא לערוך ביקורת בטיחות בלחימה באזור הכפר ע'נדוריה ופגש במפתיע את בנו משה סלעי, אשר השתתף בלחימה במסגרת תפקידו כרופא גדודי של בה"ד 1.
הקרב על משלט "הדמות" - תל-מוטילה
הקרב על משלט "הדמות" היה הקרב האחרון ברצף של קרבות ואירועי אש אשר התחוללו במשך חמישה ימים, החל מ-2 עד 6 במאי 1951, מצפון לכנרת (באזור בו נמצא כיום היישוב אלמגור), בין הצבא הסורי ובין צה"ל. בסוף אפריל תחילת מאי 1951, יחידות סוריות חצו את הגבול והשתלטו על שלוש גבעות ממערב לאזור המפורז ברמת כורזים החולשת על ערוץ הירדן ובקעת הבטיחה, שנודעו בשמות תל אל-מוטילה, מוצב "השפך" ומוצב "הדמות".
בבוקר יום שבת, 5 במאי 1951, כוחות צה"ל שלטו במוטילה ובמוצב "השפך". הסורים הטרידו בירי את הכוח שישב בתל מוטילה. נערכו מספר ניסיונות להסתנן למוצב "הדמות" אך אלה נהדפו באש הסורית. מבחינת צה"ל המצב בשטח היה קשה, לאחר ארבעה ימי קרבות הכוח סורי עדיין החזיק במוצב "הדמות" והיה חשש שתיכנס הפסקת אש אשר תנציח את הישגם של הסורים. בפיקוד צפון, באישור הרמטכ"ל, רא"ליגאל ידין, הוחלט להפעיל את כל חטיבת גולני לכיבוש את מוצב "הדמות" ולהדיפת הסורים משטח מדינת ישראל.
משימת כיבוש משלט "הדמות" הוטלה על פלוגה א' בגדוד 21[2] של גולני בפיקודו של סא"לאהרון אבנון. מפקד הפלוגה היה זאב סלעי. פלוגתו של סלעי מנתה 98 חיילים בשתי מחלקות. הנשק בפלוגה הורכב מרובים צ'כים, מקלע מ.ג. 34, מרגמה 52 מ"מ ותחמושת כולל רימוני-יד. גדוד 21 היה תחת פיקודו של סא"ל אהרן אבנון, אך לצורך ביצוע המשימה הפלוגה הוכפפה לרחבעם זאבי (גנדי) מג"ד 13 .על פי עדותו של סלעי, כשליש מאנשי הפלוגה היו יוצאי עדות המזרח, 55 אחוזים מהם היו ילידי מזרח אירופה ומרכזה, עשירית "ארץ-ישראלים", בליל שפות שימש את אנשי הפלוגה. מפקדי המחלקות היו סג"ם מוטקה עציוני וסג"ם נתן לוין. לצורך הקרב חולקה הפלוגה לשלוש מחלקות כאשר על המחלקה השלישית פקד קצין הספורט הגדודי רס"ל בנדיקט. אל חולית הפיקוד הצטרף גם יהודה גולן (אשנפלד) הקמ"ן הגדודי. סיוע ארטילרי כלל סוללת תותחי 75 מ"מ, סוללת מרגמות כבדות 120 מ"מ, כיתת מרגמות 81 מ"מ ומק"בים. לכוח המסתער לא צורף קת"ק (קצין תצפית קדמי) לצורך שליטה בסיוע הארטילרי. שעת ה"ש" ליציאה מתל מוטילה נקבעה ל-01:00. לאחר תדריך של המג"ד זאבי, יצא סיור לשטח בהשתתפות השתתפו הסמג"דעקיבא סער, המ"פ זאב סלעי, הקמ"ן יהודה גולן ואחד המ"מים, מוטקה עציוני. כוח הסיור נסע בקומנדקר עד זנגרייה (במקום בו נמצא היום מושב אליפלט) ומשם ניסה להגיע רגלית לנקודת תצפית. הכוח לא הצליח להתקרב לתל מוטילה בגלל אש צלפים שנפתחה לעברו והסתפק בתצפית רחוקה מ"גבעת התצפית". על הכנת הכוחות ליציאה לקרב היה מופקד רס"ר הגדוד יעקב (יענקלה) בן-צבי קינד. מילות הקוד לפתיחה באש ולחדל-אש היו "יונה" ו"מלי" על שם אשתו ובתו של זאב סלעי.
