ציור בסגנון ונציאני שהוצג בתור “זוג” של "ונוס מול המראה" באוסף גספר מנדס דה הרופרנסיסקו דה גויה, המאחה העירומה, שנתלה לצידה של "ונוס מול המראה" באוסף מנואל דה גודוי
היצירה צוירה, ככל הנראה, בעבור אספן האמנות, המרקיז גספר מנדס דה הרו (אנ'), מקורבו של פליפה הרביעי, מלך ספרד. ייתכן שנועדה לשמש בתור "זוג" עבור ציור בסגנון ונציאני מן המאה ה-16 המראה את ונוס שוכבת באותה תנוחה, אך מלפנים. שני הציורים היו תלויים זה לצד זה שנים רבות באוסף המרקיז, אך לא ברור באיזו נקודה הם התאחדו.
היצירה עברה מדה הרו לאוסף של בתו קטלינה דה הרו ובעלה, פרנסיסקו דה טולדו, דוכס אלבה העשירי. היא נמכרה בשנת 1802 לראש הממשלה מנואל דה גודוי (אנ'). זה תלה אותה לצד שתי יצירות מופת של פרנסיסקו דה גויה שייתכן והזמין בעצמו, המאחה העירומה והמאחה הלבושה, הנושאות דמיון קומפוזיציה ברור עם "ונוס מול המראה".
היצירה הובאה לאנגליה בשנת 1813, שם נרכשה על ידי ג'ון מוריט תמורת 500 ליש"ט (33,000 ליש"ט במונחי שנת 2020). מוריט תלה אותה באחוזתו "רוקבי פארק" ביורקשייר, ומכאן שמה באנגלית, "Rokeby Venus".[2] היא הוצגה בשנת 1857 בתערוכת האוצרות של מנצ'סטר. בשנת 1890 היא הוצגה באקדמיה המלכותית לאמנויות בלונדון.
בשנת 1906 נרכשה היצירה עבור הגלריה הלאומית בלונדון על ידי הקרן הלאומית לאוספי אמנות שזה עתה הוקמה, בעזרת קמפיין תרומות ציבורי. אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת, תרם באופן אנונימי 8,000 ליש"ט (870,000 ליש"ט במונחי שנת 2020) לקראת הרכישה.
בשנת 1914 היצירה עברה השחתה בידי הסופרג'יסטית מרי ריצ'רדסון.[3][4] היא שוקמה באופן מלא תוך זמן קצר והוחזרה לתצוגה.
תיאור היצירה
ג'ורג'ונה, ונוס הישנה. 1510 לערך. ונוס ישנה על טקסטיל משובח, על רקע נוף מפוארטיציאן."ונוס מול המראה". ונוס בחדר רחצה מפואר. אפשר לראות את אפקט ונוס
היצירה מציגה את האלת האהבה היופי והפוריות ונוס בתנוחה חושנית, שרועה ברפיון על מיטה, ברכיה כפופות, גבה מופנה לצופה והיא מביטה במראה המוחזקת על ידי אל האהבה הרומאי, בנה קופידון, שמתואר ללא החץ וקשת הרגיל שלו. היא מוצגת ללא האביזרים הכלולים בדרך כלל בתיאורי ונוס: תכשיטים, ורדים ושיח ההדס. למעשה, ניתן לזהות את הדמות הנשית כוונוס אך ורק בגלל נוכחות בנה המכונף.[5] שלא כמו רוב הציורים הקודמים של האלה, שמראים אותה עם שיער בלונדיני, ונוס של ולאסקס היא ברונטית.
ונוס מביטה כלפי חוץ אל הצופה דרך דמותה המשתקפת במראה. אך התמונה מטושטשת ומגלה רק השתקפות מעורפלת של מאפייני הפנים. סרטי משי ורודים שזורים זה בזה נראים מעל מסגרת המראה וכנראה משמשים לתלייתה.[5]
בעבודה זו שילב ולאסקס שתי תנוחות ידועות עבור ונוס: שכיבה על ספה או מיטה והבטה במראה. לעיתים קרובות ונוס מתוארת כשהיא מביטה בו זמנית במראה ובצופים. אבל זה בלתי אפשרי מבחינה פיזיקלית, שכן אם הצופים יכולים לראות את פניה משתקפות לכיוונם, אז היא לא יכולה לראות את עצמה. תופעה זו ידועה בשם אפקט ונוס.[6] במספר דרכים היצירה מייצגת תפנית ציורית, בשימוש המרכזי במראה, ובהצגת ונוס כאשר גבה מופנה לצופה.
