באופן מסורתי הוא נחשב כמלך ממלכת כארתלי. הוא היה מדינאי מוכשר, החשוב והבולט בקווקז של תחילת המאה ה-18. הוא נודע גם כמחוקק בולט, מלומד, מבקר, מתרגם ומשורר. תקופת שלטונו הסתיימה בעקבות פלישת האימפריה העות'מאנית לממלכתו, שהכריחה את וחטנג לצאת לגלות ברוסיה. בתקופת גלותו, לא הצליח לקבל את תמיכתו של הצאר לטובת ממלכתו, והוא נפטר כאיש רצוץ באסטרחן.
ביוגרפיה כעוצר
וחטנג נולד כבנו השני של הנסיך לבאן בטונישווילי. בין השנים 1703-1714 הוא כיהן כעוצר (ג'אנישין) במקום דודו הנעדר גיאורגי האחת עשרה ואחיו כאיח'וסרו. במהלך אותן שנים הוא ערך סדרת רפורמות נדרשות שלא נערכו זמן רב. הוא שיקם את הכלכלה והתרבות, הכיר במנהלה וניסה לחזק את השלטון המלכותי. בין השנים 1707-1709 הוא השלים את הקוד המשפטי/חוקתי שהסדיר הסמכויות של הגופים במדינה, ושישמש כבסיס לשיטה הפיאודלית בממלכה עד לסיפוחה הרוסי. הקוד נקרא דָסטוּרלָמַלי[1] או "הקוד של וחטנג" על שמו. בשנת 1714, הוא זומן על ידי חוסיין שאה, השליט הספווי לצורך אישור כוואלי/מלך של כארתלי. בהגיעו לחצר השאה סירב האחרון להעניק לו את האישור והתנה אותו בכך שווחטנג ימיר את דתו לאסלאם. וחטנג סירב להתאסלם והושם במאסר. אחיו, יסה (עלי-קולי חאן), שנענה לדרישה, מונה במקומו. יסה שלט בכארתלי במשך שנתיים וסבל מבעיות פנימיות ופלישות של שבטים דאגסטנים בתקופת הלקיאנובה.
בשנת 1716 הוא נאות באי רצון להמיר את דתו. והוא התמנה בחזרה לשליט כארתלי בשם חוסיין קולי חאן, היות שאחיו יסה התכחש לאסלאם ופרש. למרות זאת לא הותר לו עדיין לחזור לממלכתו והוא שלח את בנו בכר להיות עוצר כארתלי. הוא מתמנה לכהונת המפקד העליון של הצבא הפרסי (סיפא סאפאסאלאר) והמושל הצבאי של דרום-אזרבייג'ן (ביילרביי).
תקופת שלטונו
דיגלו של וחטנג השישי
וחטנג נשאר בפרס שבע שנים לפני שהורשה לחזור לארצו בשנת 1719. דאגתו הראשונה הייתה לשים קץ לפלישות התמידיות מצפון הקווקז, במיוחד של שבטים לזגינים מדאגסטן. וחטנג היה בהכנות להנחתת המכה המוחצת על הלזגינים כאשר השלטון הפרסי התערב כדי למנוע ממנו לעשות זאת. פעולה זו סיימה את הנאמנות קצרת הימים של וחטנג לשאה. הוא יצר קשר סודי עם הצאר הרוסי, פיוטר הגדול, וקיבל ממנו הבטחה על הגעה עתידית של הרוסים לקווקז. לאחר מספר דחיות, ביולי 1722, החל פיוטר בראש כוח צבאי את המערכה בחופי הים הכספי. באותה תקופה הייתה האימפריה הפרסית של האימפריה הספווית בתקופה של כאוס כאשר בירתה אספהאן הייתה מכותרת על ידי מורדים אפגנים. כווסאל פרסי וכמפקד, הפטר אחיו של וחטנג, רוסטום, במהלך המצור והשאה מינה את בכר, בנו של וחטנג, כממונה על הגנת הבירה.
למרות זאת סירב וחטנג לבוא לעזרת אספהאן. באותו זמן, הציעו לו העות'מאנים ברית כנגד פרס, אבל וחטנג העדיף להמתין להגעת הרוסים. הבטחתו של פיוטר הגדול, לספק תמיכה צבאית לנוצרים של הקווקז כדי לשים קץ לעול הפרסים המוסלמים, עוררה אופוריה בקרב הגאורגים והארמנים. בספטמבר של אותה שנה, חנו בגנג'ה צבא של 50,000 חיילים גאורגים וארמנים, כדי להצטרף למשלחת הרוסית המתקדמת, אליהם הצטרפו 10,000 לוחמים חמושים ומאומנים נוספים מקרבאך והרריים ארמנים על פי גרסה אחרת היו בסך הכל רק 40,000 חיילים). וחטנג קיווה כי מעבר לשאיפתו של פיוטר הגדול להשיג רווים עבור רוסיה, הוא גם יגן על הממלכות הנוצריות גאורגיה וארמניה מפני האימפריות המוסלמיות, העות'מאנים והפרסים. אולם רצונו של וחטנג לא התממש, ופיוטר קטע את מסעו זמן קצר לאחר שהחל אותו ולא התעמת בסופו של דבר עם העות'מאנים שכבר התכוננו לקחת את השליטה על הקווקז מידי הפרסים הספווים.