הפלוגה החלה בתנועה רגלית מאזור זנגרייה כשהחוד כלל את יהודה גולן, חוליית לוחמים, המ"פ והקשר. לאחר הליכה קצרה ניפגש הכוח עם המג"ד זאבי שאיחל לכוח הצלחה. התנועה הרגלית הייתה קשה ואיטית מאוד. הלוחמים סחבו עמם ציוד רב, שכלל גם פצצות 81 מ"מ עבור הסיוע הארטילרי.
התקלה הראשונה התגלתה כבר לפני היציאה כאשר הסתבר כי חלק גדול מהלוחמים לקו בקלקולי קיבה לאחר אכילת צ'ולנט בארוחת הצהריים של שבת. במהלך הצעידה לעבר היעד נאלץ הכוח לעצור כמה וכמה פעמים. יהודה גולן ניווט את הכוח לתל-מוטילה שם נמסרו פצצות המרגמה לכוח הסיוע ומשם לנקודת ההיערכות מתחת למוצב "הדמות".
לאחר ההתארגנות להסתערות הפעיל סלעי את אש הסיוע ובסיומה נתן את פקודת ההסתערות. מפאת תנאי השטח לא ניתן היה לרוץ וההתקדמות הייתה בהליכה מהירה. מהמוצב נפתחה אש כבדה ומרוכזת בעיקר ממקלעונים. במכת האש הראשונה נפצע הקמ"ן יהודה גולן, מוטקה עציוני מ"מ 1 ולוחמים נוספים. הסתבר לסלעי כי מוצב ה"דמות" הוא לא מוצב מחלקתי אלא מוצב פלוגתי מבוצר היטב. ההסתערות נבלמה והכוח היה תחת אש חזקה.
סלעי גילה שמקור האש העיקרי של הסורים הוא עמדה באחד האגפים של המוצב. סלעי ארגן כוח של שתי חוליות בפיקודו של אריה לרר אשר התקדמו לעבר העמדה ונתקלו באש חזקה אולם הצליחו לגבור עליה ולחסל את העמדה. לאחר חיסול העמדה ודיווח למג"ד גנדי, אשר ישב בוילה מלצ'ט, התחיל סלעי לארגן את הכוח להסתערות השנייה.
לאחר הפעלת סיוע ארטילרי, קמו הכוחות והסתערו שנית על המוצב. בהתקפה זו נהרג המ"מ נתן לוין וסלעי נפצע אולם המשיך בלחימה. בהסתערות זו הצליחו חלק מהחיילים לעבור את גדר המוצב ולהאחז בשטחו הקדמי. מספר הנפגעים בהסתערות זו היה קטן מאשר בהסתערות הראשונה, אולם הכוח היה בעמדת נחיתות וחשש מהתקפת נגד של הסורים. המרחק בין הכוחות היה קצר מאוד, התחמושת הדלדלה וכן היה מחסור במים. החיילים הרחיבו את הפרצות בגדרות ואפשרו לכל הפלוגה להיכנס כולל הפצועים. סלעי סידר את הכוח בקו עמדות בצד הצפוני והצפון-מזרחי של המוצב מול קו עמדות הסורים.
במשך כל מהלך הקרב הקפיד סלעי לדווח לגנדי, מג"ד 13, על המצב. בקשר הובטח לסלעי כי מתארגנת תגבורת של חיילים מקורס מ"כים עם חיילים נוספים מגדוד 12 בפיקודו של אריה טפר[3] במקביל גם מג"ד 21, אהרון אבנון, שלח את הסמג"ד עקיבא סער ולוחמים נוספים כתגבורת.