קפלי המצע תואמים את צורתה הפיזית של ונוס, ומדגישים את הפיתול הסוחף של גופה. הקומפוזיציה משתמשת בעיקר בגוונים של אדום, לבן ואפור המשמשים אפילו עבור עורה של ונוס. אף על פי שההשפעה של ערכת הצבעים הפשוטה הזו זכתה לשבחים רבים, ניתוח טכני עדכני הראה כי הסדין האפור היה במקור בצבע ארגמן בהיר שדעך. הצבעים הזוהרים המשמשים לעורה של ונוס, מנוגדים למשי השחור עליו היא שרועה ולקיר החום מאחורי פניה.
ישנה דו משמעות בציור ביחס לזהותה של ונוס. היא מתוארת בחדר פשוט, שקירותיו חשופים, וכאמור ללא מאפייני הפאר אשר בדרך כלל מופיעים בציורי ונוס. דו משמעות זו משתקפת גם בהקפדה על הגימור, אשר אינה אחידה לאורך הציור. בחלקים ממנו, ובמיוחד בתיאור גופה של ונוס, ישנה הקפדה רבה: משיכות המכחול אינן נראות, העור בוהק והציור נראה כמעט כמו צילום. לעומת זאת, אזורים אחרים בציור מאופיינים במשיכות מכחול חופשיות אשר נראות בבירור, למשל סרטי המשי מעל מסגרת המראה, או משיכות מכחול שחור עבה מתחת לרגל ימין של קופידון, אשר יוצרות רושם שחלק זה נעשה בחופזה. ולאסקס רצה למקד את המבט בגופה של ונוס, וכל היתר מעט מעורפל.[5]
דו המשמעות נכונה במיוחד בהשתקפות המטושטשת של פני ונוס במראה. אין ספק שמדובר כאן בהחלטה מכוונת של ולאסקס. היסטוריונית האמנות אנריקטה האריס כתבה "יש דו משמעות באישה הזו וחוסר וודאות בשאלה האם היא אדם או אלה מיתולוגית. וכולנו נשארים, כל אחד מאיתנו, למלא את התכונות של הפנים ההן במראה”. לצייר את אלת האהבה ונוס זה כמו לצייר יופי אידיאלי. ויופי אידיאלי משתנה מאדם לאדם, וכאן אנו מוזמנים להפוך אותה בדמיוננו בדיוק למה שאנחנו רוצים שהיא תהיה.[5]
דייגו ולאסקס היה האמן המוביל של תור הזהב הספרדי. הוא היה צייר המלך הספרדי ובילה את מרבית חייו הבוגרים במדריד, למעט שני ביקורים באיטליה. ציורי עירום היו נדירים ביותר באמנות הספרדית של המאה ה-17, שבה פעלה האינקוויזיציה הספרדית. באופן פרדוקסלי, ציורי עירום של אמנים זרים נאספו דווקא על ידי חצר המלך. "ונוס מול המראה" הוא ציור העירום היחיד של ולאסקס ששרד.[5]
היצירה תועדה לראשונה בשנת 1651 ברישומיו של המרקיז גספר מנדס דה הרו, ככל הנראה מזמין היצירה, בשם "אישה עירומה", בלא התייחסות לוונוס. הוא היה אחיינו של פטרונו הראשון של ולאסקס, הרוזן-דוכס אוליבארס, וידוע בתור ליברטן רודף נשים קיצוני. בשנת 2001 גילה היסטוריון האמנות אנג'ל אטרידו פרננדס כי הציור היה שייך קודם לכן לצייר וסוחר האמנות דומינגו גררה קורונל, ונמכר לדה הרו רק בשנת 1652 בעקבות מותו של קורונל בשנת 1651. גילוי זה עורר מספר שאלות שנותרו פתוחות, ובפרט כיצד ומתי הגיע ציור של ולאסקס, צייר המלך הספרדי, לרשותו של קורונל שהיה סוחר שולי יחסית במדריד.[5][7]
גילויים אלה מקשים על תיארוכו של הציור. אך בחינה מעמיקה של הציור והשוואתו ליצירות אחרות, אשר תאריך יצירתן כן ידוע, מאפשרים לתארך את יצירתו לבין השנים 1647–1651. זאת אומרת מיד לפני ביקורו השני והאחרון של ולאסקס באיטליה, שהיה בין השנים 1649–1651, תוך כדי הביקור, או מיד אחרי אותו ביקור.[5]
היצירה נחשבת לכזו שנוצרה תוך שימוש במודלים חיים וזהותה של הדוגמנית הייתה נושא להשערות רבות. כאמור, ייתכן והיצירה נוצרה ברומא, והיסטוריון האמנות אנדראס פראטר ציין כי שם האמן "אכן ניהל חיים של חירות אישית ניכרת שהיו עולים בקנה אחד עם הרעיון של שימוש במודל נשי עירום חי". חלק מן החוקרים טענו כי בציור מתוארת פילגשו של ולאסקס באיטליה. חוקר האמנות חוסה לופס-ריי טען לעומתם שהיא זהה לדוגמנית ששימשה בציוריו של ולאסקס הכתרת הבתולה ומשל ארכנה, שניהם מוצגים במוזיאון הפראדו.
