על פי המקורות הכתובים הקדומים ביותר שנמצאו, ולודבה הוקמה באמצע המאה ה-13 ונחרבה בשנת 1242 בידי הטטרים. במאה ה-15 היא מוזכרת ככפר בבעלות אצילים פולנים. במאה ה-16 התפתחה והייתה למרכז אזורי של מסחר ומלאכה. ב-1569 זכתה למעמד של עיר והותר לקיים בה יום שוק שבועי וארבעה ירידים בשנה. ולודבה נהרסה בשנית ב-1648, בעקבות פלישת הקוזקים של חמלניצקי. שמונה שנים לאחר מכן פלשו לאזור השוודים ושוב הותירו בעיר חורבן והרס. בשנות התשעים של המאה ה-18, בזמן חלוקת פולין, סופחה העיר לאוסטריה. בין השנים 1805–1815 היא נכללה בנסיכות ורשה ובמלחמת העולם הראשונה הייתה בתחומה של ממלכת פולין.
היישוב היהודי
יהודים מוזכרים לראשונה בוולודבה במאה ה-16. בימי גזירות ת"ח-ת"ט, 1648−1649, סבלה ולודבה מפרעות חמלניצקי שאנשיו, הקוזקים, הרגו ביהודים. אחר כך נהרגו יהודים רבים גם מידי הפולש השוודי. ב-1724 קיבלו יהודי העיירה לראשונה היתר לעסוק במסחר, שחיטת בקר ויצור משקאות חריפים. ב-1765 ישבה בוולודבה קהילה יהודית שמנתה 630 נפש. במהלך פרעות חמלניצקי נשרף בית הכנסת הראשון שנבנה בעיירה. ב-1764 נחנך בית הכנסת הגדול של ולודבה, בית כנסת מפואר חדש, בסגנון הבארוק, אחד היפים מסוגו באירופה, שעומד על תלו עד עצם היום הזה. ב-1822 הוא שופץ, ב-1912 נשרף ושוקם. הגרמנים הפכו אותו במהלך הכיבוש במלחמת העולם השנייה למחסן ולאורווה והוא לא נהרס. בימינו משמש המקום כמוזיאון לתולדות היהודים. לידו שרד גם בית מדרש קטן, שגם בו מוצגת תערוכת יודאיקה.
בשנות ה-30 של המאה העשרים גאתה האנטישמיות בפולין, וגורמים אנטישמים קראו לחרם כלכלי על היהודים. בפתח חנויות היהודים בוולודבה וגם ליד דוכני היהודים בשוק הוצבו משמרות כדי להרתיע לקוחות לא יהודים. בשנת 1936 עזבה קבוצה גדולה של יהודים את העיירה והתיישבה בראשון לציון. הם הועלו לארץ ישראל במימונו של קרוב משפחה, אליעזר ברנשטיין, יליד ולודבה שהיגר לאנגליה, עשה חיל בעסקיו והפך למיליונר. בא כוחו של ברנשטיין, יהושע שטוקהמר, רכש 2,518 דונם מאדמות ואדי חוארית במזרח ראשון לציון, סמוך למחנה הצבאי הבריטי סרפנד (צריפין), מערביי ספוריה (בתחומי כפר חב"ד של ימינו). הוא נטע שם פרדסים, ובינות לפרדסים הקים את "שכונת ברנשטיין" שבה התיישבו כעשר משפחות מיוצאי ולודבה, בהן משפחות שטוקהמר, פלדמן, פידלמן ומישתילים. הם הועסקו בבית אריזה שהקים בלב הפרדסים. עד היום ניצב בשכונה "בית יהודה", מעון לבנות דתיות, הנקרא על שם בנו של אליעזר ברנשטיין, טייס בחיל האוויר המלכותי הבריטי, שנפל בקרב על בריטניה. מוקד השכונה היה וילה ענקית שברנשטיין בנה במתכונת בית אחוזה בריטי. בוילה נבנה מגרש הטניס הראשון בארץ-ישראל ובריכת שחייה פרטית. בימי המאורעות הוצבה על גג הבית עמדת תצפית ומשמר של ההגנה ותושבי האזור מצאו בווילה מחסה.