לאחר הפוגה קצרה באש, פתחו הסורים באש חזקה ויעילה. סלעי הבין שאין לו כל דרך לעצור את הסורים וביקש מגנדי להפעיל "אש על מוצבינו". לאחר קבלת אישור מגנדי, פקד סלעי על הלוחמים להיצמד למחסות והפעיל את קוד הסיוע להנחתה ארטילרית. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות צה"ל בה הופעלה אש ארטילרית על כוחותינו אשר היו במרחק הקצר מטווח הביטחון המינימלי המתחייב בעת הנחתה ארטילרית. על פי סלעי כתוצאה מהארטילריה על כוחותינו היו רק מספר קטן של פצועים[4]. על פי אריה יצחקי[5] התוצאה הייתה עשרה הרוגים ופצועים. בספירת הלוחמים הסתבר כי נותרו 32 לוחמים ובתוכם כמה פצועים כולל סלעי המ"פ והרץ הפלוגתי. סיוע חלקי הגיע מחיילי פלוגה ב' בפיקודו של גבי ברשי אשר ישבו בתל-מוטילה. חלק מהחיילים הצליח להגיע לפרצה בגדר והביאו איתם תחמושת רימוני יד ומימיות מים אשר חולקו בעיקר לפצועים.
באור ראשון של בוקר יום א' (6 במאי), לאחר שהסורים נכשלו במאמציהם לדחוק את הלוחמים מעמדותיהם במוצב "הדמות" התחילה להגיע התגבורת. ראשון הגיע סגן ידידיה ארגמן ואיתו לוחם נוסף מגדוד 12. אחריו הגיע גם אריה טפר ואיתו חיילים מקורס מ"כים ולבסוף גם מחלקה מגדוד 12 בפיקוד יצחק זייד ומחלקה מקורס מ"כים. סלעי ואריה טפר ארגנו את הכוחות להמשך אחיזה במוצב ולהשתלטות עליו.
בסביבות השעה תשע הודיע פנחס, קצין הסיוע, לסלעי כי מתוכנן סיוע אווירי. יואש צידון (צ'אטו) היה קצין הסיוע האווירי אשר שהה בשטח. התוכנית הייתה להסתער על העמדות הסוריות מיד עם תום התקיפה האווירית. מכיוון שלא היו ברשות הכוח יריעות לסימון מיקום קו העמדות הקדמי, פשטו החיילים את גופיותיהם הלבנות ובאמצעותם סומן הקו.
הכוח האווירי שהופעל היה של ארבעה מטוסי ספיטפייר אשר היו באזור בקורס אימון מתקדם. מי שבחן את הטייסים היה מפקד בסיס רמת-דוד סא"לרודי אוגרטן. כמה חודשים קודם ביצעה ישראל פעולת-תגמול באמצעות מטוסי-קרב על מוצבים סורים וזכתה לגינויים חריפים באו"ם, והממשלה הורתה כי אין להשתמש במטוסי-קרב בלחימה השוטפת. לכן, ניתנה למטוסים הוראה שלא לפתוח באש אלא לבצע יעפי-דמה בלבד, בתקווה שהסורים יבהלו וכוח הקרקע הישראלי יוכל להסתער עליהם בעודם עסוקים בהתגוננות מפני המטוסים. על יד יואש צידון עמד קצין או"ם, ומכיוון שאוגרטין לא הבין עברית, יואש היה צריך להסביר לו את המשימה באנגלית עם רמזים ומילים בעברית. בערך בשעה עשר התחיל יעף של ארבעה מטוסי ספיטפייר כאשר המוביל הוא רודי אוגרטן. יואל קוסטה' מספר שלוש במבנה פתח בירי, אשר בדיעבד התברר שהיה מדויק ביותר ופגזי תותח 20 מ"מ פגעו ישירות במפקדה הסורית. התקיפה יצרה פאניקה אצל הסורים אשר התפתחה למנוסה כללית. עם סיום יעפי התקיפה, הסתערו הכוחות של סלעי עם כוח התגבורת בפיקודו של טפר. בהסתערות זו, השלישית, הוכרע הקרב והושלמה ההשתלטות על מוצב "הדמות". בצהרים החליפה פלוגה רעננה מגדוד 12 את הכוח במוצב "הדמות".
מרשם קרב מוצב "הדמות"
בקרב על מוצב "הדמות" נפלו 30 מלוחמי "גולני", בנוסף ל-10 לוחמים אשר נפלו בארבעת הימים הקודמים. בקרב נפצעו 72 חיילים. לאחר קרבות תל מוטילה, שהיוו את שיאו של העימות הצבאי במאבק על השליטה באזור המפורז, השתררה רגיעה יחסית בגבול עם סוריה למשך כארבע שנים.
