ערך זה עוסק בתכשיטן, נוסע וסופר צרפתי (1643–1713). אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ז'אן-בטיסט סימאון שארדן.

ז'אן שארדן
Jean Chardin

סר ג'ון [ז'אן] שארדן, סביבות 1705
לידה	16 בנובמבר 1643 פריז, ממלכת צרפת
פטירה	26 בינואר 1713 (בגיל 69) צ'יזוויק, הממלכה המאוחדת
מדינה	צרפת, אנגליה
מקום קבורה	צ'יזוויק
כינויים נוספים	Sir John Chardin
פעילות בולטת	מסעותיו בפרס ובמערב הודו
ידוע בשל	ספריו על פרס הספווית
עיסוק	סוחר, מגלה ארצות, סופר
תואר	ברונט
בת זוג	Esther de Lardiniere Peigné (17 בנובמבר 1681 – 1691)
פרסים והוקרה	עמית החברה המלכותית

ז'אן שארדן (בצרפתית: Jean-Baptiste Chardin, באנגלית מאז 1681: Sir John Chardin;‏ 16 בנובמבר 1643, פריס, צרפת – 5 בינואר 1713, לונדון, אנגליה) היה תכשיטן ונוסע צרפתי, שספרי מסעותיו נחשבים למקור מידע רב ערך על איראן הספווית ועל הודו בזמנו.

ז'אן שארדן נולד בפריס, צרפת למשפחת תכשיטנים הוגנוטית וזכה להשכלה מעולה. נסע ב-1665 לפרס כדי לרכוש אבני חן ולסחור בתכשיטים, ובבירתהּ אספהאן זכה לחסותו של עבאס שאה השני. בשובו לצרפת ב-1670 כתב על הכתרתו של שאה סולימאן ועל שנותיו הראשונות למלוכה.^[1] חיבורו זה הקנה לו מוניטין כסופר. בקיץ 1671 יצא שוב למזרח והגיע שנתיים לאחר מכן לאספהאן אחרי שעבר בטורקיה, בקרים ובקווקז. באיראן שהה במשך ארבע שנים שאחריהן שם פעמיו להודו. ב-1677 החל בדרכו חזרה לארצו דרך כף התקווה הטובה.

ב-1681 נמלט לאנגליה מרדיפות ההוגנוטים בצרפת והשתקע בלונדון, שבה השיג זיכיון לאספקת תכשיטים לחצר המלוכה. באותה שנה נשא לאישה את אסתר, בת למשפחה הוגנוטית שגלתה מרואן, עירהּ של אימו, ובאותה שנה קיבל דרגת אצולה מידי צ'ארלס השני, מלך אנגליה, ונודע מאז כ-Sir John Chardin. ב-1682 נבחר לעמית החברה המלכותית, וב-1683 מונה לנציג חברת הודו המזרחית הבריטית בהולנד. שארדן היה פעיל בקהילת הגולים ההוגנוטים. בשנים 1686–1711 פרסם את ספרי מסעותיו.

שארדן מת בביתו בפרוור צ'יזיק בלונדון ונקבר שם. ב-1744 הוקמה לכבודו מצבת זיכרון בכנסיית וסטמינסטר.^[2]

ספרי מסעותיו של שארדן, שנכתבו על ידיו בצרפתית, פורסמו בשנים 1686–1711 במקביל בלונדון, באמסטרדם ובפריז תחת הכותרת "יומן מסעו של האביר שארדן בפרס" (Journal du voyage du chevalier Chardin en Perse).^[3] הספרים כללו גם חיבורו מ-1671 על הכתרת שאה סולימאן. הספרים זכו מתחילה לתפוצה ניכרת והקנו לו מוניטין.^[4]

ב-1811 פורסמה בצרפת המהדורה השלמה של כלל כתביו של שארדן תחת הכותרת "מסעותיו של האביר שארדן בפרס ובמקומות אחרים במזרח" (Voyages du chevalier Chardin en Perse, et autres lieux de l'Orient) מהדורה זו, שנדפסה בעשרה כרכים, הופקה בעריכתו של הבלשן והמזרחן לואי-מאתייה לאנגלֶה (אנ') (1763–1824), ששימש כאוצר כתבי היד האוריינטלים בספרייה הלאומית של צרפת, והיא נחשבת לגרסה התקנית של כתבי שארדן. עשרת הכרכים זמינים לקריאה מקוונת באתר קרן האתי (HathiTrust).^[5]

ספריו של שארדן לא היו יומן דרכים גרידא, אלא עסקו במבנים הפוליטיים של האימפריה הפרסית, במדעים, באמנויות, בתעשייה, במונומנטים, במידות ובמנהגים. הם זכו בהערכתם של הוגי דעות בני עידן הנאורות, כז'אן-ז'אק רוסו, וולטרו אדוארד גיבון. מונטסקיה התבסס, בין היתר, על ז'אן שארדן בחיבוריו מכתבים פרסיים ורוח החוקים. הספרים נחשבים בעיני מזרחנים למקור מידע ראשוני על הציוויליזציה הפרסית של תקופתו ומהדורות חדשות שלהם חוזרות ונדפסות.

מהדורות תרגום של פרקי מסעותיו לגרמנית ולהולנדית, בלייפציג ובאמסטרדם, הופיעו במקביל ב-1687, עוד לפני ששארדן השלים את הפקת ספריו כולם. ב-1720 ראה אור בשני כרכים תרגום לאנגלית של ספרי מסעותיו של שארדן, אם כי לא במלואם.^[6] תרגום זה נערך ונדפס מחדש ב-1927. העניין במסעותיו של שארדן לא פסק, וב-1988 ראתה אור מהדורה חוזרת של התרגום הזה לאנגלית. ב-1913 פורסם בטהראן תרגום לפרסית של ספרו הראשון על הכתרת שאה סולימאן, ובשנים 1956–1966 הופיעה מהדורת ספרי מסעותיו בתרגום מצרפתית לפרסית. ב-1975 תורגמו לגאורגית הפרקים הנוגעים לגאורגיה.^[7]

סקירה מקיפה של מהדורות ספריו השונות של שארדן, כולל כתבי יד שלא ראו אור, הובאה על ידי החוקר ג'ון אמרסון באנציקלופדיה איראניקה.^[8]

מדיה וקבצים בנושא ז'אן שארדן בוויקישיתוף

• ז'אן שארדן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• "ג'ון שארדן" באנציקלופדיה איראניקה (באנגלית)
• ז'אן שארדן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)