שואת יהודי ולודבה
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בוולודבה 5,650 יהודים, שהיוו שני שלישים מכלל האוכלוסייה. בספטמבר1939 נכנס לוולודבה כוח של 15 אנשי אס דה. בראש הכוח עמד קצין בשם ניטשקה (Nitschke) וסייעו לידו קצינים בשם המר (Hammer), שוואב (Schwab) ומילר (Mueller) שתפקידם היה לנקות את העיר מיהודים. יומיים בלבד לאחר בואם הורה ניטשקה לשלוח 50 יהודים כבני ערובה לעיר חלם. הם הוכו בחלם מכות קשות ולמחרת הוחזרו פצועים וחבולים.
באותו יום הורה ניטשקה ליודנראט לשלם כופר בסך 50 אלף זלוטי עבור אותם יהודים. הכסף נאסף ונמסר לו מיד. מ-1939 ועד 1942 שימש ניטשקה כמפקד העיירה והטיל בה טרור. על פי עדויות ניצולים, כשנתקל ברחוב ביהודי ללא טלאי צהוב הוא ירה בו מיד למוות. הניצולים סיפרו כי פעם ירה למוות באופה העיירה, משה שוורץ ובאשתו, משום שהאישה לבשה מעיל פרווה ישן. בתחילת 1942 הגיעו לעיירה יהודים מוויסלוויצה הסמוכה.
בראשית 1942 הורה ניטשקה לשלוח 60 יהודים לסוביבור. כעבור שלושה חודשים חזרו רק שלושה מהם, עירומים לגמרי. הם סיפרו כי נאלצו לעבוד בהקמת תאי גזים בסוביבור. לאחר הקמת תאי הגזים לקחו הנאצים את העובדים היהודים מוולודבה וניסו עליהם את הגז. מלבד השלושה שהצליחו להימלט כולם נספו.
בינואר 1941 הפכו הגרמנים את הרחובות היהודיים של ולודבה לגטו. הם ריכזו שם אלפי יהודים מעיירות וכפרים בסביבה והוסיפו עליהם עוד 800 יהודים ממיילץ, שבאזור קרקוב, וכן 1,000 יהודים שנשלחו בטרנספורט מווינה. היהודים נאלצו להתגורר בתנאי צפיפות נוראים, ללא תנאי תברואה מינימליים. רבים מהם מתו ממחלות.
האקציה הראשונה
בערב שבועות, ב-22 במאי 1942 נערכה האקציה הראשונה הגדולה. היודנראט קיבל פקודה לספק לגרמנים 1500 יהודים חולים, קשישים, נכים ובעלי פיגור. על פי עדויות ניצולים הם הוכנסו לתוך אולם הקולנוע בעיירה ואנשי אס.אס זרקו לעברם רימוני יד. רבים נהרגו במקום. השאר הובלו לתחנת הרכבת אורחובקה (אנ') ומשם לסוביבור. כעבור ימים אחדים משטרת הביטחון הגרמנית ביחד עם גרמנים ילידי פולין (פולקסדויטשה Volksdeutsche) פשטו על בתי היהודים, עצרו 1,000 מהם ושילחו אותם לסוביבור ברגל, מרחק של כ-10 ק"מ, שם הוצאו להורג. המספר המדויק של היהודים שנשלחו למוות באקציה הראשונה אינו ידוע.
אקציית הילדים
בשבת בבוקר, 24 ביוני 1942, פקד ניטשקה על היודנראט להורות ליהודים להביא את ילדיהם למפקד במגרש הספורט של העיירה. במקום כבר המתינו עשרות משאיות מוכנות. היהודים המבוהלים הביאו למגרש כ-700 ילדים. ניטשקה נתן לאנשיו פקודה להסתער ואלה קפצו על היהודים והפרידו את הילדים בכוח מהוריהם והשליכו אותם לעגלות ולמשאיות. הם הובלו לתחנת הרכבת ומשם נשלחו לסוביבור. ההורים הבוכיים שלא ידעו את נפשם מרוב צער גורשו מן המקום כשהם שומעים ברקע את קולות הבכי והצרחות של ילדיהם. אבל היו הורים רבים שנאבקו על הזכות להישאר עם ילדיהם והם הועלו אתם למשאיות ונשלחו לתאי הגזים בסוביבור. ביניהם היה גם הרב מנדל מורגנשטרן, רבה של וולודבה. על אקציית הילדים פיקדו עוזריו של ניטשקה ושוטרים אוקראינים.