בנובמבר של אותה שנה, לאחר שננטש על ידי בעל בריתו, חזר לטביליסי. השאה נקם בו על ידי כך שהתיר למלך המוסלמי קונסטנטין השני, מלך קאחתי להשתלט על ממלכת כארתלי, ובמאי 1723, צעדו קונסטנטין השני והפרסים לאדמת כארתלי. וחטנג עוד הגן על עצמו זמן מה בטביליסי, אולם, בסופו של דבר, גורש. וחטנג ברח לכארתלי הפנימית (בחלק הצפוני של כארתלי), המקום שממנו הוא ניסה לקבל תמיכה מהכוחות העות'מאנים המתקדמים ונכנע למרותו של הסולטאן. אולם הטורקים, לאחר שכבשו את הממלכה, נתנו את כס המלוכה ליסה אחיו, שהתאסלם שוב.
במהלך הפלישות והמלחמות בין העות'מאנים, הפרסים, הדאגסטנים והאפגנים נהרגו שלושת-רבעי האוכלוסייה הגאורגית; ווחמטנג, לאחר שנדד בהרים זמן רב עם אנשיו הנאמנים ביותר, ביקש שוב את עזרת פיוטר הגדול, שהזמין אותו לרוסיה. ביולי 1724, הוא חצה את הקווקז, יחד עם משפחתו, חבריו לנשק וכ-1,200 מלווים נוספים. פיוטר נפטר בינואר 1725, והיורשת שלו, יקטרינה הראשונה, לא עזרה לו למעשה בכלל, אולם איפשרה לווחטנג להתיישב ברוסיה והעניקה לו פנסיה ואחוזות.
וחטנג התגורר ברוסיה עד לשנת 1734, שנה בה היה נחוש בדעתו להחזיר את שליטתו בכארתלי על ידי שיתוף פעולה עם השאה הפרסי. אנה, קיסרית רוסיה, הסכימה לתוכניתו של וחטנג אולם נתנה לו הנחיות כיצד לפעול בפרס, ובאיזה אופן הוא צריך לשכנע את הגאורגים ואנשי ההרים בקווקז, שיצטרפו לחסותה של רוסיה. וחטנג החל במסעו הדיפלומטי, יחד עם גנרל רוסי, אולם ב-26 במרץ1737 הוא חלה ונפטר באסטרחן. הוא נקבר בכנסיית עליית מרים שבעיר. רבים ממלוויו נותרו ברוסיה ושרתו מאוחר יותר בצבא הרוסי, פיוטר בגרטיון, היה כנראה המפורסם שבהם.
אף על פי שהחלטותיו הפוליטיות של וחטנג הפכו למושא לביקורת, הוכתרה, פעילותו למען התרבות וההשכלה, כגולת-הכותרת של תקופת שלטונו. הוא אכן היה אחד מהמונרכים המשכילים של אותה תקופה. הוא חיבר וערך מספר רב של פרויקטים תרבותיים וחינוכיים במטרה להחיות את חיי ההשכלה בממלכה. הוא היה זה שסייע, בשנת 1712, לארכיבישוף מוולאכיה, אנטים האיברי, להדפיס את בית הדפוס הראשון בגאורגיה ובכל הקווקז.
בתקופת שלטונו הראשון כעוצר כארתלי הוא אסף יחד ספרי חוק ופרסם את "ספר החוקים", ספר חוקים מפורט עם התייחסויות לקבוצות אתניות שונות כמו ארמנים, יהודים ויוונים.
בשנת 1709 הוא ייסד את בית הדפוס הראשון בגאורגיה. מבין הספרים שפרסם ב"טיפוגרפיה של וחטנג" בטביליסי היה גרסה מודרנית האפוס הלאומי הגאורגי מהמאה ה-12, עוטה עור הנמר של שותא רוסתוולי, שפורסם ב-1712. הספר היה מלווה בפרשנות מלומדת של המלך עצמו. זה השרה גל חדש של התעניינות במשורר הימי ביינימי, והשפיע רבות על הדור החדש של משוררים גאורגיים במאה ה-18, שנחשב בדרך כלל לרנסאנס של הספרות הגאורגית.
וחטנג היה מבקר ומתרגם הבולט שחיבר בעצמו פואמות ליריות פטריטיות. הוא עצמו עמד בראש ועדה מיוחדת שהתכנסה כדי לערוך ולעבד את קובץ הרשומות הגאורגיות שכיסו את התקופה מחשכת ימי הביניים לתחילת העת החדשה.