אף על פי שבסופו של הקרב הושגה המטרה של פינוי הסורים מהאזור המפורז, הוא נחשב אחד מכישלונות צה"ל[6]. הממשלה ושלטונות צה"ל הסתירו את עובדת נפילתם של כל כך הרבה חיילים. חלק מרכזי בסילוף העובדות, נזקף כיום לחובתו של הרמטכ"ל רא"ל יגאל ידין. ידין העניק לרחבעם זאבי צל"ש הרמטכ"ל ובמכתב שהעתקים ממנו הועברו לכל מפקדי צה"ל מדרגת אלוף-משנה ומעלה הוא משבח במיוחד את מג"ד 13 רחבעם זאבי ואת המח"ט מאיר עמית (שהתמנה ערב הקרב במקום אברהם יפה). וכך נכתב: "התנהגות מפקדי החטיבה בשעת הקרב עצמו ושליטתם בעצביהם תחת לחץ קשה ביותר של מאורעות הייתה למופת. באופן מיוחד הראה עקשנות, דבקות בתעודה וקור רוח סגן אלוף זאבי, מפקד היחידה שפעלה בשדה הקרב עצמו, שלא נפל ברוחו וניהל את הפעולה עד סיומה המוצלח: כיבוש היעד"[7].
החל מסוף שנות השמונים יצאו מאמרים ומחקרים עם ביקורת קשות על תפקודם של המח"ט מאיר עמית ובעיקר על גנדי אשר בכל מהלך הלחימה ישב במקום בטוח הרחק משדה הקרב[7][8][9].
לא היה ואין חולק על תפקודו של סלעי במהלך הקרב. אחרי הקרב הוצג סלעי (אז פלזנר) בפני בן-גוריון. ראש ממשלה ושר הביטחון לחץ את ידו ושאל "מדליה או דרגה?" סגן זאב ענה מיידית "דרגה!" וכך קיבל בהצדעה את דרגת סרן. פועלו של סלעי צוין על ידי לא מעט מבכירי המפקדים בצה"ל. גבי אשכנזי כתב לסלעי: "...שהכריע והביא את הניצחון באותו קרב בזכות החתירה למגע, כמעט בכל תנאי, ההסתערות מול אש ואויב, הדבקות במשימה לאור המטרה, בנחישות ובתבונה עד כדי חירוף הנפש". אורי שגיא: "כבר בדור ההוא, מפקד הפלוגה וחייליו קובעים את תוצאות המערכה. סלעי חוסך מאתנו את דעתו ומחשבותיו באשר לדרגים שמעליו". אילן בירן: "כאשר כמעט לא נותרים לוחמים כשירים, סלעי דרש מהפיקוד בחפ"ק הרחוק, תרתי משמע, אש על מוצבינו. צפות ועולות שאלות יסוד באשר למיקום המפקדים הבכירים מרמת המג"ד ומעלה, איכות העתודות והטלתן למערכה והתגלגלותה כרצף קרבות היתקלות ולא כמערכה סדורה. התגלמות הגבורה, לצד שאלות נוקבות ונוקשות"[7].
בשנת 1979 סיים זאב את שירותו הצבאי בדרגת אל"ם, הצטרף לסוכנות היהודית ומטעמה נשלח לאוסטריה, שם שימש כמנהל תחנת המעבר לעולים ממדינות חבר העמים. באותה עת, טרם נפילת מסך הברזל, הגיעו יהודי ברית המועצות לווינה ברכבות ומשם עלו לישראל, או המשיכו לארץ יעד אחרת בהתאם לבחירתם.
לאחר סיום תפקידו בווינה הצטרף זאב להנהלת בתי הספר של רשת "אורט" כמנהל מחלקת ההדרכה ומשם עבר לתפקיד סגן מנהל הגימנסיה העברית הרצליה.
לאחר נפילת מסך הברזל, בשנת 1991, נשלח לקייבאוקראינה כשליח מטעם הג'וינט. זאב מילא תפקיד זה במשך שש שנים, במהלכן נסע ברחבי אוקראינה ורוסיה, בכפרים קטנים ונידחים שם פגש את היהודים שהיו זקוקים לסיוע אשר אותו הגיש ארגון הג'וינט.