ב-22 באוקטובר 1942 הורה ניטשקה לתושבים היהודים של שמונה מכפרי הסביבה (לרבות סוסנוביצה) להתייצב בוולודבה. ביום חמישי, 22 באוקטובר 1942, רוכזו כל היהודים תחת כיפת השמיים. יומיים לאחר מכן, יום שבת ה-24 באוקטובר 1942, נרשם כשבת השחורה והעקובה מדם בתולדות ולודבה היהודית. ניטשקה הורה להוביל את היהודים אל תוך מגרש הספורט. רחובות העיר היו מלאים באנשי משטרת הביטחון, משטרה צבאית גרמנית ומשטרה אוקראינית. מנהל העבודה של מפעל גרמני שהעסיק בוולודבה 2,000 יהודים בעבודות כפייה קיבל הוראה שלא לשלוח באותו יום את היהודים אל המפעל אלא לשלחם ישירות למגרש הספורט. ניטשקה עבר בין היהודים, בחר 18 מהם ושלח אותם לחצר ביתו. כל השאר, כ-10,000 בסך הכל, נשלחו אל מותם. ולודבה הוכרזה כ"יודנריין", כלומר "נקיה מיהודים". 18 היהודים שנותרו מאחור שרדו כמעט כולם את המלחמה, ביניהם יהודי בשם אביגדור ליברמן, יחזקאל הוברמן, אפרים פישמן, שמואל סטול, אברהם שכטמן, משה קנופמכר, אליעזר מלצר, לייבל רוסנקה, משה למדן ואחרים. פישמן הפך אחר כך ליו"ר ארגון יוצאי ולודבה בישראל.
האקציה הסופית
בתום האקציה השלישית נותרו בוולודבה רק מאות יהודים. אחדים חיו בגטו ואחדים הסתתרו. ניטשקה שהחליט להקים בוולודבה מחנה עבודה קטן הבטיח לאלה שנשארו כי לא יאונה להם כל רע. כ-500 יהודים התפתו והתייצבו במחנה העבודה. רובם הועסקו בעבודות יעור. בסוף אפריל 1943, בעקבות תבוסת הגרמנים בקרבות סטלינגרד וקורסק, ועם התקדמות הצבא האדום מערבה, החליטו הגרמנים לחסל את הגטו. רק בודדים הצליחו לברוח ליערות והצטרפו לפרטיזנים מקבוצת ארמייה לודובה, שפעלה ביערות הסביבה. ניטשקה לא הסתפק רק בחיסול פיזי של יהדות ולודובה. הוא הורה לאנשיו לכרות את כל העצים בבית הקברות היהודי, לעקור את המצבות ולהשתמש בהם לריצוף המדרכות. ניטשקה אחראי ישירות למותם של למעלה מ-10,000 יהודים, כמה עשרות מהם הוציא להורג במו ידיו.
בכך הקיץ הקץ על קהילת יהודי ולודבה.
משפט פושעי המלחמה
לאחר המלחמה הועמדו לדין בגרמניה מספר פושעי מלחמה ששרתו במשטרה ובמשטרת הגבול הגרמנים, בוולודבה. המשפט, שמספרו הסידורי הוא 582, התקיים בהנובר. כתב האישום כלל בין היתר גרוש של 6,700 יהודים, בהם נשים וילדים, מולודבה לסוביבור. רצח ביריה של מספר יהודים ש"הפרו את התקנות", רצח יהודים שהועסקו על ידי משטרת הגבולות הגרמנית באזור קז'ימיז', רצח שני יהודים בסוסנוביץ ורצח 20 שבויי מלחמה רוסים ממחנה עבודה באזור.
העונש החמור ביותר שנגזר באותו משפט היה 5 שנות מאסר, אותו קיבל אנטון מולר. יוזף שמידט נדון לשנתיים וחצי מאסר, אדולף שאוב לשנתיים ושלושה חודשים ולואיטפולד ואגונר לשתי שנות מאסר.
ולודבה כיום
ולודבה כיום היא עיר בת כ-15,000 תושבים. יהודים לא נותרו בה. הניצולים הבודדים ששרדו את השואה עזבו את ולודבה ולא שבו אליה עוד. כיום משחזרת ולודבה את עברה היהודי לצרכים תיירותיים. בית הכנסת המפואר נחשב לאטרקציה תיירותית מרכזית בעיר והוא מציג תערוכות יודאיקה. אלפי יהודים נוהגים לפקוד את המקום מדי שנה. בשנים האחרונות מארגנת עיריית ולודבה מדי שנה פסטיבל רב תרבותי, המציין את הדת היהודית, הנוצרית האורתודוקסית ואת הקתולית.
כיום חיים בארץ כמה אלפים מיוצאי ולודבה ובני משפחותיהם. יושב הראש הראשון של ארגון יוצאי ולודבה בישראל היה אליהו הולצמן.