מקורות השראה
יצירות רבות, מהעת העתיקה ועד הבארוק, צוטטו כמקורות השראה עבור ולאסקס. אבל על פי היסטוריון האמנות פראטר, גרסתו של ולאסקס היא "מושג חזותי מאוד עצמאי שיש בו הרבה מבשרים, אך אין מודל השפעה ישיר. חוקרים חיפשו אותו לשווא". המבשרים כוללים את תיאורי ונוס השונים של טיציאן, כמו ונוס והמוזיקאי (אנ') ובייחוד ונוס מאורבינו, וכן ציור ונוס הישנה של ג'ורג'ונה. כולם מתארים את ונוס כאשר סביבה אריגים מפוארים. השימוש במראה הממוקמת באופן מרכזי נוצר בהשראת ציירי הרנסאנס הגבוה האיטלקי, כגון טיציאן ולורנצו לוטו, שהשתמשו במראה כדמות פעילה, ולא סתם אביזר במרחב הציורי. גם טיציאן וגם פטר פאול רובנס ציירו את ונוס מביטה במראה, וכיון ששניהם היו קשורים קשרים הדוקים לחצר המלך הספרדי, ציוריהם היו מוכרים לוולאסקס. עם זאת, תאורה של "ונוס מול המראה", עם מותניים צרים וירך בולטת, אינו דומה לתיאוריה המלאים של ונוס בציורים האיטלקים.
חידוש אחד בהשוואה לציורי עירום גדולים אחרים טמון בעובדה כי ולאסקס מתאר מבט אחורי של נושא התמונה. היו תקדימים לכך בהדפסים שונים וכן בפסלים קלאסיים אשר היו ידועים לוואלסקס, ואשר העתקים שלהם הוצבו במדריד. כזה למשל היה הפסל הרמאפרודיטוס הישן, שעותק ממנו נשלח למדריד, ואשר מדגיש גם הוא את פיתולי הגוף מהירכיים למותניים. אבל שילוב המרכיבים בקומפוזיציה של ואלסקס הוא מקורי.
עירום במאה השבע עשרה בספרד
ציורי עירום נאסרו באופן רשמי בספרד של המאה ה-17. האינקוויזיציה יכולה הייתה לתפוס ולצבוע מחדש את היצירות, ואמנים אשר ציירו ציורי עירום הודחו, נקנסו ואף גורשו מספרד. למרות זאת, חוגים אינטלקטואליים ואריסטוקרטיים האמינו כי מטרות האמנות גוברות על שאלות המוסר, ועל כן היו הרבה ציורי עירום, בדרך כלל בנושאים מיתולוגיים, באוספים פרטיים.
פטרונו של ולאסקס, חובב האומנות פליפה הרביעי, מלך ספרד, החזיק מספר ציורי עירום של טיציאן ורובנס. אספנים מובילים, כולל המלך, נטו לשמור על ציורי עירום מיתולוגיים רבים בחדרים פרטיים. במקרה של פיליפה הרביעי, החדר כלל את סדרת הציורים poesie (פיוטים) של טיציאן, שירש מפליפה השני, מלך ספרד, ואת הציור "ונוס מול המראה" של רובנס אשר הזמין בעצמו.
היחס הספרדי לציורי עירום היה ייחודי באירופה ולרוב התייחסו אליהם בחשדנות. נשים נהגו ללבוש בגדים עם קו צווארון נמוך במהלך התקופה, אך לדברי היסטוריונית האמנות זהירה וואליז, "קודי התפאורה התמונתית לא היו מאפשרים בקלות לצייר גברת ידועה בצורה זו". עבור הספרדים של המאה ה-17, נושא העירום באמנות קושר למוסר. הדמות הנשית הייתה מכוסה תמיד באמנות הספרדית של המאה ה-17, אפילו בתיאור של סיבּילות, נימפות ואלות. בשום ציור לא נראתה אישה ספרדית עם שדיים חשופים, גם זרועות חשופות הוצגו לעיתים רחוקות בלבד. אפילו באמצע המאה ה-18 ציין אמן אנגלי, שצייר רישום של ונוס כשהייתה עדיין חלק מהאוסף של פרנסיסקו דה טולדו, כי היא "לא הוצגה, בגלל הנושא".
מורשת
לדייגו וולאסקס לא היו חסידים והוא לא חוקה באופן נרחב, בין השאר משום שהתעלמו ממנו עד אמצע המאה ה-19. במיוחד, החידושים הוויזואליים והמבניים שלו בציור זה לא פותחו על ידי אמנים אחרים, בעיקר בגלל צנזורה על היצירה, אשר נשארה באוספים פרטיים עד תחילת המאה ה-20.
החל משנת 1906, היצירה זכתה לחשיפה גבוהה בגלריה הלאומית והפכה לידועה ברחבי העולם באמצעות רפרודוקציות. השפעתה הכללית הגיעה אפוא לאחר זמן רב, אם כי אמנים יחידים היו יכולים לראות אותה מדי פעם לאורך ההיסטוריה שלה.
הפשטות בה מציג ולאסקס את העירום הנשי, ללא תכשיטים או כל אביזריה הרגילים של האלה, הודהדה בציורי עירום מאוחרים יותר של, בין היתר, ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר, אדואר מאנה ובודרי. מאנה, בציורו אולימפיה, מתייחס לתנוחתה של "ונוס מול המראה" אבל מציג אישה אמיתית ולא אלה. אולימפיה מביטה אל הצופה ישירות, שלא כמו "ונוס מול המראה" אשר מביטה דרך השתקפות במראה.
ההשחתה בשנת 1914
בעשירי במרץ 1914, נכנסה מרי ריצ'רדסון, פעילת איגוד הנשים החברתי והפוליטי (תנועה פוליטית רדיקלית באנגליה לנשים בלבד, שהובילה את המאבק למען הענקת זכות הבחירה לנשים בין השנים 1903–1917), לגלריה הלאומית והשחיתה את הציור באמצעות סכין קצבים. ריצ'רדסון השאירה שבעה חתכים על הציור, ובמיוחד גרמה נזק לאזור שבין כתפיה של ונוס. כל הנזקים תוקנו בהצלחה על ידי המשקם הראשי של הגלריה הלאומית, הלמוט רוחמן.
ריצ'רדסון נידונה לשישה חודשי מאסר, העונש המקסימלי להרס יצירות אמנות. בזמן המשפט ובראיונות מאותה תקופה טענה כי ההשחתה נעשתה כי זה היה ציור בפרופיל גבוה וכתגובה למעצרה של מנהיגת התנועה, אמלין פנקהרסט, וליחס הגרוע לו זכתה.[5] היא ציינה בראיון שנערך בשנת 1961 כי שנאה את השימוש בנשים בציורי עירום. כמו כן, היא ראתה גברים מביטים בתאווה בציור ו"חשבה שזה מחפיץ" (sensuous). היא השוותה בראיון מאוחר נוסף בין ונוס, היקרה, לפנקהרסט אשר חייה היו חסרי ערך.[4] על פי דיווחים עיתונאיים מאותה תקופה עולה כי התמונה לא נתפסה כיצירת אמנות בלבד. עיתונאים התייחסו להשחתה כניסיון רצח והשתמשו במילים מהן עולה כאילו נפגע גוף נשי בפועל ולא רק ציור.[3]
